מצוה:לא להחיות מכשפה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה.
(שמות כב, יז)
שהזהירנו מהחיות המכשף, והוא אמרו "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז). וכשנמחול לו, אנחנו עוברים על מצוות לא תעשה, לא שביטלנו בו מצוות עשה לבד. ויהיה כאילו מחלנו לאחד ממחוייבי מיתת בית דין.
שלא נחיה מכשפה אלא נמיתה, שנאמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז). ולאו דווקא מכשפה אלא כל מי שעושה כישוף, אלא שדבר ברגיל שהנשים כשפניות (סנהדרין סז.) יותר מן האנשים.
משרשי המצוה שידוע כי עניין הכישוף דבר רע עד מאוד וגורם כמה תקלות לבני אדם; איני צריך להאריך בו, שידועים הדברים. ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה לפי שהוא בא כנגד חפץ השם, שהוא חפץ בישובו ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהוטבע בתחילת הבריאה, וזה בא לשנות הכל. ועניין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציוה כל אחד לפעול פועלו למינהו. כמו שכתוב בפרשת בראשית "למינהו" (שם א, יב) על הנבראים וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בר"ר, ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו "גדל!". ומלבד פעולתם שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת בהתערב מין מהם עם מין אחר. ובמלאכת התערובת יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן, ומפני זה מנעם מהם.
וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל (שבת סז:) כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי, כלומר אין לאסרו מפני צד כישוף. אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון, באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן. ועוד יש באותן צדדי התערובות והתחבולות האסורות לעשות עניין אחר שנאסרו בעבורו, לפי שכוח אותו התערובת עולה כל כך שמבטל מפעולתו לפי שעה כוח המזל הממונה על שני המינים. והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו, יחדשו לברוא מין שלישי – נמצא שביטלה ההרכבה כוח שניהם. ועל כן נמנענו מלהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות. ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז:, חולין ז:) למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכוחן עולה לפי שעה יותר מכוח הממנים עליהם. וראה כוון דבריהם זכרונם לברכה שאמרו פמליא של מעלה ולא אמרו גזרת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא גזרו ורצה מתחילת הבריאה להיות הפעולה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגלה אל הממונים עליהם, אבל אמרו שכוח הפמליא נכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני המלך וכוח זכותו יעלה על כח הממונים, לא יירא מהמעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת (דף פא.) שאמר החכם אל המכשפה.
וידיעת חילוק עניינים אלה, אי זה תערובת הותר לנו ואין בו צד כישוף ואי זהו שיש בו צד כישוף ואסור בחכמת הכישוף, ידוע. ואל תחשוב כי מלאכת הכישוף והשדים דבר אחד, שהרי בפירוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז:) "בלטיהם" זה מעשה שדים, "בלהטיהם" זה מעשה כשפים. משמע מזה שעניין הכישוף אפשר להיעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן. ואותן השדים שמשתמשין בהן למלאכת הכישוף נקראין מלאכי חבלה, כן פירש רש"י זכרונו לברכה לפי שעניין הכישוף לעולם אינו נעשה רק לחבל. ובפרטי דיני הכישוף, בלאו דמכשף נאריך בו יותר בעזרת השם כי שם מקומו, שאין כאן אלא אזהרת הדין, כלומר שלא נמחול להם אבל נמיתם (פט"ו מהל' סנהדרין).
ונוהגת מצוה זו לעשות דין במכשפים, בזכרים, כי להם יאות ונתן לעשות משפט, אבל לא לנקבות. ודוקא בארץ ישראל ובסמוכין ובבית דין של עשרים ושלושה. ובית דין העובר עליה, אם יש בו כח לעשות משפט, עבר על לאו זה מלבד שביטל מצות עשה שהוא לעשות דין במחויבין דרך כלל. ואין בזה מלקות לפי שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע וממיר ומקלל חברו בשם (מכות טז.).
כתוב בפרשת משפטים מכשפה לא תחיה. ותניא בסנהדרין [דף ס"ז] אחד האיש ואחד האשה, ולא נאמר מכשפה אלא שדיבר הכתוב בהווה, שנשים כשפים מצויין בהן.
[שם] ומיתתן במה? אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו ולמה יצאו – לומר לך מה אוב וידעוני בסקילה, אף כל המכשפים בסקילה. כל מחוייב מיתת בית דין שלא המיתו אותו בית דין, לא עברו על מצות לא תעשה, חוץ מן המכשף.