מצוה:לא להישבע לשקר
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.
(ויקרא יט, יב)
אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה.
(ויקרא ה, ד)
שהזהירנו מעבור על שבועות ביטוי, והוא אמרו יתברך "לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). ושבועת ביטוי הוא שנשבע על עניינים שאפשר לנו לעשותן או שלא נעשה בלא מניעות התורה, ונשבענו על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו. והנה חובה עלינו לקיים מה שנשבענו, והוזהרנו שלא לעבור על השבועה, והוא באמרו "ולא תשבעו בשמי לשקר".
ובגמרא שבועות (דף כא.) אמרו איזוהי שבועת שקר? נשבע להחליף ותקנו זאת ואמרו אימא נשבע והחליף רוצה לומר שהוא נשבע על דבר ועשה הפך מה שנשבע עליו. ושם התבאר בשלישי משבועות ובתמורה (דף ג:) גם כן הוא שמשבועת שקר היא העברת שבועת ביטוי. והוא אמרם שבועת שקר ה"ד כלומר איך תהיה שבועת שקר שאין בה מעשה, שזה היתה כוונת זה המאמר הקודמת שם, אי נימא שלא אוכל ואכל התם מעשה עבד אלא דאמר אוכל ולא אכל ההוא מי לקי והא איתמר עלה וכו'.
והעובר על לאו זה, אם היה מזיד לוקה ואם היה שוגג יקריב קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו במצוה ע"ב ממצות עשה. והוא אמרו בגמרא משבועות (דף כא.) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ושם התבארו משפטי מצוה זו.
ודע שאמרם בזאת המצוה שהמזיד בה חייב מלקות אין מאמרם זה ממה שיורה שיש עוון יתחייב מלקות אע"פ שלא היה בזדון, אבל כשתשמע אותו שיורה שיאמר בשום עוון שהוא חייב מלקות בין מה שקדם בין מה שיבוא, דע שלא יתחייב לו זה אלא אם כן היה מזיד בעדים והתראה כמו שהתבאר מתנאי העדים והתראה במסכת סנהדרין. אולם השוגג או האנוס אינו חייב בשום פנים לא מלקות ולא כרת וכל שכן מיתת בית דין, וזה מתחייב בכל המצות ודעהו. ואולם נבאר בקצת מצות ונאמר ואם היה מזיד חייב מלקות או מיתה להיותו חייב קרבן אם היה שוגג באותו ענין, כי אין כל עוון חייב בשגגה קרבן, אבל כל מה שיתחייב מלקות (או כרת) או מיתת בית דין לא יתחייבו בו כי אם בעדים והתראה, וידוע כי ההתראה היא להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה השורש ולא תבקשנו לכפול זאת.
שלא נשבע לשקר, שנאמר "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). ופירשו זכרונם לברכה (שבועות כא.) שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי. ושבועת ביטוי היא מה שנאמר בתורה "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (שם ה, ד). והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה.
ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם, בין להבא או לשעבר. כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים. וכיצד להבא? אכל או לא אכל, או אזרק או לא אזרק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר "להרע או להיטיב". אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו, לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו בין להבא בין לשעבר, כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר הענין במקומו בשבועות (דף כז.).
ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצווה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ה מהל' שבועות הט"ז) כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי. ויתר רבי פרטי השבועות ועניין היתרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בעניין מצוה זו והארכתי במצות לא תישא (מצוה ל) בסדר וישמע יתרו.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה, אם היה מזיד לוקה ודווקא בעדים והתראה כמו שידוע בכל המצוות. ואם הוא שוגג, חייב להביא קרבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (דף כא.) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. וזה שאמרו "זו היא", אין שם חידוש אחר אלא מצד שהקרבן הוא עולה ויורד.
"ולא תשבעו בשמי לשקר". ותניא [בת"כ פרשת קדושים פ' ג'] לפי שנאמר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" אין לי אלא בשם המיוחד בלבד; מניין לרבות כל הכנויין? תלמוד לומר "לא תשבעו בשמי לשקר", בכל השמות שיש לי. [בשבועות דף כ'] ולמדנו מכאן אזהרה לשבועת ביטוי האמור במקרא "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" כלומר אוכל ולא אוכל ומריבוי לכל אשר יבטא מתרבה לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי.
ברבי עקיבא בשבועות [דף כ"ה] נשבע על אחת מאלו ושיקר, כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או נשבע שאכל ולא אכל, הרי זה שבועת שקר כרבין אמר רבי יוחנן בשבועות [דף כ"א] ולוקה אם במזיד היה. ואם בשוגג מביא קרבן עולה ויורד שנאמר "ונעלם ממנו והוא ידע ואשם".