מצוה:לא להסגיר עבד שניצל מעם אדוניו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו.
(דברים כג, טז)
הזהירנו מלהשיב עבד שברח מחו"ל לארץ ישראל לאדוניו. ואף על פי שאדוניו ישראל, אחר שברח מחוץ לארץ, לא יושב לו אבל ישחרר אותו ויכתוב עליו דמיו בחוב. והוא אמרו יתעלה "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז).
והתבאר בגיטין (דף מה.) שבעבד שברח מחו"ל לארץ ישראל הכתוב מדבר, שיהיה הדין בו שיכתוב שטר חוב בדמיו עליו ויכתוב לו גט חירות. ולא ישוב לעבדותו בשום פנים להסתופפו במקום טהור הנבחר בקבוץ הנכבד. ושם התבארו משפטי מצוה זו.
שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל. ואפילו אדוניו ישראל לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו ונכתוב בדמיו חוב על עצמו. ועל זה נאמר "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז) וכן הוא מבואר במסכת גיטין (דף מה.) שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם שהדין בו שנכתוב שטר בדמיו עליו ונכתוב לו גט חירות. ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה השם יתברך.
משרשי המצוה מה שזכרנו שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת השם יתעלה. וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא.
דיני המצוה מבוארים שם במסכת גיטין.
ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה בזכרים ונקבות, שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. והעובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו, עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד. ואין מלקין מספק.
כתוב בפרשת תצא לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. בפרק השולח [דף מ"ה כל הסוגיא] מפרש ר' אחאי ברבי יאשיה שמדבר בעבד שברח מח"ל לארץ שאין מחזירין אותו לעבדו. ואומרים לרבו שיכתוב לו גט שיחרור ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו. ואם לא רצה האדון לשחררו בית דין מפקיעין שעבודו מעליו, וילך לו' עבד זה שברח לא"י, הר"ז גר צדק.
והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שאונה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר לכך צוה עליו הכתוב שנ' עמך ישב בקרבך וגומר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו ומכל מקום בכלל אזהרת הגר הוא והכל עניין לאו אחד הוא והדעת מכרעת שהם שני לאוין ולא נמנה כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם בלאו אחד [והוא לעיל בסימן ח'].