מצוה:לא לרגל (לא לרכל)
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.
(ויקרא יט, טז)
הזהיר מהיות רכיל. והוא אמרו לא תלך רכיל בעמך.
אמרו (ספרא) לא תהא רך בדברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהא כרוכל שטוען דברים והולך. ובכלל לאו זה אזהרה מהוצאת שם רע.
קישורים
שלא לרכל
שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו א) בפירוש רכיל רך לזה וקשה לזה, דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.
משרשי המצוה. כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות מביא לריב ומצה.
פרטי המצוה ורב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שתפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפזור [ה' דעות פ"ז]. ובפרוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע. שממית האומרו והמקבלו [ו] שנאמר עליו, והמקבלו יותר מכלן, והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (ב"מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) מברך רעהו וגו'.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורגל על לשונו עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך, ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות מלבד רצועה של עגל ושל פרות. ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם.
ואכתב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בענין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חייביה רב נחמן לשלומה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו אבל מתוך האנס, פטור, וכדתניא (שם קיז א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו והראהו פטור, דכל מראה על ידי אנס פטור ואינו חייב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אנס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, יש לומר מי אמרינן ליה ימות? יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו, ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב, ואף על פי שלא שברן בכונה אלא בלא כונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין.
ואם לאחר שהראה מתוך האנס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן, ומשום שהראה נמי אינו חייב כיון שהראה מתוך האנס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פרוש מתוך האנס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אנס חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי כלומר התרה בו לא הוה צאית הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה כלומר הרגו והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן ממון מוסד אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו, אלמא דגופו מותר לאבדו, מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא, ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות. ומי שמחזק למסר, נראה שהוא כמתרה ועומד, ומתר להרגו בכל שעה.
ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא, כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסר, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסר מצוה להרגו, וכל הקודם להרגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן החזק למסר הרי זה יהרג שמא ימסר אחרים, עד כאן לשון הרב. הצריך התראה למי שאינו מחזק למסר ושיקבל התראה, ולמי שהוא מחזק למסר נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מענשו, אבל המצר לצבור, מותר לצבור למסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם הי"א). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א).
שלא לרגל בחבירו, שנאמר לא תלך רכיל בעמך. ואע"פ שאין לוקין על לאו זה, עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו לא תעמוד על דם רעך וכתיב הולכי רכיל היו בך למען שפוך דם צא ולמד מה אירע לדואג האדומי. איזהו רכיל? המגלה לחברו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר. ותניא בסנהדרין (דף לא.) מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי? לכך נאמר לא תלך רכיל בעמך.
ויש עון אחר שהוא גדול מזה והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו, אע"פ שיאמר אמת. וכל שכן האומר שקר ומוציא שם רע על חבירו. ועיקרי הלכות לשון הרע מפרש בפ' יש בערכין (דף טו.). ותניא (שם) אמר ר' אליעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כחה של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה המוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה.
ואמרינן בירושלמי דפאה ובתוספתא דפאה על שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעה"ב ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. וכן בפרק יש בערכין אומר שבע"ז הוא אומר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובגילוי עריות אומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובשפיכות דמים כתיב גדול עוני מנשוא ובלשון הרע כתיב לשון מדברת גדולות ללמדך שהוא כנגד כולם. וכן יש במדר' ובירושלמי דפאה שבימי אחאב היו נוצחין המלחמות מפני שלא היה בהן לשון הרע שלא הלשינו על עובדיה שההיה את הנביאים ובסוף ימי שאול שהיה בהם לה"ר היו נופלין אע"פ שלא היו עובדי עכו"ם כמו שהיו בימי אחאב.
גרסינן בערכין (דף טו:) כל המספר לה"ר כאלו כופר בעיקר שנ' אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ועוד אמרו ג' לה"ר הורגתן האומרו המקבלו ואותו שאמרוהו עליו והמקבלו נענש יותר מן האמרו. ואמרינן עוד בפ' יש בערכין היכי דמי לישנא בישא כגון דאמרי היכא איכא נורא בי פלניא דשכיחי בישרא וכורי פי' אפי' זה לה"ר ויש דברים שהן אבק לה"ר כגון שיאמר שתקו מן פלוני איני רוצה להודיע מה שאני יודע ממנו וכן כל כיוצא בזה ואמר בפרק גט פשוט (דף קסד:) תני רב דימי לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי רעתו פי' אל יספר בטובתו בפני שונאיו וע"ז אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו אבל בפני אוהביו מותר כדתניא (משנה מבוארת, אבות ב, ח) חמשה תלמידים היו לו לר' יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן. גרסינן ביומא פר"ק (דף ד:) אמר ר' מוסיא מניין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור ת"ל מאהל מועד לאמור לאו אמור בדברים הללו אלא א"כ נתן לורשות.
גרסינן בפר"ק דגיטין (דף ז.) דשלח ר' אלעזר למר עוקבא אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אע"פ שרשע לנגדי ומצערני אשמרה לפי מחסום אלא השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהם עוד גרסינן בפ' יש בערכין אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא וכתב רבינו משה (פ"ז מהל' דעות) והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר ואם האומר הדבר הזהיר שלא לאמרו אפי' אמרו בפני רבים יש בו לה"ר כדאמר בפ' זה בורר בסנהדרין (דף לא.) דההוא תלמידא דגלי מילתא דמתאמרא בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין ואפקיה ר' אמי מבי מדרשא ואמר דין גלי רזיא.
