מצוה:לבנות את בית הבחירה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
(שמות כה, ח)
היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקיבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח). ולשון ספרי: שלש מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ – למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבניין בית הבחירה מצוה בפני עצמה.
וכבר ביארנו שזה הכלל כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם, כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כ) שיחשב בזה שהיא מצווה בפני עצמה חוץ ממצוות מקדש. העניין בו כמו שאספר לך, אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות, שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו כי עניין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מחובר בארץ ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דרבי ישמעאל בפירוש זה הפסוק: כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה.
וכאשר היה הדבר כן הנה זה הציווי נוהג לדורות ויהיה מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח. ובמכילתא אמרו בפירוש "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (שם כ, כא): רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה. האחד מהם "ואם מזבח אבנים", אמרו "ואם מזבח אבנים" חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר "אבנים שלמות תבנה וגו'" (דברים כז, ו).
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכללה, כלומר בנין בית המקדש ותארו ובנין המזבח, והיא מסכת מחוברת לזו והיא מסכת מידות. וכן התבאר תבנית המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם מן ההיכל בגמרא מנחות ויומא.
לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח). וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם.
משרשי מצוה זו, מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן ה', כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הניגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקודש לפנים, והלוים אחר הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ה'.
ידוע הדבר ומפורסם בינינו העם מקבלי המצוות כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחד מהן שרשים גדולים ורבים, ולכל שרש ושרש ענפים, כל אחד ישא אשכול גדול של פירות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עיניים מאירות, ורחבה ונסבה עומק חכמתה עד שאין כח באדם להשיג תכליתה. כמו שהעיד המלך החכם "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג). ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל - כולה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת - יקחו להם עליהן לתרופה. ואנכי עם דעתי גודל ערכה ורוב עמקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמוך במה שלמדוני רבותי (עבודה זרה יט.) לגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר "גרסה נפשי לתאבה" (תהלים קיט, כ).
דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותן מצות לקבל הטובה - אז ייטיב אליו השם. ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקיים מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ השם בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב (דברים י', י"ב-י"ג) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו'" עד "לטוב לך". כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו רק שרצה בטובו הגדול להיטיב לך. וכמו שכתוב אחריו "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" - כלומר ואינו צריך למצותיך רק מאהבתו אותך לזכותך.
ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעותדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם יתברך לב לדעת ולהכיר במדותיו המעולות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם יתברך לרוב חשקם אותו, ואל התועלת המעותדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כולם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות.
ומעתה בהיות הנחת דעתנו על זה בענין מצותיו ברוך הוא, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפילות וקרבנות אליו - הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעולות וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן - מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם. אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני.
ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא, ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח.) קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סבת שריית השכינה שם מצד העובדים -- אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקיים נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבוע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום, לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעינות הטוב כנגדו, כי באמת אינה דומה קדושת המקום בחורבנו לקדושתו בישובו.
והנחת הטעם הזה בענין הבית תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים -- מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת.
וכעין זה הטעם מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א, ט) בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפוך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו; והמנות -- להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו; וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז.), עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתב בפרושיו פרשת ויקרא.
ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השתוף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמור מן החטא. ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכפר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם "שבט לגו כסילים" (משלי כו, ג).
ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם -- כי טעמנו זה יסבול גם הנדבות; שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע, ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר.
ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון נאמר בפשט הענין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כולה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם יתברך באפר שנשאר שם בעת השרפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז כי החוטא שעונותיו מרובים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל -- לא יראו בטובה לעולם ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו ריבוי עונות כל ישראל ישלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית ה' לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא פ"ו ה"ג) כי בשעה שישראל מרוצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב "ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד).
ובענין חילוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיה רבים -- אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכוונת אל העבודה הרבה, כי החילוקין יכריחו כיוון המחשבה בדבר -- לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העיניים.
ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסולת רב מעט אוכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים, שאמרו בקורבן סוטה (סוטה יד.) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקרבן מצורע (ויקרא רבה ט"ז, ערכין טז:), הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפרים. ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנידה (נדה לא.) מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עיקרים גדולים וחזקים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים קיב:) שקודם שנבנה הבית בירושלים היו מקריבין קרבנות בשאר מקומות, אבל משנבנה הבית נאסרו כל המקומות לבנות בם בית לשם ולהקריב שם, שנאמר "זאת מנוחתי עדי עד" (תהלים קלב, יד).
ואלו הם הדברים שהם עיקר בבנין הבית: עושין בו קדש, וקדש קדשים, ויהיה לפני הקדש מקום אחר והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל (משנה, מדות ד, ו) ועושין מחיצה אחת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המקף במחיצה זו שהיא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש הכלים הכתובים בתורה שצריכים שם. ומה שאמרו (זבחים פח.) שכל כלי הקודש שנקבו או נסדקו שמיד מתיכין אותן ועושין אותן חדשים, וסכין שנשמט מקתו או נפגם אין מתקנין אותו אלא גונזין אותו מיד, שאין עניות במקום עשירות. ועושין בתוך העזרה גבולין - עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים, ובונין סמוך לה בתים להשתמש בהם כל צרכי המקדש, וכל אחת נקראת לשכה. ויתר פרטיה, כגון בנין הבית כיצד, ותבניתו וכל מדותיו, ובנין המזבח ומשפטיו -- מבוארים במסכת מדות. וכן תבנית המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל, בגמרא מנחות (כח. ו-צז.) ויומא (דף לג:).
ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן. וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה.
אלו הן מצות עשה התלויות במקדש וקדשיו
בפרק כהן גדול [דף כ׳] תניא ג׳ מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק; אחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב, לבנות בית הבחירה, שנאמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואח״כ והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלהיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אני מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וגו׳. וכבר מנינו למעלה העמדת המלך והכרתת עמלק. [בסימן קי״ד וקט״ו]
זמן מצוה זו של בניין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית ה׳ עומד בתוך היריעה. והמקום הנבחר הוא ירושלם בהר המוריה שנאמר ויאמר דוד זהו בית אלהים וזהו מזבח לעולה בישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד. ונאמר [בדברי הימים ב׳ ג׳] ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ בירושלים בהר המוריה. ושם נעקד יצחק שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה. בימי עזרא כשבנו בית המקדש בנוהו מעין בניין שלמה המפורש במלכים ומעין דברים המפורשין בבניין של יחזקאל שנתנבא על בנין העתיד לבנות רק שהגדיל מדתו יותר מבניינו של שלמה.
והא לך עיקרי בניינו כמו שמפורש במסכת מדות, והר המוריה נקרא הר בית בלשון משנה:
שנינו שם [פ״ב דף ל״ד] הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, והיה מוקף חומה סביב. [שם בפרק קמא] וחמשה שערים היה לו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום משמשין כניסה ויציאה, וקיפונוס מן המערב משמש כניסה ויציאה, וטדי מן הצפון לא היה משמש כלום. וכל השערים שהיו שם היו שקופות, חוץ משער הטדי שהיו שתי אבנים מוטות זו על זו. עוד היה שם שער מזרחי, ועליו שושן הבירה מצויירת. וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים, חוץ מכותל מזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוון, ורואה פתחו של היכל בשעת הזיית הדם. [בפ״ב דף ל״ה] לפנים מחומת הבית היה סורג, והיא מחיצה המוקפת סביב גבוה עשרה טפחים. ולפנים ממנו החיל עשר אמות. עד כאן מהלך בשוה ועולה מן החיל לעזרת נשים בשתים עשרה מעלות, רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה פי׳ ושלחה משך רוחב המעלה חצי אמה. [שם]
ועזרת נשים היתה מאה ושלשים וחמש אורך על רוחב קל״ה. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה, של ארבעים אמה, ולא היו מקורות. וכן הם עתידין להיות שנ׳ ויוציאני אל החצר החיצונה ויעבירני על ארבע מקצעות החצר וגו׳ ואומר והנה שם חצרות קטורות ואין קטורות אלא שאין מקורות. [שם כל הסוגיא עד סוף] ומה היו משמשות? דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהן ומגלחין את שערן ומשלחין תחת הדוד. ובמזרחית צפונית היתה לשכת דיר העצים ששם הכהנים בעלי מומין מתליעין בעצים שכל עץ שנמצא בה תולעת פסול ובאותה לשכה נגנז הארון כדאיתא במס׳ שקלים [פ״ו] ובפרק כל קרבנות צבור [דף פ״ה] אמר שמואל לא שנו אלא לח אבל יבש גוררו וכשר. צפונית מערבית לשכת המצורעים ביומא [דף ט״ז] מפרש ששם המצורעים טובלים. מערבית דרומית אמר ראב״י שכחתי מה היתה משמשת, אבא שאול אומר שם היו נותנין שמן ויין והיא היתה נקראת לשכת בית שמניא.
וחלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא שהנשים רואות מלמעלה והאנשים מלמטה בשמחת בית השואבה, כדאמר בסוכה [דף נ״א] כדי שלא יהו מעורבבין. ומהלך כל עזרת נשים בשוה, וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים. ולשכות היו תחת עזרת ישראל ופתוחות לעזרת נשים, ששם כהנים נותנים כינורות ונבלים ומצלתים וכל כלי השיר. [בדף ל״ה דלעיל] עזרת ישראל היתה אורך קל״ח על רוחב אחד עשרה אמה וכן עזרת כהנים היתה אורך קל״ה על רחב אחד עשרה. וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת כהנים. ואמר רבי אלעזר בן יעקב [שם] שמשנתו קב ונקי, מעלה היתה ביניהם גבוה אמה והדוכן נתון עליה, פי׳ היו שם הלוים עומדין בשעה שאומרין שירה על הקרבן. וכן שלש מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת כהנים גבוה מעזרת ישראל אמה ומחצה כך מוכיח ביומא [דף ט״ז] ופירש שם רש״י שכל השערים מכוונין זה כנגד זה, שער הר הבית כנגד שער של עזרת נשים ושל עזרת נשים כנגד שער העזרה גדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל עכ״ל. [בפ״ה דמדות כל הסוגיא ע״ס]
כל העזרה היתה בין המזרח למערב מאה ושמנים ושבע. כיצד? מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה. מקום דריסת רגלי הכהנים י״א אמה. המזבח שלשים ושתים אמה. בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה. ההיכל מאה אמה. ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת. לשון זה פרש״י במס׳ יומא. [דף ט״ו הא דאנקליות בפ״ג דמדות ובפ״ג דתמיד דף ל׳] מן הצפון לדרום היתה קל״ה אמה. כיצד מכותל צפונית לננסין ח׳ אמות והן עמודין נמוכין התקועין בארץ ואנקליות של ברזל קבועים בהם שבהן תולין הבהמה להפשיט ומן הננסין לשלחנות ארבע הרי י״ב ומקום השלחנות זו אצל זו אינו פחות מד׳ והם היו ח׳ שלחנות כדתנן בשקלים [פ״ו] נתונות ד׳ בראש ד׳ נמצא ד׳ זו אצל זו ברוחב הרי ט״ז ומשם לטבעות ד׳ הרי כ׳ ומקום הטבעות כ״ד ומן הטבעות למזבח שמנה הרי נ״ב והכבש והמזבח ס״ב הרי מאה וי״ד נשארו כ״א חלקהו חציו למקום הננסין וחציו בין כבש לכותל ולא הוצרך לפרש רוחב השולחנות במשנה לפי שנתפרשו בספר יחזקאל עכ״ד מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח וכנגדו כותל האולם עד כותל מזרחי של עזרה שהוא אורך ששה ושבעים כל המרובע הזה הוא הנקרא צפון והוא המקום ששוחטין בו קדשי הקדשים. [בדף ל״ז דלעיל כל הסוגיא עד סוף]
ששה לשכות היו בעזרת ישראל, שלש בצפון ושלש בדרום. שבדרום לשכת המלח, לשכת הפרוה, לשכת המדיחין. לשכת המלח ששם היו נותנין מלח לקרבן, לשכת הפרוה ששם היו מולחין עורות קדשים ועל גגה הייתה הטבילה לכהן גדול ביום הכפורים, לשכת המדיחין שם היו מדיחים קרבי קדשים ומשם מסובה עולה לגג בית הפרוה. והג׳ שבצפון לשכת הגזית, ולשכת הגולה, ולשכת העץ. לשכת הגזית ששם סנהדרי גדולה יושבת חציה היה קדש וחציה היה חול ולה ב׳ פתחים אחד לקדש ואחד לחול ובחצי של חול היו סנהדרין יושבים כך המסקנא ביומא. [דף כ״ה] לשכת הגולה שם היה בור הגולה שממלאין ממנו בגלגל ומשם היו מספיקין מים לכל העזרה. לשכת העץ, אמר ראב״י שכחתי מה היתה משמשת, אבא שאול אומר לשכת כהן גדול הייתה והיא הייתה אחורי שתיהן וגג שלשתן שוה. ואותה לשכת העץ היא הנקראת במסכת יומא [במשנה ד׳ ב׳ ובגמ׳ דף ח׳] לשכת פרהדרין או שמא היתה לשכת בית אבטינס ולשכת פרהדרין היתה בדרום כי בזה מסופק התלמוד ביומא [דף י״ט]. [שם ובפ״ק דמדות]
ז׳ שערים היו בעזרה, ג׳ בצפון וג׳ בדרום ואחת במזרח. שבדרום שער הדלק, שני לו שער הקרבן, שלישי לו שער המים. שבמזרח שער ניקנור ושני לשכות היו לו, אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת משמאלו לשכת עושה חביתים. פי׳ שער ניקנור הוא היה שער עזרת ישראל. נמצא שבעזרה היו שמנה לשכות, אלו שתים ושש שלמעלה. ושבצפון שער הניצוץ כמין אכסדרה היה ועלייה בנויה על גביו שהכהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ופתח היה לו לחיל. שני לו שער הקרבן, שלישי לו שער בית המוקד. ומפרש שם [ובפ׳ קמא דתמיד דף כ״ו] שכיפה בית גדול היה מוקף רובידין של אבן. [דלעיל]
ארבע לשכות היו לבית המוקד כקטוניות פתוחות לטרקלין, שתים בקדש שתים בחול, וראשי פספסין מבדילין בין קדש לחול. ומה היו משמשות? מערבית דרומית היא הייתה לשכת טלה קרבן, מזרחית דרומית היא הייתה לשכת עושה לחם הפנים, מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצו מלכי יון צפונית, מערבית בה יורדין לבית הטבילה. ומפרש בתמיד [דף כ״ו] ובמדות שהיורד לבית הטבילה מלשכה זה היה הולך במסיבה ההולכת תחת הבירה, פירוש תחת בית המקדש, והנרות דולקות מכאן ומכאן עד שמגיע לבית הטבילה. ומדורה הייתה שם ובית הכסא של כבוד וזהו כבודו מצאו נעול בידוע שיש שם אדם. פירוש זהו כבודו, מפני ששנינו ביומא [דף כ״ח ול׳] כל המסך רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים, מפני שמצוה לשפשף. [בדף ל״ד דלעיל] ושני שערים היו לו לבית המוקד, אחד פתוח לחול ואחד פתוח לעזרה. [בפ׳ שני דמדות] כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור, מפני שנעשה בהן נס שהושלכה לים מפני נחשול ויצאו ליבשה מאיליה, וי״א מפני שנחשתן מצהיב. [שם כל הסוגיא]
עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח, הכל היה בשוה, ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות. רום כל מעלה חצי אמה ושלחה אמה. והאולם וההיכל, כולן בשוה. כשתצטרף חשבון חצאי אמה שאלה כל המעלות תמצא שגובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית עשרים ואחת אמה וגובה שער הר הבית עשרים אמה ורוחב עשר וכן כל השערים והעומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ועשו בניין שעל שער המזרח נמוך כדי שיהא העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל בשעת הזאת דם הפרה נוכח ההיכל. [בפ״ד דף ל״ז] ההיכל היה מאה על מאה על רום מאה וכך הייתה מדת רומו בנוי גובה שש אמות אוטם סתם כמו יסוד לו ורום כותלי הבית ארבעים אמה ורום הכיור שבתקרה אמה על גביו גובה שתי אמות בנוי שיכנס בו הדלף והוא הנקרא בית דולפא ועובי התקרה שעל בית חלפא אמה ומעזיבה גובה אמה ועלייה בנוייה על גביו גובה כתליה ארבעים אמה ובגגה גובה אמה כיור ואמתים גובה בית דולפא ואמה תקרה ואמה מעזיבה. וגובה המעקה ג׳ אמות ואמה כלי׳ עורב הרי הכל מאה אמה. פי׳ כלי׳ עורב הוא דחוס של ברזל כמו סייף גובה אמה על גבי המעקה סביב כדי שלא יניחו עליו העופות. [שם כל הסוגיא וקצתה ביומא דף נ״א]
מן המזרח למערב מאה אמה, כותל האולם חמש אמות, והאולם אחד עשר אמות, כותל ההיכל שש ותוכו ארבעים אמה. ואמה טרקסין שהיה בבית ראשון בבנין ובבית שני עשו שתי פרוכת להבליע אותה אמה מפני שהיה מסופק להם אם אותה אמה הייתה לו קדושת פנים או קדושת חוץ. ואותן שתי פרוכת היו מבדילות בין ההיכל ובין קדשי הקדשים, אבל במשכן שעשה משה לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש וגו׳. ועשרים אמה לבית קדשי הקדשים. וכותל ההיכל שש והתא שש וכותל התא חמש. הרי בין הכל מאה אמה, מן הדרום לצפון שבעים אמה, כותל המסיבה חמש, והמסיבה שלש, כותל התא חמש, והתא שש, כותל ההיכל שש, ותוכו עשרים אמה, וכותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש, ובית הורדת המים שלש אמות, והכותל חמש אמות, והאולם עודף עליו חמש עשרה אמה. מן הצפון וחמש עשרה אמה מן הדרום הוא הנקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינים ומאותם חמש עשרה אמה הי׳ כותל האולם חמש הרי בין הכל מאה אמה [בפ״ג דף ל״ו]
פתחו של אולם היה גבוה ארבעים אמה ורוחב עשרים אמה ולא היו לו שערים. וחמש אמלתראות של מילת היו על גביו, התחתונה עודפת על הפתח, אמה מזה ואמה מזה, וכל אחת מחמשתן עודפת על שלמטה ממנה, אמה מזה ואמה מזה, נמצא העליונה שלשים אמות. ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת וקלונקות של ארז היו קבועות מכותלו של אולם לכותלו של היכל כדי שלא יבעטו. [שם ברפ״ד] פתחו של היכל גובהו כ׳ אמה ורוחבו עשר אמות, וארבע דלתות היו לו, שתים מבפנים ושתים מבחוץ, החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות פניו של כותל, והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחורי הדלת. שכשהיה ההיכל טוח בזהב לא היה טוח אחרי הדלתות. ופתחו של היכל ה׳ הוא הנקרא שער הגדול. [שם] שני פשפשין היו לו לשער הגדול, אחד בצפון ואחד בדרום, שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש ביחזקאל השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה׳ אלהי ישראל בא בו והיה סגור. שבצפון בו היו נכנסים להיכל והיו לו שתי דלתות, אחת מן החוץ לבין עובי הכותל, ואחת מבין עובי הכותל לחלל ההיכל, כדתנן במס׳ תמיד. [פ״ג] נטל את המפתח ופתח הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול הגיע לשער הגדול והעביר את הנגר ואת הפותחות ופותחו ואומר שם כי לאותן ב׳ דלתות היו שתי מפתחות אחת יורדת לאמת השחי ואחת פותח כיון פי׳ אותו שמן החוץ לעובי הכותל היה נפתח מבפנים שהיה שם כמו נקב והיה פושט ידו עד שיהיו לפתוח במפתח מבפנים ואותו שמן עובי להיכל הי׳ פותח כדרכו במהרה כמו איפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון. [בפרק כל שעה דף ל״ז]
נחזור לענין מסכת מדות [פ״ד] ל״ח תאים היו שם חמשה עשר בצפון וחמשה עשר בדרום שבצפון ושבדרום חמשה על גבי חמשה וחמשה על גביהן ובמערב היו שמנה תאים שלשה על גבי שלשה ושנים על גביהן, [שם] שלשה פתחין היו לכל אחד ואחד מן התאים אחד לתא מהימין ואחד לתא מהשמאל ואחד לתא שעל גביו ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחת לתא מן הימין ואחת לתא שעל גביו ואחד להסיבה ואחת לפשפש ואחד להיכל [שם] היציע התחתונה חמש ורובד על גבה שש והיציע האמצעית שש ורובד על גבה שש והעליונה שבע שנ׳ והיציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים היה עולה במסיבה ופניו למערב הלך את כל פני הצפון עד שמגיע למערב הגיע למערב הלך את כל פני המערב עד שהוא מגיע לדרום הגיע לדרום הפך פניו למזרח והי׳ מהלך בדרום עד שמגיע לפתחה של עלייה שפתחה של עלייה הי׳ פתוח לדרום ובפתחה של עלייה היו שתי קלונסות של ארז שבהן היו עולין לגגה של עלייה וראשי פספסין היו מבדילין בעלייה בין גג קדש לגג קדשי הקדשים ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קדשי הקדשים שבהן היו משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים.
שנינו במסכת מדות [פ״ג] המזבח היה שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים אמה עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד נמצאו שלשים על שלשים עלה חמש וכנס אמה זהו סובב נמצא כ״ח על כ״ח עלה שלש וכנס אמה זהו מקום קרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא עשרים וששה על עשרים וששה מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ד על כ״ד מקום המערכה בעירובין [דף ד׳] ובפרק שתי הלחם [דף צ״ו] אומר שכל אמות הבניין באמה בת ששה טפחים אבל אמות המזבח מהן באמה בת חמשה ומהן באמה בת ששה. נחזור למשנת מדות [דף ל״ה] שאומר שם חוט של סיקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין דמין העליונים לדמין התחתונים, והיסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת אבל קרן מזרחית דרומית לא הי׳ בו יסוד לפי שאותה אמה של רוחב היסוד לאותו צד הייתה מרצועה שיוצאה מחלקו של יהודא ונכנסת בחלקו של בנימן ושאר המזבח של אולם וההיכל ובית קדשי הקדשי׳ הי׳ בחלקו של בנימן כדתניא ביומא [דף י״ב] ובאיזהו מקומן [דף נ״ד] והר הבית והלשכות והעזרות בחלקו של יהודא. [בדף ל״ו דלעיל] ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקים שהדמי׳ הנתונים על יסוד מערבית ועל יסוד דרומית יורדים בהם ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון [שם] למטה ברצפה באותה קרן מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת קבועה בה שבו יורדין לשיתין ומנקין אותן. [שם]
הכבש היה בנוי לדרומו של מזבח ארכו שלשי׳ ושתים על רוחב ט״ז אמות ואוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנו אמה על יסוד ואמה על סובב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים בזריקה ושני כבשים קטנים יוצאין ממנו שבהן באין לסובב וליסוד ומובדלין מן המזבח כמלא נימא כדאיתא במס׳ זבחים [דף ס״ב]. [בתוספתא דזבחים פ״ו ובן בדף ל״ו דלעיל] וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורכיבה הייתה נקראת שבה היו נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ומפרש במקום אחר [היינו בפ״ו דשקלים ומביאו בפ״ד רתמיד] ששתי שולחנות היו במערב הכבש האחד של שיש שנותנין עליו את האיברי׳ ואחד של כסף שנותנין עליו כלי שרת. ובספר מצות לא תעשה [סימן ר״ן] נתבאר היאך בונין את המזבח מפני שאסור לבנותו גזית.
גרסינן בזבחים [דף כ״ח] אמר שמואל משמיה דסבא גובה של מנורה שמנה עשר טפחים הרגלים והפרח שנא׳ עד יריכה ועד פרחה ג׳ טפחים וטפחיים חלק וטפח שבו גביע וכפתור ופרח וטפחיים חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנה אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין עד כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנה אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור וטפחיים חלק נשתייר שם שלשה טפחים שבהם גביעים וכפתור ופרח. וגביעים למה הם דומין כמין כוסות של אלכסנדריי׳ שהם ארוכין קצת ופיהם רחב ושוליהם קצר וכפתורי׳ כמין תפוחי הברתיים פירוש שרחבן יותר מעוביין כך פי׳ ר״ח ורש״י ורבינו משה פירש [בפ״ג דהלכות בית הבחירה] שהם ארוכים מעט כביצה ששני ראשיה חדין. והפרחים כמין פרחי העמודים פירש רבינו משה [שם] שהן כמו קערה ושפתה כפולה לחוץ נמצאו גביעים עשרי׳ ושנים דכתיב ובמנורה ארבעה גביעי׳ וי״ח בקני׳ וכפתורים י״א כפתוריהם שנים וששה מקנים וכפתור וכפתור וכפתור הרי י״א ופרחים תשעה פרחים שנים וששה דקנים ועד יריכה ועד פרחה מקשה היא הרי תשעה ובפ׳ הקומץ רבה [דף כ״ח] מפרש שאם לא עשאה מן הזהב אלא משאר מיני מתכות אין עושין בהם גביעים כפתורים ופרחים וגם אין מקפידין על משקלה אבל הבאה זהב תהי׳ כולה ככר עם נרותיה כולה מקשה. והנרות קבועים במנורה בכלל הככר כדאיתא בפרק שתי מדות [דף פ״ח] אמנם יש חולקין שם ואומרים שאין הנרות והמנורה גוף אחד. וכן ביומא [דף כ״ד] מקשה הספר אלא מעתה דעבודת מתנה מחייב זר שסדר את המנורה ליחייב ופירש שם רבינו שלמה שבבקר היו מסלקין הנרות של זהב מן המנורה לקנח יפה אפרן וחוזרין וקובעין אותן בה והרי זו עבודת מתנה ומתרץ שאינה עבודה תמה שיש אחריה נתינת פסולה וכך הוא אומר בפרשת ויקהל את מנורת המאור ואת כליה ואת נרותיה הפסיק כלים ביניהם [בדף פ״ח דלעיל] המלקחים והמחתות וכלי השמן אינן מכלל הככר שהרי נאמר במנורה ככר זהב טהור וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותי׳ זהב טהור ולא אמר נרותיה זהב מפני שהנרו׳ מכללה ויש חולטין שם כמו שבארנו. [בפרק שתי הלחם דף צ״ח] ששת הנרות הקבועין בששת הקנים היוצאין מן המנורה כולם פניהם לנר אמצעי של קנה המנורה וזה האמצעי פניו כנגד קדשי הקדשים והוא הנקרא מערבי לדברי האומר [שם] מצפון לדרום היו מונחין. שנינו במסכת תמיד [ספ״ג דף ל׳] אבן הייתה לפני המנורה ובה שלשה מעלות שעליה כהן עומד ומטיב את הנרות.
במס׳ מנחות [דף צ״ו] מפרש שלחן היה ארכו שנים עשר טפחים ורחבו ששה טפחים. והי׳ מונח ארכו לאורך הבית ורחבו לרוחב הבית וכן שאר כל הכלים שבמקדש ארכן לאורך הבית כדתניא בפרק שתי הלחם [דף צ״ח] חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית וכן נרות המנורה למאן דאמר [שם] צפון ודרום מונחין ועשית קערותיו וכפותיו [ביאור זה המקרא כולו מפרש״י בפירוש חומש פרשה תרומה וקצתם בגמ׳ שם דף צ״ג] קערותיו זהו דפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם [בדף צ״ג] והלחם עשוי כמין תיבה פתוחה משתי רוחותיה שולים לו מלמטה וקופל מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כתלים. [בדף צ״ו] ולכך קרוי לחם הפנים שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצידי הבית מזה ומזה וכתליו זקופין כנגד שפת השולחן, [בדף צ׳] והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל בדפוס ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרן על השולחן ואותו דפוס קרוי קערה וכפותיו הן בזיכין שנותנין בהן הלבונה ושנים היו לשני קמצי הלבונה שנותנין על שתי המערכות שנ׳ ונתת על המערכת לבונה זכה. וקשותיו הן כמין שני חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן דוגמתן עושה של זהב ומסדר שלשה מהן על ראש כל לחם שישב לחם האחד על גבי אותם הקנים ומבדילין בין לחם ללחם שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו. ומנקיותיו תרגום ומכילתי׳ הן כמין יתידות והם קרויין סניפים עומדין בארץ גבוהים למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם ומפוצלין פיצולין זה למעלה מזה וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פיצולים כדי שלא יכבד משא הלחם העליון על התחתון וישברו. ושנינו במנחות [דף צ״ו] שד׳ סניפי של זהב היו שנים לסדר זה ושנים לסדר זה ולשון מכילתיה סובלותיו כמו נלאתי הכיל. ויש מי שאומר שם [בדף צ״ז] קשותיו אלו סניפין שמקשין אותן ומחזיקין אותן שלא ישברו. ומנקיותיו אלו הקנים שמנסים אותן שלא יתעפשו אבל אונקלוס שתרגם ומכילתיה הי׳ שונה כדברי האומר מנקיות הם הסניפין [ע״ש בתוס׳ בד״ה לא דף צ״ו] אשר יוסך בהן על הקשות הוא אומר אשר יוסך וכן הוא אומר קשות הנסך לפי מה שאמרנו שהם הקנים החלולים פתרונה לשון סכך שהן על הלחם כמו סכך בין ששית לחמשית לא היו כי אם ב׳ קנים בלבד לפי שאין על הששית אחרת הוא ששנינו [בדף צ״ו דלעיל] י״ד קנים היו לכל המערכה ואומר שם [בדף צ״ט] כי שתי שלחנות היו באולם מבפנים [במנחות דף צ״ט] אחד של שיש שנותנין עליו לחם הפנים בכניסתו ואחד של זהב שנותנין עליו הלחם ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין. [שם דף צ״ו]
מזבח הקטרת היה מרובע [ביומא דף ל״ג] והוא נתון בהיכל מכוון בין צפון לדרום משוך מבין השלחן והמנורה לחוץ ושלשתן היו מונחין משליש ההיכל ולפנים כנגד הפרוכת המבדילות בין הקדש ובין קדשי הקדשים שנאמר לפני הפרוכת כדמפרש במנחות [דף צ״ח]. [במדות] הכיור כמו דוד גדולה ולה י״ב דדים המריקים בפיהם מים כדי שיהו שנים עשר כהנים העוסקין בתמיד מקדשין ממנו כאחד ומקומו היה בין אולם ולמזבח שנאמר ונתת הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח והי׳ הכיור משוך קימעא ועומד כנגד אויר שביניהם ואין מפסיק כלל בינתים שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד ואין כיור לפני אוהל מועד הא כיצד משוך קימעא מזוית המזבח כלפי הדרום כך היא שנוייה בזבחים. [ביומא דף נ״ג ובתוספתא שם] אבן שתייה היתה במערבו של קדש הקדשים ועליה היה ארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן [בגמרא שם דף נ״ב ובהוריות דף י״ב] ובימי יאשיהו נגנזו וגם שמן המשחה נגנז בימיו.
פ׳ ק״ק [דף ס״ב] אמרינן ג׳ נביאים עלו עמהן מן הגולה, הם חגי זכריה ומלאכי, אחד העיד להם על מקום המזבח ואחד העיד להם על מדותיו ואחד העיד להם שמקריבים על המזבח אע״פ שאין בית. וכן בעדיות [דף ז׳] אמר ר׳ יהושע שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית ואוכלין קדשי קדשים בעזרה אע״פ שאין מחיצה ואוכלין קדשים קלים ומ״ש בירושלי׳ אע״פ שאין חומה שקדושה ראשונה שקדש שלמה המקדש וירושלים קדשן לשעתן ולע״ל ואע״פ שהלכה היא בקדושת שאר א״י לעניין שביעית ומעשרות קדשה לשעתה ולא קדשה לע״ל כאשר בארנו [לעיל במ״ע קל״ג] לעניין התרומה והמעשרות חילוק גדול יש ביניהם שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה קדשם לעולם ועד והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים במגילה [דף כ״ח] אע״פ שהם שוממים בקדושתן עומדין ואומר זאת מנוחתי עדי עד ובתנחומא הוא אומר בין חרב בין שאינו חרב שכינה שם שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ואומר קולי אל ה׳ אקרא ויענני מהר קדשו סלה. אמר ר׳ אחא לעולם אין שכינה זזה מכותל מערבי שנא׳ הנה זה עומד אחר כתלנו ואומר וה׳ בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ ובספר התרומה [בהלכ׳ א״י] כתב דקדושת הבית והעיר קיימת מדכתיב אשר לו חומה אע״פ שאין לו עכשיו. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבי׳ וכיון שנחלקה הארץ בטלה הכיבוש ונפטרת מה״ת מן התרומה ומן המעשרו׳ ומן השביעי׳ שהרי אינה ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כ״מ שהחזיקו בה עולי בבל נתקדשה בקדושת עזרא השנייה נתקדשה גם לע״ל לדברי רבי יוסי דתניא בסדר עולם [פ״ל ומביאה בפ׳ הערל דף פ״ב] רבי יוסי אומר והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה ירושה ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם שהרי שנייה לא פסקה ובחולין [דף ו׳] משמע שהלכה כרבי יוסי שהרי אומר שם העיד ר׳ יהושע בן זירוז לפני ר׳ על רבי מאיר שאכל ירק בבית שאן בלא מעשר והתיר ר׳ כל בית שאן כולה על ידו ומקשה [בדף ז׳] ומי איכא למ״ד דבית שאן לאו מארץ ישראל היא והכתיב ולא הוריש מנשה את בית שאן אומר שם אישתמיטתי׳ הא דאמר רבי שמעון בן אליקי׳ משום רבי אלעזר בן פדת משום ר׳ אלעזר בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל דקסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע״ל ופי׳ שם רש״י שאם כבשוה עולי בבל נתקדשה גם עתה כרבי יוסי ומה שאמר בפסחי׳ [דף מ״ד] ובפ׳ ג׳ מינין [דף ל״ז] סתם התלמוד הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה איפשר שזהו בארץ שלא החזיקו עולי בבל ובס׳ התרומה פסק [בהלכות א״י] [כרבנן דר׳ יוסי מההיא דפחהים אבל רבי׳ משה פסק בהלכות תרומות] כרבי יוסי וכן נראה כאשר הבאתי ראיה ועוד אומר כי אפי׳ לרבי יוסי תרומה דרבנן וכן חלה משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליקו כדאמר בכתובות [דף כ״ה] ודבריו כתבתי במצות התרומה [בסוף סי׳ קל״ג].
אמרי׳ בשבועות [דף ט״ו] אין בונין בית המקדש בלילה שנא׳ וביום הקים את המשכן ואין עושין המזבח אלא בניין אבנים שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח וגו׳ וזה שנא׳ מזבח אדמה תעשה לי דורשו בזבחים [דף ס״א] שיהא מחובר באדמה שלא יבנוהו לא על גבי כיפין ולא על גבי מחילות וזה שנאמר אם מזבח אבנים הא תני ר׳ ישמעאל [במכילתא פ׳ יתרו פרשה י״א] שאם זה אינו רשות אלא חובה כמו אם תקריב מנחת ביכורים. אומר במד׳ [בבראשית רבה פרשה ל״ד וקצתה בפ׳ ק״ק דף ס״ב] שמקום המזבח הוא המקום שבנה בו אברהם מזבח ועקד עליו יצחק. והוא מקום המזבח שבנה נח כשיצא מן התיבה. והוא מקום המזבח שהקריבו עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן ומשם נברא. אמרו חכמים בירו׳ דנזיר ובסנהדין [דף נ״ו] אדם ממקום כפרתו נברא.
בסנהדרין [דף ב׳ וט״ז] ובשבועות [דף י״ד] מפרש שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי מלך ונביא ובאורים ובתומים ועל פי ב״ד של שבעים ואחד שנא׳ ככל אשר אני מראה וגו׳ וכן תעשו לדורות ומשה רבינו מלך היה. ובשבועות [דף ט״ו] מפרש כיצד מוסיפין על העיר? עושין ב״ד שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם והולכין ב״ד אחר שתי התודות ועומדין בכינורות ובנבלים ובמצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן ואבן שבירושלם ואומרים ארוממך ה׳ כי דיליתני עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם ואוכלין לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת ועל פי הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו וכן אם הוסיפו על העזרה מקדשין אותה בשירי המנחה מה ירושלים התודה שנאכלת בה מקדשה ואף העזרה שירי המנחה שאין נאכלין אלא בה הן שמקדשין אותה בהן ואוכלין אותה בסוף המקום שקדשו. כ״מ שלא נעשה בכל אלו ובסדר הזה לא נתקדש קדושה גמורה ומה שעשה עזרא שתי תודות זכר הוא שעשה כדמפרש בשבועות [שם דף ט״ז] ולא במעשיו נתקדש המקום שלא הי׳ שם לא מלך ולא אורים ותומים ולא נתקדש אלא ע״י קדושת שלמה שקדשה לשעתה קדשה לע״ל כאשר בארנו למעלה.
בזבחים [במשנה דף קי״ב ובג׳ דף קי״ח] אמרי׳ משנכנסו ישראל לארץ העמידו המשכן בגלגל י״ד שנה שבע שכבשו וז׳ שחלקו משם באו לשילה ודורש שם רבי יוחנן כתוב אחד אומר ותביאהו בית ה׳ שילה אלמא בית הוה וכתוב אחד אומר ויטש משכן שילה אלמא משכן הי׳ הא כיצד מלמד שלא היה שם תקרה אלא בית אבנים מלמטה ויריעות המשכן מלמעלה וג׳ מאות ושבעים שנה חסר אחת עמד משכן שילה. כשמת עלי חרב שילה ובאו לנוב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב נוב ובאו לגבעון ומגבעון באו לבית עולמים. מן היום ההוא נאסרו כל המקומות לבד בית הבחירה וימי נוב וגבעון שבעים וחמש שנים.