ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכז
שלא נשבע לשקר, שנאמר "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). ופירשו זכרונם לברכה (שבועות כא.) שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי. ושבועת ביטוי היא מה שנאמר בתורה "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (שם ה, ד). והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה.
ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם, בין להבא או לשעבר. כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים. וכיצד להבא? אכל או לא אכל, או אזרק או לא אזרק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר "להרע או להיטיב". אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו, לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו בין להבא בין לשעבר, כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר הענין במקומו בשבועות (דף כז.).
ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצווה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ה מהל' שבועות הט"ז) כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי. ויתר רבי פרטי השבועות ועניין היתרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בעניין מצוה זו והארכתי במצות לא תישא (מצוה ל) בסדר וישמע יתרו.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה, אם היה מזיד לוקה ודווקא בעדים והתראה כמו שידוע בכל המצוות. ואם הוא שוגג, חייב להביא קרבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (דף כא.) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. וזה שאמרו "זו היא", אין שם חידוש אחר אלא מצד שהקרבן הוא עולה ויורד.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/227