מצוה:להקדיש מעשר בהמה טהורה בכל שנה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהוָה.
(ויקרא כז, לב)
היא שצונו להוציא עישור מה שיוולד לנו בכל שנה ושנה מהבהמה, ונקריב חלבה ודמה ונאכל השאר בירושלים. והוא אמרו וכל מעשר בקר וצאן, וזהו מעשר בהמה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק בתרא מבכורות. ושם התבאר שזאת המצוה נוהגת בחוצה לארץ גם כן ושלא בפני הבית, וזהו דין תורה. אבל גזרו רבנן שמא יאכלוהו בלא מום מפני שאין אצלנו מקדש ואמרו אינו נוהג אלא בפני הבית. וכשהיה המקדש בנוי, נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ.
לעשר כל הבהמות טהורות שהן בקר וצאן ועזים (בכורות נג א) הנולדים בעדרינו בכל שנה ושנה, ולהביא המעשר לירושלים ולאכלו שם, אחר שיהיה קרב החלב והדם במזבח (זבחים נו ב). שנאמר (ויקרא כז לב) וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'. ואמרו זכרונם לברכה בבכורות (נח ב) כיצד מעשרין? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולים לצאת כאחד, ומעמיד אמותיהן מבחוץ והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולם ויצאו מן הדיר לקראתם מעצמם ולא מכח אחר, ומונה אותן בשבט, אחד שנים שלשה ארבעה וכן עד עשרה, והיוצא עשירי סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר.
משרשי המצוה. שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות.
ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם, כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה יהיו הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו לביתם וישליכו כל דברי החכם אחרי גום, אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרין ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון, ועל ידי זה יזכו למה שכתוב (ויקרא כו יא) ונתתי משכני בתוככם. (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נג א), שאין מעשרין מן הבקר על הצאן, ולא מן הצאן על הבקר, אבל מעשרין מן הצאן על העזים, ומן העזים על הצאן, ששניהם הוציאם הכתוב בלשון צאן וכמין אחד נחשבין. ואין מעשרין מן הנולד בשנה זו לשנה אחרת, כמו שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, שנאמר בה (דברים יד כב) היוצא השדה שנה שנה. אבל מכל מקום אם עבר ועשר מן הבהמה ומן הזרעים הישנים על החדשים או מן החדשים על הישנים, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' בכורות ה"ה), שיראה לו שהן מעשר מפני חמרת מעשר, שהרי לא כתיב שנה שנה אלא בזרע הארץ, ודי לנו שנלמד ממנו להיות מעשר בהמה כמוהו לענין לכתחלה, אבל לא דיעבד.
וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם גז ב), שאין הטלאים הנולדים כמו הטבל שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, אלא מותר לאכול ולשחוט מן הטלאים כל מה שירצה, וכשיגיעו הזמנים שקבעו חכמים לעשר והם נקראין גורן מעשר בהמה, יעשר אותן הנמצאים לו. ומשהגיעו אותם זמנים אסור לו למכור ולשחוט עד שיעשר אותם, ואם עבר ושחט הרי זה מותר.
ושלשה זמנים הם שקבעו זכרונם לברכה בזה ואלו הן, יום אחרון של חדש אדר, ויום שלשים וחמשה מספירת העומר, ויום אחרון מחדש אלול, ולמה קבעו זמנים אלו שהם סמוכים למועדים? כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, שאף על פי שמותר למכור קודם מעשר כמו שאמרנו, מכל מקום נמנעים היו מלמכור עד שיעשרו אותן כדי שיעשו בהן מצוה. ודין המונה אותם וטעה במנינו וקרא לשמיני עשירי או לשנים עשר עשירי, שלא נתקדשו, ואם טעה בתשיעי ואחד עשר וקראן עשירי נתקדשו מפני שהם סמוכים לעשירי, ודבר זה מפי הקבלה ידענוהו (שם כג א). ומה שאמרו (בבא מציעא ו ב) שכל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר. והכל נכנסין לדיר להתעשר, בין תמימים בין בעלי מומין, חוץ מן הכלאים והטרפה ומחסר זמן, וכן היתום שמתה אמו או שנשחטה עם לדתו, ודברים אלו מפי השמועה ידענום (שם נז א). ויתר פרטיה, בפרק אחרון מבכורות.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ עשין סח), שמצוה זו נוהגת בזכרים ונקבות, בין בישראלים בין בכהנים ולוים, ובארץ ובחוצה לארץ, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, וזהו דין תורה, ואולם בגזרה מדרבנן, כדי שלא יאכל שלא במום, אחר שאין לנו מקדש, ונמצא בא לידי אסור גדול, שהוא שוחט קדשים בחוץ, אמרו זכרונם לברכה שאינו נוהג אלא בפני הבית, וכשיהיה שם מקדש בנוי נוהג בארץ ובחוצה לארץ, עד כאן לשונו. ועוד כתב במקום אחר, שאם עבר ועשה בזמן הזה הרי זה מעשר ויאכל במומו בכל מקום, כי הוא כחולין גמורים. והתמים שנאכל בירושלים בזמן הבית דינו שיאכל לבעלים כלו כפסח, חוץ מן האמורין והדם שהוא קרב, כמו שאמרנו למעלה.
מצות עשה לעשר כל הוולדות הנולדים לאדם בכל שנה בבקר ובצאן, שנאמר בפ׳ בחוקותי כל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה׳. ותניא בת״כ [שם פ׳ י״ג] מניין למעשר בהמה בעמוד ועשר ר׳ יוסי הגלילי אומר והעברת פי׳ ילפינן העברה העברה מבכור ור׳ עקיבא לומדו מעשר תעשר. ורבי מאלה המצות האמור בסוף הפרשה, שנינו בבכורות [דף נ״ג] מעשר בהמה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין אף בקדשים קלים ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה בכבשי׳ ובעזים ומתעשרי׳ מזה על זה בחדש ובישן ואין מתעשרין מזה על זה שהי׳ מן הדין ומה אם החדש והישן שאינם כלאי׳ זה בזה אין מתעשרין מזה על זה שנ׳ עשר תעשר שנה שנה. בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. כבשים ועזים שהן כלאי׳ זה עם זה אינו דין שאין מתעשרין זה על זה ת״ל בקר וצאן משמע כל צאן אחד.
ואמר בגמ׳ [שם] נימא מתני׳ דלא כר״ע דתניא ר׳ עקיבא אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחו״ל ויקריבנו? ת״ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה ומתרץ אפי׳ תימא ר׳ עקיבא לא אמר ר״ע אלא ליקרב אבל מודה הוא שהוא קדוש דיקא נמי דקא נסיב תלמודא והבאתם שמה ש״מ ומפרש שם [בדף נ״ג] שעכשיו אין אנו מפרישין מעשר בהמה בזמן הזה שלא יבא לידי תקלה בגיזה ועבודה או יאכלהו תמים ונמצא בא לידי איסור כרת שהיא שחיטת קדשים בחוץ׳ ואמר בפ׳ האשה רבה [דף צ׳] שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת בשב ולא תעשה פן יבא לידי עון גדול אבל ודאי אם עבר ועשר אף בזמן הזה הר״ז מעשר ונאכל במומו ומקשינן שם [בדף נ״ג דלעיל] אי הכי בכור נמי לא ליקדש בזמן הזה אטו בדידן תליא מילתא ברחם הוא קדוש ואומר הכי קאמינא ליקני אזנייהו לגוים ולא ליקדש מעיקרא כדי שלא יבא לידי תקלה ומתרץ איפשר כדרב יהודא דאמר מותר להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם מכאן אני מביא ראי׳ לפי׳ רבי׳ יצחק שפי׳ בהלכות בכור [לעיל] שהואיל ואין אנו בקיאין לעשות כרב יהודא מצוה להקנות אזנם לגוים שלא יבא לידי תקלה.
שנינו בזבחים [דף נ״ו] הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגן היסוד שינה באכילתן הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם ונאכלין בכל העיר בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד. הפסח אינו נאכל אלא בלילה וכו׳. בד״א במעשר תמים אבל במעשר בעל מום בין שנפל בו מום בין שהפרישו מתחילה במומו הר״ז נאכל בכל מקום והכל חייבין במעשר בהמה כהנים לוים וישראלים שנינו בפרק מעשר בהמה [דף נ״ז] הכל נכנסין לדיר להתעשר אף נרבע ונעבד חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה בגמר הלידה שצריך שתחייה האם מעט אחר הלידה דבעינן עם אמו שהוא והאם יהיו בעולם שעה אחת. יכול יהא עם אמו כל שבעה ת״ל תחת אמו כלו׳ שנשארה חליפי אמו כך היא בת״כ [פרשת אמור פ״ז] והוא היתום שאנו דורשין שם והי׳ שבעת ימים תחת אמו פרט ליתום והטעם של כולן מפרש בגמרא [דף נ״ד] עוד שנינו [שם דף נ״ז] מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה פירוש כמו שהרועה מניח רגל בהמותיו לרוץ ולרעות וכמה היא רגל בהמה רועה ששה עשר מיל. [שם] אם היו לו חמשה טלאים מכאן וחמשה טלאים מכאן מצטרפין. עוד שנינו שם [בדף נ״ז] שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ומפרש שם [בדף נ״ח] כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים דאע״ג דתנן [שם] עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט ניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה והדר ליזבון וליכול. ואמאי קרי ליה גורן דטבלה כגורן פי׳ משיגיע זמן אחד מהם אסור למכור ולשחוט עד שיעשר ואם שחט הרי זה מותר כדאיתא במשנה [שם]. [בגמרא שם] מאי פרוס ר׳ יוסי בר׳ יהודא אומר אין פרוס פחות מחמשה עשר יום קודם החגים מאי משמע א״ר אבהו פרוסה פלגא פלגא דמאי פלגא דהלכות הפסח כדתניא [שם ובפסחים דף י׳] שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח ל׳ יום תניא בת״כ [פרשת בחקותי ס״ש י״ב] מניין למעשר בהמה שאין מתעשר משנה על חבירתה ת״ל עשר תעשר וגו׳ שנה שנה בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ואיזהו ר״ה שלהן כדתנן סתם משנה בר״ה [דף ב׳] באחד באלול ר״ה למעשר בהמה, [בפרק מעשר בהמה דף נ״ז] לפיכך אם נולדו חמשה טלאים בכ״ט באלול וחמשה באחד בתשרי מצטרפין. שנינו שם [בדף נ״ח] מי שהיה לו עשרה טלאים והפריש אחד מעשר או היו לו מאה והפריש עשר אין אלו מעשר אלא כיצד עושה כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שנים כאחד. ומפרש בברייתא [שם] שמעמידין אמותיהן מבחוץ והן גועות כדי שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט שיעבור מעצמו ולא שיוציאנו בידו [במשנה שם] וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה מתחיל ומונה בשבט אחד שנים ושלשה ארבעה וחמשה ששה שבעה שמונה תשעה והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום סוקרו בסיקרא ואומר הרי זה מעשר לא סקרו בסיקרא ולא מנאו בשבט או שמנאן רבוצין או עומדין הרי אלו מעשר הואיל ומנאן עשרה עשרה וקדש עשירי הרי זה מעשר ותניא בת״כ [דלעיל פי״ג] אין לי שקידש אלא בזמן שקרא שמו עשירי מניין אפי׳ לא קרא שמו עשירי ת״ל העשירי מכל מקום מניין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ת״ל העשירי יהיה קדש לרבות והיאך דינם מפרש במשנה [דף ס׳] התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר והאחד עשר יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמי׳ ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה. בד״א בבעל הבהמות אבל בשליח אין מתקדש אלא עשירי בלבד כמו שאומר שם בסוף הפרק [דף ס״א] דא״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וממעט בת״כ [דלעיל] שמיני ושתים עשרה מדין זה שאמרנו שהטעות מתקדש. שנינו כמשנה [דף ס׳ דלעיל] קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש. זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו, אין אחד עשר מקודש, ואפי׳ שתק כשיצא העשירי ואח״כ קרא לאחד עשר עשירי, לא נתקדש כמו שאומר שם שהעשירי מעצמו נתקדש.
[שם דף נ״ה] שנינו הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הן פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותו, [שם דנ״ו] לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמה והביא זה מאה טלאי׳ וזה מאה טלאים וערבו אותם ונשתתפו בהן הרי המאתים פטורין מן המעשר שכל טלה מהם כמכור וכן האחין שירשו טלאי׳ מאביהן הרי הן פטורין מן המעשר אבל הנולדי׳ להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות בין לשותפים בין לאחים חייבין במעשר. עוד שנינו שם [בדף נ״ו] שאם חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו להם הבהמות ברשותן וחזרו ונשתתפו הרי אלו פטורין מן המעשר כדאמר ר׳ יוחנן [שם דף נ״ז] האחין שחלקו לקוחות הן וכן השותפין בשעה שחלקו נעשו לקוחין והלוקח פטור וכשחזרו ונשתתפו הרי נשתתפו בבהמות ועדיין לא ילדו להם ברשותם אחר שיתוף זה השני ואע״פ שחלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים ועשרה כנגד עשרה הכל פטורין מן המעשר ואין אומר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה כר׳ נחמן ור׳ יוחנן [שם דף נ״ו] ורבי׳ שלמה פי׳ בחולין [דף כ״ה] שהאחין שחלקו ולבסוף נשתתפו פטורין מן המעשר כל ימי שותפותן כל הנולדים להם שנ׳ יהיה לך ולא של שותפות ובבכורות [דף נ״ו] מוקי לה במעשר בהמה אע״פ שנכתב בבכור. אבל לא חלקו מעולם חייבין לעשר כל הטלאים הנולדים להם כל ימי שותפותם דאמרינן התם יכול אפי׳ קנו בתפוסת הבית ת״ל יהי׳ [שם] א״ר יוסי א״ר יוחנן הלוקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר שהרי ברשותו נולדו כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר כדמסיק אביי בב״מ [דף ז׳] עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ומדבר בספק שהי׳ לו שעת הכושר למעשר קודם שנולד הספק ובאותה דסוף בכורות [דף נ״ח] קפץ אחד מן המנונין לתוך הדיר כולן פטורים שכל אחד ספק אם הוא המנוי והמנוי פטור מאשר יעבור ולא שכבר עבר. לפיכך טלאים שנתערב בהן יתום או לקוח וביוצא בהן הרי אלו פטורין שכל אחד ספק הוא שנינו שם [בדף נ״ח] קפץ אחד מן המעושרין לתוך הדיר כולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעליהם אמר רבא [שם דף נ״ט] מניין הראוי למעשר פוטר אותם שכבר נמנו אע״פ שלא הפריש עליהן כמו שיתבאר דאמר קרא אשר יעבור תחת השבט ולא שכבר עבר מאי שכבר עבר אי דעישר עליהם צריכא למימר אלא לאו דאיפטרו להו במניין הראוי ש״מ תניא כוותיה דרבה היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה חמשה ומת אחד מהן אם מן המנויין מת מונה ומשלים עליהם ואם משאינן מנויין מת המנויין פטורין מפני שהמניין הראוי למעשר פוטר ושאינן מנויין מצטרפין לגורן אחד ואמר רבא [שם] היו לו חמשה עשר טלאים לא יאמר אברור עשרה ואכניס׳ לדיר ואטול מהן אחד והשאר פטורין אלא כונסן לדיר ומוציאן עשרה ונוטל אחד מהן והשאר מצטרפין לגורן אחד.