מצוה:לא לאכול חמץ בערב פסח אחר חצות
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
(דברים טז, ג)
הזהירנו מאכול חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר מניסן, והוא אמרו "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג). וכינוי "עליו" שב על כבש הפסח שאנו חייבין לשחוט בין הערביים יום ארבעה עשר בניסן. ואמר מעת שיגיע זמן שחיטתו "לא תאכל עליו חמץ".
ובגמרא פסחים: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר "לא תאכל עליו חמץ". ושם נאמר דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא. וכן מצאנו בכל הנוסחאות המדויקות שנקראו לפני זקני התלמוד. ושם אמרו בטעם איסור אכילת חמץ בשישית: עבדי רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא.
ומי שעבר ואכל חמץ אחר חצות, לוקה. וכבר התבארו דיני מצוה זו בתחילת פסחים.
שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, ועל זה נאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג). כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת קצט) מילת "עליו" שבה על כבש הפסח, שהחובה בזביחתו בין הערביים ביום ארבעה עשר, ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו "לא תאכל עליו חמץ". ובפסחים (דף כח:) אמרו זכרונם לברכה: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר "לא תאכל עליו חמץ". ושם (דף ד:) נאמר: לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא. כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדיקות שנקראו על זקני התלמוד. ושם נאמר בטעם איסור החמץ בשעה שישית: עבדו רבנן הרחקה יתרה כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא. ומי שיעבר ויאכל חמץ אחר חצות, לוקה. עד כאן.
משרשי המצוה לפי שענין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר. מצד שענין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מוכרח בחידוש העולם, שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, כמו שכתבתי כמה פעמים. ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה, על כן מצד החומר הגדול שבה, תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קודם הגיע[ה] זמן הנועד לאותו הנס, שהוא התחלת (יום טוב) יום חמישה עשר. וכל זה למען נתן אל לבנו חומר המצוה וגודל ענינה בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף יא:) שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה. ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין – גזירה משום יום המעונן – ולא שורפין, אלא נהנין להאכילו לכל בריה או למכרו לאדם. ושורפין אותו בתחילת שעה שישית. וזו היא תקנת חכמים במצוה, כדי להרחיק האדם מן העבירה, שלא יכשל לאוכלו בתחילת שעה שביעית, שהוא אסור מן התורה כמו שאמרנו. וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם מכתוב אחר, שאמרו שם בפסחים (דף ד:) כתיב "שבעת ימים שאור וגו'" (שמות יב, יט) וכתיב "אך ביום הראשון וגו'" (שם יב, טו). הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. ויהיה פירוש "ראשון" כמו "הראשון אדם תולד" (איוב טו, ז) שפירושו קדם. וממה שחייב הכתוב להשביתו באותו יום, ידענו שמקצת היום הוא מותר בהכרח, שאי אפשר לכוון רגע הראשון של יום ולהשביתו בו. ואחר שכן, מקצתו של יום מותר, ולא באר לנו הכתוב איזה חלק ממנו הוא שמותר. נחלקהו אנחנו בשווה מן הסברא האמיתית שאם תחלקהו בענין אחר, לא יהיה שורש בדבר כלל, וזהו אמרם שם "אך" חלק. (דף ה.) והמפרשים כי מילת "אך" ב"אח"ס בט"ע חץ -- לא יבינו דברי חכמים. ויתר פרטי המצוה במסכת פסחים פרק ראשון.
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בזמן הזה שאין לנו קורבן פסח. והעובר על זה ואכל כזית חמץ אחר חצות, חייב מלקות לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, כי הוא סובר שהלכה כרבי יהודה דאמר דחמץ לפני זמנו – ארצה לומר, ביום ארבעה עשר בניסן מחצות היום ולמעלה – עובר עליו האוכלו בלאו זה שזכרנו. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו לסהמ"צ שם) חולק עליו ולדעתו אין בזה לאו, שהלכה כרבי שמעון דפליג עליה דרבי יהודה, ואמר: בין לפני זמנו, בין לאחר זמנו, אינו עובר בלאו כלום. ודריש מלתה מדכתיב "לא תאכל עליו חמץ": שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו אלהים בקום אכל מצה ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכל מצה, דהינו בין לפני זמן הפסח בין לאחריו, אינו באזהרת בל תאכל חמץ. ולדעת רבי שמעון, מילת "עליו" תשוב על אכילתו של פסח שהיה נאכל לערב. וכן הוא מפורש בירושלמי (פ"א ה"ד), שלדברי רבי יהודה מילת "עליו" שבה על שחיטתו, ולדברי רבי שמעון על אכילתו שהיה נאכל לערב.
וזה שבא בגמרא "לכולי עמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור", וכן מה שאמרו "עבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע לידי אסורא דאוריתא", כל זה אמת, שיש איסור דאוריתא בנהנה מן החמץ אחר חצות. ואמנם האיסור הוא דקאי עליה במצוות השבתה מדאוריתא משש שעות ולמעלה, אבל ודאי אין בו איסור לאו כלל, כרבי שמעון דקימא לן כותיה. וכן הוא מפרש הענין שם בגמרא, שאמרו דכלי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא: מנא לן? אמר אביי תרי קראי כתיבי וכלי וסיום דבריו שם. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. הנה זה מבואר שאין האיסור בו אחר חצות אליבא דהלכתא, זולתי מצות השבתה דאוריתא. הנה לדעתו זכרונו לברכה אין לאו זה דלא תאכל בכלל מנין המצוות.
הט בני אזנך ושמע דברי חכמים, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים.
אסור לאכול חמץ ביום י"ד מחצי היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעי ביום. והעובר על זה לוקה מן התורה אם הלכה כרבי יהודא, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". ודרשינן בפסחים (דף כח:) לרבי יהודא שהלכה כמותו לגבי רבי שמעון דעליו דחמץ קאי אשעת זביחת הפסח. כלומר לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא בין הערבים והוא חצי היום, אע"פ שעליו דמצות אשעת אכילת הפסח קאי. בשיטה זו כתב רבינו משה [בהל' חמץ] הלאו. וקשה על זה שהרי פוסק שם רבא ושמואל כרבי שמעון שאומר שם [בד' ל'] חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום. ואע"פ שפירש שם רבינו יצחק [בתו' ד"ה ר"ש] דברי ר"ש דדווקא לאו אין בו, אבל מ"אך" חלק ותשביתו שמעינן ביעור שלא כדרך הנאה למעט אכילה, ולכך מצריך שם בפסחים [ד' י"א] שריפה בשש בתרומה טהורה. מכל מקום לאו אין בו. [עי' בהגמ"יי שם פ"א] ואומר אני שדעת הרב היה שאין פוסק רבא כר"ש אלא מחמץ לאחר זמנו אבל מלפני זמנו שלא מצינו שיפסוק כמותו אין לנו להוציא ספק זה מן הכלל שפוסק בעירובין [ד' מ"ו] רבי יהודא ורבי שמעון, הלכה כרבי יהודא.
ורבי יהודא אומר שם תלתא לאוי כתיבי: "לא תאכל עליו חמץ" לפני זמנו, "לא יאכל חמץ" לתוך זמנו, "כל מחמצת לא תאכלו" לאחר זמנו. ור"ש דורש המקראות לדברים אחרים ודורש קרא ד"כל מחמצת" לכדתניא "מחמצת" אין לי אלא נתחמץ מאליו, נתחמץ מחמת ד"א כגון מחמת שמרי יין שנתייבשו וכיוצא בזה, מניין? תלמוד לומר "כל מחמצת לא תאכלו". ומדרשת זה המקרא בלבד [עיין באשירי שם] פוסק רבא כרבי שמעון. ואעפ"כ נ"ל שאין למנותו בלאוים כי לגמרי פוסק כר"ש מאחר שלא פי' במה פוסק ובמה אינו פוסק וכן נראה אל הרב ר' יחיאל בר' יוסף. ומכל מקום אף לרבי שמעון יש בו איסור מהתורה כאשר בארנו, אבל בעניין זה אין לאו כי אם בפסח וזה בלבד אינו מונין כאן. והלכה כר' יהודא שאומר [בפ"ק ד' י"א] אוכלין חמץ כל ד' שעות ראשונות של יום, ושעה חמישית אין אוכלין בה חמץ, גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לשישית, ושורפים בתחילת שש שמשעה שישית אסור בהנאה מדברי סופרים.
והאוכל חמץ בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מהתורה, שנאמר "ולא יאכל חמץ". ואף על פי כן, אינו חייב קורבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות. כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת חמישה עשר עד סוף אחד ועשרים בניסן, במזיד, חייב כרת שנאמר "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". ובשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. [בחולין ד' ק"ך]
[פ' כל שעה ד' כ"א] החמץ בפסח אסור בהנאה, שנאמר "לא יאכל חמץ", לא יהיה בו היתר אכילה. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי דאמר [שם בד' כ"ח] שמותר בהנאה.