מצוה:לא להאכיל מן הפסח לעובד אלילים, גם אם הוא מישראל
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.
(שמות יב, מג)
שהזהירנו מאכול הפסח ישראל שהמיר. והוא אמרו יתעלה "כל בן נכר לא יאכל בו".
אמר המתרגם: "כל בר ישראל דישתמד". ולשון מכילתא: "כל בן נכר" זה ישראל מומר לעבודה זרה.
שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג) ובא הפרוש עליו (מכילתא שם): בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.
משרשי מצוה זו כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר ניסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר (משומד). מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים "סברא הוא", כלומר: ואין צריך ראיה אחרת.
ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח.
ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר, עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.
שלא יאכל משומד בפסח, שנאמר "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג). ומפרש בפרק הערל (יבמות ע:) ובפסחים (דף צו.) שבן נכר הוא משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.
ובפרק הערל (יבמות עא.) דרשינן בו משמדות פוסלת, ואין משמדות פוסלת בתרומה (ע' בתוספות, ד"ה "ואין").