מצוה:לא לאכול שרץ המים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.
(ויקרא יא, מג)
הזהירנו מאכול אי זה שרץ שיהיה בלתי יחוד, בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ, והוא אמרו יתעלה "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ" (ויקרא יא, מג).
לאו זה בפני עצמו ולוקין עליו, והוא דומה לאיסור כולל. לפיכך מי שאכל כלום משרץ הארץ לוקה שתים: אחת משום "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא יא, מא), ואחת משום "אל תשקצו את נפשותיכם". ומי שאכל שרץ העוף לוקה שתים: אחת משום "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט), ואחת משום "אל תשקצו". ואם אכל בעל חיים עף וילך על הארץ, עד שיהיה שרץ העוף ושרץ הארץ, חייב עליו ארבע מלקיות. ואם חובר לזה שיהיה גם כן משרץ המים, יהיה חייב עליהם שש מלקיות: החמש משום דג טמא שנאמר "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, יא), והשישית משום "אל תשקצו" לפי שהוא כולל גם כן שרץ המים. ואין אצלנו כתוב לאסור שרץ המים זולת "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ".
ובאלו השרצים אמרו בגמרא מכות (דף טז:) אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש. וזהו הפירוש שפירש כל מי ששמעתי אומר או ראיתי דבריו בפירוש אשר פירש בזה המאמר שהוא אכל פוטיתא וכו', והוא פירוש בלתי אמתי לא ימשך ולא ישלם אלא על חלוף השרשים האמתים שבא עליהם המופת בלשון התלמוד, וזה כשתעיין במה שהקדמנו הנה תמצאם שחייבו שלש מלקיות מלאו אחד, והוא אל תשקצו, וכבר התבאר ביטול זה ושלא ילקה שתי מלקיות על לאו אחד בשום פנים כמו שהתבאר בחולין. וכבר הקדמנו אנחנו זה בשרש ט' ובארנוהו פעמים, והנה אביא לך דמיונות במה שעתיד. והמאמר האמתי אשר לא תתמה ממנו ולא תרחיקהו כי מי שאכל בעל חיים יהיה שרץ העוף ושרץ המים לוקה שתי מלקיות לבד: אחת משום [שרץ הארץ ואחת משום שרץ העוף, ואם יהיה גם כן שרץ המים לוקה שלש, אחת משום שרץ הארץ, ואחת משום] שרץ העוף שהתבאר בו לאו גם כן, ואחת משום אל תשקצו שיאסור כל שרץ, ושרץ המים גם כן בכלל כל שרץ כאומרו בכל השרץ השורץ. ואם אכל שרץ הארץ לבד, לוקה אחת משום וכל השרץ השורץ וכו'. וכן על שרץ העוף, אחת משום שרץ העוף. וכן על שרץ המים, אחת לבד משום אל תשקצו את נפשותיכם. ואין בהיותו זה הלאו כולל שרץ הארץ, לוקה על שרץ הארץ שתים. כי אילו באו לנו אלף לאוין כלם מבוארין בשרץ הארץ, אינו לוקה אלא אחת לפי שכלם נכפלו בענין אחד בעצמו. ואפילו אמר "שרץ הארץ לא תאכל, שרץ הארץ לא תאכלו, שרץ הארץ לא יאכלו" אלף פעמים, לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת. התראה אלו שקבעו זה השרש הנפסד יסברו שמי שלובש שעטנז לוקה שתים, בעבור שבאו בו שני לאוין. לא ראיתים מעולם יסברוהו זה, אבל יגנו אותו אילו אמרו אדם אחר ולא יגנו עצמם באמרם ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים: אחת בעבור הלאו המבואר בו ואחת משום אל תשקצו. וזה מן הבאור בענין לא יעלם מהנער הסכל.
ואשוב אל הכוונה שהתחלתי לבארה ואומר כי כשיקרה שיתילד בעל חיים בזרע מן הזרעים או בפרי מהפירות ואחר כן יצא לאויר, ואע"פ שהוא לא נגע בשטח הארץ, הנה אם אכל אחד חייב מלקות אחת, לפי שבא בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זאת. ואם פירש על הארץ והלך בה, חייב על אכילתו אחת משום השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום, ואחת משום שקץ הוא לא יאכל. ואם קרה עם זה שלא יהיה פרה ורבה, חייב עליו שלש מלקיות: השתים שקדם זכרם, והשלישית לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש. ואם נתחדש על אלו שהיה מעופף, חייב עליו מלקות רביעית, משום שרץ העוף טמא הוא לא יאכל. ואם יחובר על זה שיהיה שט במים עם היותו מעופף כמו שנראה זה תמיד במינין רבים, חייב עליהם מלקות החמישית משום שרץ המים שכלל אותו לאו והוא אל תשקצו. ואם יחובר אל זה שיהיה זה הבעל חיים המתילד מעצמו מן האוכל עף גם כן, חייב עליו מלקות ששית משום את אלה תשקצו מן העוף לא תאכלו.
ולא תרחיק התילד עוף מעפוש, והבריות רואים תמיד עופות יתילדו מן העפושים, יותר גדולים מן האגוז הקטן. ולא תרחיק היותו מין אחד בעצמו, והוא עוף טמא והוא שרץ העוף, שזה אינו רחוק כי הנה יהיה לו עניני העוף ופעולותיו ועניני שרץ העוף. הלא תראה פירושי הקדמונים כלם מנו לכל אלו שש מלקות, דג טמא ושרץ המים, וזה גם כן אמת לא תרחיקהו. כי הנה יתכן שיהיה דג ושיהיה שרץ המים, וכמו כן יהיה עוף ויהיה שרץ המים, וכמו כן יהיה עוף ושרץ העוף, וזהו פוטיתא שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ולפיכך חייבין עליה ארבע מלקיות. והנמלה לוקה עליה חמש, וזאת הנמלה הנזכרת היא הנמלה הפורחת המתילדת מעפושי הפירות שאינה פרה ורבה, וחייב עליה משום שרץ שפורש מן האוכל ואחת משום שורץ על הארץ ואחת משום רומש על הארץ ואחת משום שרץ העוף ואחת משום שרץ המים. והצרעה המתילדת מן העפושים, גם כן נוספת על אלו היותה עוף ושרץ העוף. ואינו נמנע התילד הנמלה או הצרעה וזולתם ממיני העופות והשרצים מן העפושים בתוך האוכל, אלא אצל הסכלים שאין בהם ידיעה בחכמת הטבע, אלא יחשבו כי כל מין מהמינים אי אפשר שיתילד איש מאישיהם אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה.
וכבר בארתי לך הענינים שבהם תתבונן, ותאמר זה הבעל חיים אדם חייב על אכילתו כך וכך מלקיות, וזה אינו חייב אלא כך. ומאלו הכתובים יתבאר לך כי מי שאכל בעל חיים כלו, לא נבקש עליו שיעור ולא נאמר אם היה בו כזית, אכל אם אכל יתוש קטן לוקה שלש מלקיות משום שרץ השורץ על הארץ ומשום השרץ הרומש ומשום שרץ העוף. והנה אמרו גם כן (דף טז:) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ומאן דשתי מיא בקרנא דאומן והוא כלי המציצה עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם, והוא ההיקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתית הדברים המגונים שירחיקם האדם שיהיה מוזהר ממנו אבל אינו חייב מלקות עליו בעבור כי פשטא דקרא הוא בשרץ לבד אבל נכהו על זה מכות מרדות.
הנה כבר התבארו לך כל מה שהקדמנו שזה הכתוב שהוא אל תשקצו אמנם לקחנו ממנו איסור שרץ המים בלבד שלא בא בו אסור מיוחד זולת זה, והבן זה.
שלא לאכול משרץ המים, שנאמר "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). ושרץ המים ידוע ענינו, שהוא מבריות דקות השטות במים והם נקראים שרץ המים. וזה הלאו מיוחד בהם מלבד הלאו המיוחד לדג טמא, שאין אלו בכלל דגים כלל, כי מין אחר בפני עצמו הוא לגמרי. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (מל"ת קע"ט) במקרא הזה שעל זה בא ללמד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בשורש ט ד"ה וראיתי לרב) חולק עליו בזה, וכתב כי הלאו הזה איננו לאו מיוחד על שום שרץ אלא שהוא מן הלאוין הכוללים שאין לוקין עליהם, כמו "לא תאכל כל תועבה" הכתוב במשנה תורה (דברים יד, ג) בתחילת הפרשיות של איסור בעלי החיים. וכן בכאן אמר בסוף כולן "אל תשקצו את נפשתיכם" בכל מהלכי האדמה שאסרתי, ויכנסו בזה איסור בהמה טמאה ואיסור עוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ, כי כל האסור והמורחק נכלל בשיקוץ כמו "כי לא בזה ולא שקץ ענות עני" (תהלים כב, כה).
והאריכו על הלאו הזה שניהם זכרונם לברכה הרבה, וגלגלו בו מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (דף טז:) אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, וכל אחד יפרש בה הנראה אליו בענין. ואם באתי לכתב כל טענותם בדבר כמות שהן, יארך הענין עד שלא יכילנו קלף גדול ואצא מגדר מלאכתי זאת. ואולם לפי דעתי עיקר מחלוקתם בענין תלוי אם לוקין באסור אחד שני מלקיות אם לא, שהרמב"ם זכרונו לברכה כתב (שורש ט) בעקרי המצות שעשה וקבע בה מסמרים שלא נלקה לעולם על עברה אחת שתי מלקיות, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין, כאלו תאמר על דרך משל שיבואו בתורה בחמש מקראות או אפילו במאה לא תאכל חזיר, אם אכלו, לא ילקה לעולם באכילה אחת אלא מלקות אחת. ואף על פי שאותן הלאוין לא יבואו לדרש מהן שום דבר רק לתוספת לאוין, אף על פי כן לא ילקה לעולם אדם על אסור אחד לבד רק מלקות אחת.
ומצד השרש הזה הקבוע אליו היה לו לדחוק בפירוש אותה שמועה דגמרת מכות (שם) הרבה ולפרשה שלא כפרוש כל המפרשים שקדמוהו, והוא בעצמו כתב שלא ראה פירוש אדם שקדם לו שיפרשה כמוהו. וכלל פרושו בדבר הוא שיחזר לעולם, כי מה שאמרו שאדם לוקה באכילת בריה אחת הרבה לאוין שיהיה באותה בריה תוספת ענין שיתיחד הלאו באותה תוספת ולא שילקה לעולם מאסור אחד לבדו שתי מלקיות, ואפילו נאמרו בתורה אלף לאוין כמו שאמרנו, ולכן יאמר הוא שהבריה שיחיבו עליה חכמים זכרונם לברכה הרבה מלקיות היא כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתאמר שתהיה תכונתה בענין שאפשר לקרותה שרץ הארץ, ושרץ העוף כגון שיהיו לה כנפים, ושרץ המים שתשוט גם כן במים עם היותה מתעופפת באויר. כמו שנראה כן לפעמים בקצת מיני השרצים. ועל הדרך הזה עם קצת דחק שידחק בפרושו יפרש שמועה זו דגמרת מכות, אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, וכו'. ויגע למצא בגוף בריה אחת ששה ענינים חלוקים.
והרמב"ן זכרונו לברכה לא נצטרך לכל זה כי הוא יסבר שיש לנו ללקות על איסור אחד כמה מלקיות אם יתרבו עליו הלאוין בתורה ולא יצטרכו לנו לדרשות אחרות, והרבה ראיותיו על זה ראיות חזקות כראי מוצק לפי הדומה. ופרוש השמועה דגמרא מכות כפרוש הראשונים יפה. ולאו דשרץ המים דריש ליה הרמב"ן זכרונו לברכה ממה שכתוב בפרשת אסור דגים וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם. וזה באמת יהיה דבר הלמד מענינו, שבפרשה זו ידבר באסור דגים שגדלים במים, ושם ידבר גם כן משרץ המים. שמענה בני, ואם תזכה בחר לך לדעתך, אלו ואלו דברי אלקים חיים הם.
משרשי איסור המאכלים כתבנו למעלה (מצוה עג, מצוה קנד).
דיניה קצרים. וכלל הענין כי כל אותן הבריות קטנות, כמו התולעים והעלוקה וכיוצא בהם שגדלים במים נקראים שרץ המים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל בריה אחת שלמה מהן, ואפילו קטנה ביותר לוקה, ואם אינה שלמה, אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית. ומכל מקום אסור לאכול מהן דבר תורה אפילו פחות מכזית. שחצי שעור דאוריתא הוא אסור, אבל אין חיוב מלקות אלא על אכילת השעור המקבל.
האוכל כזית משרץ המים לוקה מהתורה שנ' אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם. הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים.
ומהו שרץ המים? כל שאינן בצורת הדגים, לא דג טמא ולא דג טהור. ואע"פ שלאו שבכללות אין לוקין עליו, זהו במקום שאין שם לאו אלא הוא, אבל במקום שיש שם לאו שלא הוא, לוקין על כל אזהרותיו. ואמר מר בפסחים [דף כ"ד] אכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ארבע: הוא לאו זה, ולא תטמאו בהן הרי שנים, ובבשרם לא תאכלו הרי שלשה, ולאו רביעי במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו, עוד אומר שם אכל נמלה לוקה חמש לאוין. דשרץ הארץ תמצאו בסדר פרשת שמיני וב' מהן הן הלאוין שהזכרנו אל תשקצו נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהן. והאוכל צרעה לוקה שש, חמש לאוין דשרץ הארץ שהזכרנו ולאו דשרץ העוף הכתוב במשנה תורה. וכל שרץ העוף שקץ לא יאכל. [בתו' שם] ומה שאינו מונה בלאוין דשרץ הארץ, הלאו הכתוב בקדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה, מפני שאותו המקרא מדבר כשמנה שרצים דווקא כמו שכתוב אח"כ אשר הבדלתי לכם לטמא.
במובדלים הכתוב מדבר וכן מפרש [במעילה דף ט"ז] [בחולין דף ס"ז] אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה כלומר בעוד שהיא מחוברת באילן, אסורה התולעת משום שרץ השורץ על הארץ. ופי' רבי' שלמה שכיון שמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת לקרקע, הרי היא כשורצת ע"ג קרקע אבל אם התליעה בתלוש, מותרת התולעת. ואמרינן [שם] לימא מסייע ליה דתנא חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים והתולעים שבתמרים שאינן על הארץ ומותרין ותניא בברייתא אחרת כל לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שאסורים וסובר שברייתא שמתרת בתלוש ושאוסרת בתולעת שבזיתים בעודן מחוברין בעיקרי זיתים כעין דבריו של שמואל ודוחה שלא תסייע לשמואל מכאן כי הברייתא שמתרת מדברת כשהתליעה במחובר וחולקת על שמואל והברייתא האוסרת מדברת כשהתליע האילן עצמו דיקא נימא דקתני בעיקרי זיתים דמשמע בעיקרי העץ מכאן מדקדק ר"ת והרי"ץ בר אשר שאין הלכה כשמואל שאומר התלמוד דיקא נמי לסתור דבריו, ובה"ג ובשאלתות דרב אחאי פוסק הלכה כשמואל מדקאמר רב פפא בחולין ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי שהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שרו משמע שפוסק שהתמרים שהתליעו במחובר אסורים וכששהו שנים עשר חדש כשנעקרו ונמצא בהן תולעת ודאי התליעו בתלוש דאמר רב הונא [שם] כל בריה שאין לה עצם אין מתקיים י"ב חדש ויש להחמיר כדבריהם כי גם הברייתות שלמעלה יש לפרשם שלא יקשו לשמואל כאשר בארנו למעלה התולעת שהתליעה הפרי בתלוש שהתרנו בד"א שלא יצא חי אבל אם יצא חי מן חלל הפרי אפי' על גב הפרי אסור משום שרץ השורץ וגו' כמו שמפרש שם [דף ס"ז] והתולעים שנמצאו בשרביטי גוש"ש [כל סוגיו' אלו במ"ע ל"ה] של פולין ופיי"ש שאותם באו במחובר אסורין ואותן זבובים שבתוך גוף הפולין עצמן באין כתלוש ומותרין ואינם אסורין אא"כ פירשו חיים ומשפירשו אינם חוזרים ונכנסין לכך כשנמצאו בתבשיל של קדירה עם הפולין והם מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולין ואין בהן משום השרץ השורץ על הארץ ויש שמחמירים ונותנין אותן תחילה לבשל במים רותחין כדי שימותו מיד בתוך הפולין שאם ישימו הפולין במים צוננים אולי מחמת המים יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים ונאסרו ומתים שם בשעת רתיחה והרי אוכלם בקערה שרביטי נוש"ש של פולים ושל פויי"ש שנתבשלו ונמצא תולע באחד מהם השרביט שנמצא בה התולע זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין ואפי' ע"י ששים של היתר שיש במחבת וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא באחד מהם דג טמא הדג טמא זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין אפי' ע"י ס' לפי שכשמערה המים חמין פעמים בסוף העירוי עם מעט מים ישנו לדג טמא עם ב' דגים או ל' דגים ונאסרו וחוזרין ונוגעין חמין לכל שאר הדגים, ואומר הרב ר' ברוך בן רבי' יצחק [בספרו שם ובס"ת קצר מבואר יותר] שהן מותרין מפני שאותן הכ' או הל' שנאסרו בטלים ברוב בתערובתם כי אין שייך לומר בריה לא בטלה אלא בבריה שאיסורה מחמת עצמה ולא מחמת בליעת איסור אחר ואינן חוזרין ואוסרין השאר שבמחבת אע"פ שנוגעין בהן חמין לפי שאיסור הנבלע ואין איסורו מחמת עצמו אינו חוזר ונפלט ביבש אע"י מים שעמהן כמו שנבאר בעזרת הבורא [ל"ת ק"מ וקמ"א] אמנם ביצים שנתבשלו ונמצא באחד מהן אפרוח או דם הכל אסור דאין רגילות לבשל בצים כל כך ביחד שיהא עשרים בצים או שלשים שנאסרו בטלין בתערובות ברוב של היתר לכן טוב להמתין עד שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם, ואם רוצה למהר ישים מים צוננין עמהן לצננם תחילה כתב מורי רבינו יהודה כי אע"פ כן לא היה מצריך רבינו יצחק להגעיל המתכת כי אמר בשביל ספק כזה אין לחוש שנשארו בסוף אלא העמד המחבת בחזקת כשרות שהיתה מתחילה ועוד היה רבינו שמשון אומר טעם אחר להתיר שיש לנו לומר דאיסורא ברובה איתא בדאמרינן בפ' התערובות [דף ע"ד] גבי טבעת של ע"ז שנתערבה הילכך אין לתלות שבסוף העירוי עם מעט מים נשאר שם הדג טמא [בחולין דף ס"ז] תניא את נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה פי' הם תולעים הנמצאים בכבד או בחתיכת בשר שבאו מחיי הבהמה וכן פוסק שם הילכתא קוקוני אסירי ופי' ר"ת [בתוס' שם] הם תולעים שבדג שבאו מחיי הדג שאין לפרש תולעים שבבשר שאם כן רב שישא שמתירם יקשה היאך חולק על הברייתא אמנם אם לאחר מיתה באו התולעים בחתיכת בשר מחמת סרחון או בחתיכת דג או בגבינה אז אפי' התולעים מותרין שאע"פ שאומר שם [בעיא היא שם ולא איפשיטא וכל תיקו דאורייתא לחומרא] תולעים שפירשו על גג תמרה אסורין בד"א כשפירשו מחיים אבל תולעים מתים שנמצאו בקערה שנפלו מן הבשר שהוסרח אין בכך כלום וגם אין לחוש שפירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותן שהיו לחוץ נפלו כשהדיחו הבשר וכן בארנו למעלה [ל"ת קכ"ט ובגמ' שם בדף ס"ו] שהמים שבכלים ושבבורות ובשיחין ובמערות שהן עצורין ככלים שהשריצו תולעים ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ואע"פ שבולע בשעת שתייה מאותן התולעים והוא הדין שאותן יבחושין שהן זבובים קטנים הנמצאים ביין ובשכר שהן מותרין בד"א בשלא פירשו ממקום ברייתן אבל אם פירש השרץ אע"פ שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור אסור פירש לדופני דחבית וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השכר מותר וכן אם פירש לדופני הבור או המערה וחזר למים מותר תניא [שם בדף ס"ז] את נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן לפיכך אם סינן את היין או השכר ואכל היבחושין או היתושין או התולעים אחר שסיננן ורחשו על המסננת לוקה משום שרץ המים או שרץ העוף אע"פ שחזרו לתוך הכלי אחר שסיננן ומטעם זה אוסר רב הונא שם לסנן שכר על קסמים בלילה שמא לא יראה היבחושים אם יפרשו על המסננת ואחר כך יפלו לתוך הכלי ולא ירגיש זה שהזכרנו למעלה [ל"ת קל"א] שבאכילת שרצים צריך כזית בד"א כשאכל מבריה גדולה אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מה"ת ואפי' היתה פחותה מחרדל בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה כדאמר במכות [דף י"ז] ובפסחים [דף כ"ד] אכל נמלה לוקה חמש כל המאכל היוצא מן המינין האסורין שלוקה על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מה"ת כגון חלב בהמה וחיה טמאין וביצי עוף ודג הטמא כמו שיתבאר אמר חזקיה בחולין [דף ס"ד] מניין לביצה טמאה שהיא אסורה שנ' ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא זו היא ביצתה ואומר הרי"ץ [בתוס' שם בד"ה שאם] שמן הדין אפי' ביצת עוף טהור אסורה כאבר מן החי שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר והתירה הכתוב בפרשת שלוח הקן שדורש שם [בפרק שילוח הקן דף ק"מ] ואת הבנים תקח לך בראויין לך כגון ביצים טהורים פרט לעוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא שאין הבנים ראויין לך אלא לכלביך והיתר זה חדוש הילכך היה לנו לומר שגם ביצי עוף טמא יהיו מותרין לכך הוצרך הפסוק לאסור ביצה טמאה ובעניין זה אומר בבכורות [דף ו'] שדורש שם הגמל הגמל לאסור חלב בהמה טמאה ואומר שם שצריך הפסוק לאסור מפני שמן הדין אפי' חלב בהמה טהורה אסור שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר והתירו תורה שנ' זבת חלב ודבש הילכך אפי' של בהמה טמאה נמי יהא מותר הואיל וההיתר חידוש הוא לכך צריך הגמל הגמל לאסור חלבו ואע"פ שיש עתה שני דברי' הבאים מן החי דמותרין החלב והביצים מ"מ נחשבים חידוש מפני שאין שניהן באין מן החי כעניין אחד בחולין [דף ס"ג] ת"ר לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין לחם לא משום נבילות ולא משום טריפות ומסיק ובלבד שיאמר הגוי משל עוף פלוני הם אלו הביצים ואנו מכירים שאותו עוף פלוני טהור ומקשה התלמוד [שם] למה צריך שיאמר הגוי כן ולבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ראשו אחד כך כלומר רחב ועב ועגול וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה כן סימנין של עוברי דגים יבדוק בהן כשהן שלמים אם ראשו אחד כך וראשו אחד חד א"כ הם מדגים טהורים ומתרץ דסימני בצים אינם מה"ת לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה הילכך אנו צריכים לדברי הגוי כאשר בארנו [בתוס' שם דף ס"ד בד"ה סימנין כל הסוגיא] ומה שאנו לוקחין עתה ביצים מן הגוים אע"פ שאינם אומרים של עוף פלוני הם אנו סומכין על רוב ביצים המצויים בינינו שהם של עופות טהורים ומה שאנו לוקחין מן הגוים כגון או בלי"אש וקנטי"אה הם מיני פת הנילושים בביצים אע"פ שבחולין [דף ס"ד] אוסר ליקח מן הגוים בצים טרופות בקערה זהו לפי שאמרו אין מוכרין ביצים של עוף טריפה לגוי פן יחזור וימכרם לישראל אא"כ הם טרופות בקערה אבל בעיסה שנילושה בבצים אין ניכרת שום ריעותא ויש לסמוך על רוב ביצים שבינינו שאינן של עוף טריפה וגם אין לחוש שמא היה בהם דם דרוב ביצים אין להם דם ומעשים בכל יום שאוכלים ביצים צלויות אע"פ שאין יכולת ליבדק וכתב מורי רבי' יהודה דמעשה היה ואכל מהן רשב"ם ור"ת אחיו אמנם לבסוף היה ר"ת נזהר מהם מפני שאנו אומרים בע"ז [דף ל"א ועי' שם בתוס'] ביצה שצלאה עכו"ם בבית עכו"ם שאסורה משום בישולי גוים ואין גזירת בישולי גוים בכלל היתר גזירת הפת ששתי גזירות היו שגזירת הפת היתה בשמנה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והילל וגזירת שלוקות בשול גוים קדמה מהם הרבה עד שהיה התלמוד ר"ל שם [דף ל"ז ועי' שם בתוס'] שהיא מה"ת ואומר הרי"ץ שאין נראה לאסור עיסה הנילושה בביצים מטעם בישולי גוים של ביצים מאחר שאין הביצים בעין שנתערבו בעיסה והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אפס מטעם זה אין להתיר אותם פשטידא של דגים שאפו גוים שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם מתחלתו נאסר משום בישולי גוים ואינו דומה לעיסה הנילושה בביצים שהביצה נתבטלה בתחילה בעודה היה ולא נאסרה מעולם אומר ר"ת [ג"כ בתוס' דחולין דלעיל] אע"פ שאמרנו כי סימני ביצים אין לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה מ"מ סימני עוברי דגים דאורייתא ויש לסמוך עליהם בע"ז [דף מ' וגם שם הסוגיא בתוס'] קירבי דגים ועוברן אינם נקחים אלא מישראל מומחה שלקחן מן הגוי שמאחר שהוא מומחה להכירו אין יכול הגוי להטעותו ולמכור לו עוברי דגים טמאין ומקשה התלמוד למה לו מומחה ולבדוק בסימני עוברי דגים דתניא שהם כסימני ביצים כאשר בארנו למעלה ומתרץ כשנימוחו לאחר שבאו ליד הישראל ועתה מדקדק ר"ת למה אינו מתרץ סימני עוברי דגים לאו דאורייתא כמו שמתרץ גבי ביצים אלא ש"מ שיש לסמוך עליהם ועוד סומכין העולם לאכול אותו דג שקורין ברבוט"א על סימנים של עובריה אע"פ שאין לה קשקשת ואומרים מפני כן שודאי נשרו הקשקשין כשעולין מן המים [בתוס' דליעל] והרי"ץ בן אחותו היה אומר כי יש לדחות קצת אותה ראיה ולפרש כן למה לי מומחה לבדוק בסימנים כלו' כשיאמר של דג פלוני טהור הם וגם יש סימנים שיש תרתי לטיבותא היה לו להועיל בעניין זה אפי' בביצי עוף שאינן דאורייתא ולמה לי מומחה על זה הוצרך לתרץ כשנימוחו וא"ת יעמידנה בלא אמר של דג פלוני טהור הם ובלא נימוחו ויתרץ סימנין לאו דאורייתא י"ל מפני שרוצה להעמיד בכל עניין אפי' אמר של דג פלוני טהור לכך הוצרך לומר כשנימוחו על מה שאומר שנהגו לאכול ברבוט"א לאו בכ"מ נהגו כן כי באשכנז נהגו שלא לאוכלה, שנינו בעדיות [דף ה'] ביצת נבילה אם יש כמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שהגדילה באיסור ומקשה בה"ג [בתוס' פ' הדר בד"ה אפי' דף ס"ב] שב"ה חושבין הביצה כבשר נבילה ובביצה [דף י'] תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות שאינן מעורות בגידין מותרות לאוכלן בחלב לד"ה ותירצו דגבי בשר נבילה שאיסורה מה"ת החמירו בביצים אבל גבי בשר עוף בחלב שהוא מד"ס הקילו ור"ת תירץ [בתוס' דלעיל] דבביצת נבילה החמירו מפני שנבילה דבר האסור הוא אבל בשר בחלב שכל אחד וא' היתר בפני עצמו לא החמירו אבל לתירוץ ה"ג קשה דמשמע בחולין [דף ק"ד] דבשר עוף בחלב מה"ת שגוזר שם העלאה על השלחן אטו אכילה שמא יאכלנו באילפס רותח עם הגבינה ואם בשר עוף בחלב דרבנן א"כ היא גזירה לגזירה העלאה אטו אכילה ואכילת עוף אטו אכילת בהמה, ביצת נבילה שאוסרין ב"ה מד"ס הוא שהרי ביצה זו גדילתה בהיתר בחייה אבר ביצה טריפה היא ספיקא דאורייתא דשמא משעה שנטרפה התרנגולת לא היתה הביצה כי אם בשר מעורה בגידים בלא קליפה והרי היא כמו גוף האם ואחרי כן נגמרת בקליפתה, בחולין [דף צ"ז וצ"ח] נושא ונותן התלמוד בביצי עוף טמא ששלקן עם ביצים טהורים אם יש בהן בה לאסור משום דאמרי אינשי במיא דביעי בעלמא ונשאר הדבר בדיחוי לכן טוב להחמיר והא דת"ר שם [דף ס"ד וכל הסוגיא] גיעולי בצים מותרין ופי' רש"י ביצים טהורים ששלקן עם טמאין אין פליטת הגיעול של טמאין אוסרתן כדאמרי' שם [דף צ"ז] כמים דביעי בעלמא שאין להם טעם חולק ר"ת על פי' זה שאין עניין השמועה בזה אלא נראה לו כמו שמפרש בערוך [בערך געל] שהכו התרנגולת על רחמה ומפלת ביצים שלא נגמרו ולשון גיעול נופל זה כגון שורו עובר ולא יגעיל ואשמעינן שאין חשובין כאבר מן החי אע"פ שלא נגמרו ומותרין ובזה העניין מדבר השמועה שם [בחולין דלעיל] בהיתר ביצים מוזרות שזהו בהיתר הביצים עצמן וכפי' זה משמע בתוס' דמס' תרומות ששנינו שם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרין באכילה בצים ששלקן ונמצא באחד מהן אפרוח אם יש בה בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות בצים המוזרות נפש היפה תאכלם מצא באחד מהן דם זורק את הדם ואוכל השאר ואוכל דם דגים וחגבים בין היין בין מתים ואין חושש עכ"ל הברייתא הרי למדת שגיעולי ביצים וביצים ששלקן שני דברים הם, ובירר דתרומה [וגם בתוס' דלעיל מביאה ובהג"ה מיימו' פרק ט"ו דהלכות מאכלות אסורות] אומר מעשה בא לפני רב הונא ואמר קליפי איסור מעלין את ההיתר אמר ר' זעירא הדא דאת אמר' ששלקן בקליפיהן אבל קלופות בשאינן קלופות צריכין שיעור אחר מפני גיעולי בצים משמע שגיעולי בצים מדבר בבישול בפי' רש"י ונראה שמפני גיעולי ביצים אינה מן הגירסה ושום תלמיד הגיהו שהרי כתוב [שם בירו' דלעיל] אח"כ שורו עיבר ולא יגעיל ואין זה דומה לזה אם לא נפר' כפי' הערוך, ת"ר בחולין [דף ס"ד] נמצא על הביצה קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר ומעמידה כשנמצא דם על הקשר ומפרש אח"כ דווקא של חלבון כלו' קשר של חלבון אבל נמצא על חלמון שלה כלו' על קשר של חלמון כל הביצה אסורה שדם שעל קשר החלמון אסור מה"ת וחשוב כבשר מפני שממנו אפרוח נוצר וכן אמר ר' זעירא במס' תרומות בירר [ובתוס' דחולין דף ס"ד] בחלמון אסור והוא שנמצא על זכרותו של חלמון על הקשר שממנו האפרוח נוצר ואם נמצא הדם במקום אחר בביצה שאין לא על קשר של חלמון ולא על קשר של חלבון אף הדם מותר כמו שמוכיח בכריתות [דף כ"א] דתניא יצא דם ביצים שאינו מין בשר יצא דם דגים וחגבים שכלו היתר משמע שכמו שדם דגים וחגבים מותר אך מד"ס [כך מסיק שם ולקמן ל"ת קל"ז מביאה] כל זמן שהוא עליהם וניכר שהוא מהם כמו כן דם ביצים ורש"י פי' [בחולין דלעיל ובתוס' שם מבואר יותר] והוא שנמצא הדם על קשר שלה אבל אם נתפשט הדם חוץ לקשר החלבון אף הביצה אסורה וזהו מפני שהדם על הקשר נתפשט חוץ לקשר אבל אם אין דם כלל על הקשר מודה שהכל מותר כאשר בארנו ויש שאין רוצים לסמוך על זה וקולפין מקום הדם אף כשנמצא במקום אחר בביצה, ביצה שמרוקמת ויש בה צורת אפרוח יש בה איסורא כל זמן שהאפרוח בתוך הקליפה, ואם יצא לחוץ מותר מיד לרבנן, ולראב"י אסור עד שיתפתחו עיניו כדאיתא בביצה [דף ו'] אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהם [מיימו' פ"ג דמאכלות ומבואר שם] במ"מ שנ' מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מה"ת ואינו לוקה [ביומא דף ע"ד] אבל מכין אותו מכת מרדות [כך משמע בחולין במשנת כשירה שינקה מן הטריפה דף קט"ו] בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה [במשנה פ"ה דמסכת עדיות דף ה'] וכן ביצת עוף טהור שנטרף בביצת עוף טמא אפרוח של ביצת טריפה מותרת שאין מינו טמא כדמסקינן בתמורה [דף ל"א] היה העוף ספק טריפה אומר בחולין [דף נ"ח] שכל הביצים שתלד בשחלא ראשונה כלו' ערימה ראשונה משהין אותן אם טענה ערימה שנייה והתחילה לילד הותרו הראשונות שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד ואם לא ילדה הרי הן אסורות [ע"ז דף ל"ה] חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב בהמה טהורה ואם נתער' חלב בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה כשתעמוד אותם יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גבינה והם מי חלב ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה וגבינות הגוים מותרות שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הגוים ואסרוה כדאיתא [שם] ובירו' [שם] גרסי' חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רוא' רב ירמיה אומר אסור מפני שמערבין בו חלב בהמה טמאה ר' יהושע בן לוי אומר מפני הגילוי, עוד אמרו בספ' העתים בשם הירו' דשבת שחמאותיהן מי"ח דבר דקתני התם תני ר' שמעון בן יוחי בו ביום גזרו על פיתן ועל שמנן ועל כבושיהם וכל מלוחיהן וגבינותיהם וחמאותיהן אמנם בירו' שלפנינו אין שם חמאותיהן ובכל הספרים שלנו בתלמודינו בע"ז [דף ל"ה] אומר שאסור מטעם חלב טמא כר' ירמיה וכן פי' רש"י ור"ת [בתוס' שם כל הסוגיא] תפש שיטתו כר' יהושע בן לוי ופי' דאגב איטפא עומד הארס שם ואע"פ שעכשיו אין אנו נזהרין בגילוי אין להקל בגבינות הגוים מפני שנגזר במניין כמו שאומר שם [דף ל"ה] גזירה חדשה היא ואע"פ שבטל הטעם צריך מניין אחר להתירו כדמוכח בביצה [דף ה'] מדכתיב שובו לכם לאהליכם, שאלו את רבי' יצחק על הרבה גבינות שעשה ישראל בבית העכו"ם והניחום שם ארבעה ימים או הי להתייבש ונתייבש והיו חתומין בחותם בדפוס של עץ ושכחו הדפוס בבית הגוי' ויראין פן זייף העכו"ם וחתם אחרי כן כמו כן אחרים באותו דפוס והשיב כי מאחר שאיסור גבינות עכו"ם משום גילוי כר' יהושע בן לוי שדבריו עיקר ואין אנו נזהרין עכשיו משום גילוי יש להתיר הגבינות כי התורה חסה על ממונן של ישראל ויש לומר שירא העכו"ם לזייף ובהרבה ענייני' יחוש העכו"ם כיון שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד שיש לו בחותמו טביעות עין או סי' וגם בשנותני' להם עורות לעבד לשם כתבי הקדש מסמנין בנקבים באמצע הדפין במרצע כגון אותיות והרבה נקל לגוי לזייף כי יכול לתת העורות הנקובים על שאינן נקובי' וינקב כעין שעשה הישראל ואע"פ כן אין חוששים לזיוף כי ירא שמא לא יכוון וגם ירא העכו"ם פן יבין הישראל הדבר מחמת שהגבינות שנעשו אח"כ לחות יותר' ועוד השיב שראה רבי' יעקב שהקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל עכו"ם אחד והיה שולח שם בכל בקר את בתו לראות ולא היתה מספקת לבא שם עד שחלבו רובו או כולו הורו מקצת גאונים שכל גבינות העכו"ם אסורות בין שהעמידן בדבר האוסר בין שהעמידם בדבר המותר שכללם בגזירתם הכל אפי' במקום שאין שם טעמי דאיסור המפורשים שם [בדף ל"ה] גזירה אטו במקום שיש טעמי דאיסור ועוד שם ערבו בו חלב טמא אע"פ שאינו נקפה נשאר ממנו בין חריצי הגבינה כמו שאומר שם איכא דקאי ביני אטפי לדברי ר' יהושע בן לוי, שאומר בירו' [דע"ז ובתוס' שם בד"ה לפי דף ל"ה ועי' שם] מפני הגילוי גרסי' בירו' ויעמיד פי' ויבשנה א"ר שמואל בר' יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים פי' ואין מניח ליבש כן כתב מורי ור"ח מפרש גם בגמרא שלנו [שם בדף ל"ט כדברי ר' יהושע בן לוי אמרינן בע"ז [שם] שישראל שישב בצד העדר של גוים והלך העכו"ם והביא לו חלב מן העדר אע"פ שיש בעדר בהמה טמאה הרי זו מותר אע"פ שלא ראה אותו חולב והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד שהעכו"ם מתיירא לחלוב מן הטמא שמא יעמוד ויראה אותו' מסקי' בכתובות [דף ס'] חלב האדם מותר באכילה אע"פ שבשר האדם אסור באכילה בעשה כאשר בארנו [לע"ל קכ"ז ובתורת כהנים פ' שמיני פ' ד'] גרסי' ומביאה בכריתות [דף כ"ב] יכול יהא דם חלב ובשר של מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתו ת"ל הוא טמא למעטם אבל אסרו חכמים [בכתובות דף ס' כל דסוגיא] לגדול לינק אותו מן השדים אלא חולבת אשה לתוך הכלי וגדול שינק מן השד כיונק מן השרץ ומכין אותו מכת מרדות עוד פוסק שם רב יוסף כדברי ר' יהושע בן לוי שיונק תינוק והולך אפי' ד' וחמש שנים ואם גמלוהו ופירש ג' ימים או יותר מחמת בוריו ולא מחמת חוליו כדאיתא בירו' [שם בדף ל' ע"א] אינו חוזר ויונק והוא שגמלהו אחר כ"ד חדש אבל בתוך זמן זה אפי' גמלוהו חדש או שנים מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש, גרסי' בירו' דע"ז ומביאה מקצתה בגמרא שלנו ביבמות [דף קי"ד] תני יונק התינוק והולך מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואין חוששין לא משום שקץ ולא משום טמאה, סתם משנה שנינו [בבכורות דף ה'] כל היוצא מן הנקרא טמא טמא ומן הטהור טהור הילכך פרה שילדה כמין סוס או חמור מותר וסוסיא שילדה כמין פרה אסורה [שם בדף ז'] אבל דג טהור שבלע דג טמא אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר כדאמר רב אשי בבכורות [שם] שאין דגים משריצים אלא במינן ואם כן ודאי בלעו תניא בבכורות מפני מה אמרו דבש דבורים מותר והרי הוא יוצא מן הטמא מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מכל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכורת בימות החמה כדי שימצאו אותן לאכול ממנו בימות הגשמים ומטעם זה היה ראוי להתיר אף דבש הצרעים וכן פוסק רבינו יעקב מדתנן סתם משנה במכשירין [פ"ו] דבש הצרעין טהור ומותר באכילה אבל רבינו יצחק בן אחותו פוסק שהוא אסור כרבי יעקב שאוסרו שם בברייתא [בפ"ק דבכורות] אע"פ שהתיר דבש דבורים מגזירת הכתוב שנ' את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואי זה זה דבש דבורים אעפ"כ אוסר דבש הצרעין שאינו בכלל ההיתר מפני שאינו נקרא דבש סתם כדבש דבורים אלא יש לו שם לווי שנקרא דבש הצרעים ונקרא שם הטמא עליהן וכן סובר שם רב ששת כרבי יעקב שאין דבש דבורי' מותר אלא מגזירת הכתוב שהיה ראוי לאוסרו הואיל והיה בתוך גופו של טמא דבש דבורים אע"פ שגופי השרצים של דבורים שהם אסורים מעורבים על הדבש וכשמפרישין הדבש מהם מחמין אותם ומרתיחין אותן אין לחוש דקי"ל נטל"פ מותר ועוד שהדבורים הם כנבלה סרוחה מעיקרא שמותר אליבא דמ"ד נמי נטל"פ אסור כדאיתא בע"ז [דף כ"ד] אמר רב בנדה [דף מ"ח] בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה ברייה שיש לה שני גבים ושני שדראות אסורה באכילה והלכה כרב באיסורי וזו היא השסוע' שנאסרה בתורה שנ' את זה לא תאכלו וגו' השסועה כך קבלו רבותינו בחולין מפי השמועה שזו היה בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות: