מצוה:לא למשכן כלים שעושה בהם אדם מזונותיו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.
(דברים כד, ו)
הזהירנו מחבול כלים שעושין בהם בני אדם הכנת מזונותיהם, כנון כלי הטחינה והלישה והבישול וכלי שחיטת הבהמות, וזולת זה מה שיקבצהו (*ר"ל שיכללהו:) שם דבר שעושין בו אוכל נפש. שנאמר כי נפש הוא חובל.
ונשאר שנבאר לך אמרם הנה (מציעא קט"ו), וחייב משום שתי כלים שנאמר לא יחבול ריחים ורכב, כי זה יבא לחשוב שהן שתי מצות וכל שכן באמרם וחייב על הריחים בפני עצמן, וענין זה המאמר כל מי שימשכן כלי שעושים בו אוכל נפש עובר על מצות לא תעשה כמו שהתבאר, ומי שימשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי עשיית הפת, וזה מה שאין צריך לו באור שהוא כמו שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם השאלה במי שחבל שני כלים בשניהם יחד יעשה אוכל נפש אם נאמר אחר שהאוכל אמנם תשלם עשייתו בשניהם הנה שניהם כלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד, או אחד שהם שני כלים יהיה חייב על כל אחד בפני עצמו, ובארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים ואע"פ שבהקבץ שניהם תעשה המלאכה כעין ריחים ורכב שלא תעשה הטחינה באחד לבדו.
ולשון משנה (שם) לא יחבול ריחים ורכב. ולא אלו בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל שחייב עליהם משום שני כלים לא שהן שתי מצות. ולשון ספרי בזה הענין אמרו מה ריחים ורכב מיוחדים שהן שני כלים ומשמשין למלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך כל שני כלים שמשמשין למלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. פירוש המאמר אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו כשעבר ומשכן ולקח ממנו יוציאהו מידו ויושב לבעליו ואם עבר ונשרף קודם שישיבהו לוקה, וכן הדין בבגד אלמנה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בתשיעי ממציעא.
הערות
קישורים
שלא לחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש
שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון [1] כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אכל נפש, ועל זה נאמר (דברים כד ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה (בבא מציעא קטו א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה (שם) וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב, שזה יביא לחשב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם וחייבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו, וענין זה שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחנה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכלן יעשה אכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשית אכל נפש, נאמר אחר שהאכל אמנם ישלם בכלן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו, ובארו לנו, שהוא חייב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו ענין אמרו וחייב משום שני כלים לא שהן שתי מצות. וזה לשון ספרי, בזה הענין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחיבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו באור הדבר וענינו אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאמן.
שרש מצוה זו ידוע, שהוא לתקון העולם וצרך ישובו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2] שבענין איסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו. והחובל [3] כלים הרבה שעושין בהן אכל נפש ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו חייב מלקות על כל אחת מהן, ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק תשיעי ממציעא.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.
מצוות קפט, קצ:
המלוה את חבירו ובא למשכנו על ידי שליח בית דין, לא ימשכנו בדברים שעושין בהן אוכל נפש, שנאמר לא יחבול ריחים ורכב כי נפש הוא חובל.
ותניא בפ' המקבל [דף קט"ו ואי הברייתא שם כשיטה זו אלא שגם במשנה שם בדף קט"ו משמע כך ועקר' מצאתי בספרי פרשת תצא] אין לי אלא ריחים ורכב, מניין לרבות כל דבר כגון הערבות של עץ והיורו' והקדירות וסכין של שחיטה וכיוצא בזה? תלמוד לומר כי נפש הוא חובל. א"כ מה ת"ל ריחים ורכב? לומר לך מה ריחים ורכב שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייבים שני לאוין, על זה בעצמו ועל זה בעצמו, אף כל שהן שני כלים אע"פ שאין המלאכה נעשית אלא מבין שניהם, כגון זוג של מספריים לגזוז ירק וצמד של פרות לדוש בתבואה, חייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו.
אבל מחרישה מותר לחבול כדתנן [שם דף קי"ג] ואת המחרישה ביום. ואוכל נפש עצמו פוסק רבי יצחק [בתו' שם דף קט"ו בד"ה כלים] שמותר לחבול.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
- ^ (עי' רמב"ם בסהמ"צ לאוין רמב)
- ^ (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ב)
- ^ (רמב"ם שם ה"ג)