סמ"ג לאו שנב
שלא להוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה, ואינו נאכל אלא בחבורה אחת, שנאמר "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מו).
ומתרגמינן "בבית אחד", בחבורה חדא יתאכל, דברי רבי שמעון. (פסחים פו.) אבל ר' יהודה חולק כאשר יתבאר. תניא (דף פה:) "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מניין? תלמוד לומר "חוצה", חוצה לאכילתו. עוד אומר (שם) בפרק כיצד צולין: אמר רבי אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אינו חייב עד שיניח. הוצאה כתובה בו כמו בשבת.
עוד שם (דף פה.) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, האוכלה הרי זה עובר בלא תעשה, בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון. כדאמר בפרק כל שעה (דף כד.) "לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד), כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.
שנינו שם בפרק כיצד צולין (דף פו.) שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד, אלו הופכין פניהם אילך ואלו הופכין את פניהם אילך, ואוכלים והמיחם באמצע. ופירש שם רש"י אם רוצים לעשות כן הרשות בידם. וכשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו עד שמגיע לחבורתו, לפי שאסור לאכול בשתי חבורות. ומותר לכלה להחזיר פניה מחבורתה ואוכלת, מפני שהיא בושה לאכול בפניהם.
ואומר בגמרא (שם) מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (שמות יב, ז), מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות כעין שני בתים. יכול אף נאכל משתי מקומות? תלמוד לומר "בבית אחד יאכל וגו'", דברי רבי יהודה. לפיכך צריך שתהא כעין מחיצה בין חבורה לחבורה. (דף פו:) לדברי רבינו שלמה, אם רוצים לעשות כן הרשות בידם. ולרבי שמעון דרשינן "על הבתים" שהאוכל אוכל בשני מקומות, כגון שהיה אוכל בחצר וירדו גשמים, שיכנס לבית.