מפרשי רש"י על שמות כה כט


<< | מפרשי רש"י על שמותפרק כ"ה • פסוק כ"ט |
ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • טו • טז • יז • יח • כ • כא • כב • כג • כז • כח • כט • לא • לז • לט • מ • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות כ"ה, כ"ט:

וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃


רש"י

"ועשית קערתיו וכפתיו" - קערותיו זה הדפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה שולים לו למטה וקופל מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כותלים ולכך קרוי לחם הפנים שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה נותן ארכו לרחבו של שולחן וכתליו זקופים כנגד שפת השלחן והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל בשל ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השלחן ואותו דפוס קרוי קערה וכפותיו הן בזיכין שנותנים בהם לבונה ושתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות שנאמר (ויקרא כה) ונתת על המערכת לבונה זכה

"וקשותיו" - הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן דוגמתן עשה של זהב ומסדר ג' על ראש כל לחם שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"א

"ומנקיתיו" - תרגומו ומכילתיה הן סניפים כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם ומפוצלים ששה (הרא"ם גורס חמשה) פצולים זה למעלה מזה וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו ולשון מכילתיה סובלותיו כמו נלאיתי הכיל אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צו) קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומחזיקין אותו שלא ישבר ומנקיותיו אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין

"אשר יסך בהן" - אשר יכוסה בהן ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך שהיו עליו כמין סכך וכסוי וכן במקום אחר הוא אומר (במדבר ד) ואת קשות הנסך וזה וזה יוסך והנסך ל' סכך וכסוי הם


רש"י מנוקד ומעוצב

וְעָשִׂיתָ קְּעָרוֹתָיו וְכַפּוֹתָיו – "קְעָרוֹתָיו", זֶה דְפוּס שֶׁהָיָה עָשׂוּי כִּדְפוּס הַלֶּחֶם (מנחות צ"ז ע"א). וְהַלֶּחֶם הָיָה עָשׂוּי כְּמִין תֵּבָה פְרוּצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, שׁוּלַיִם לוֹ לְמַטָּה (מנחות צ"ד ע"ב). וְקוֹפֵל מִכַּאן וּמִכַּאן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּמִין כּוֹתָלִים. וּלְכָךְ קָרוּי "לֶחֶם הַפָּנִים", שֶׁיֵּשׁ לוֹ פָנִים רוֹאִין לְכַאן וּלְכַאן לְצִדֵּי הַבַּיִת מִזֶּה וּמִזֶּה. וְנוֹתֵן אָרְכּוֹ לְרָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹתָלָיו זְקוּפִים כְּנֶגֶד שְׂפַת הַשֻּׁלְחָן. וְהָיָה עָשׂוּי לוֹ דְּפוּס זָהָב וּדְפוּס בַּרְזֶל: בְּשֶׁל בַּרְזֶל הוּא נֶאֱפֶה, וּכְשֶׁמּוֹצִיאוֹ מִן הַתַּנּוּר נוֹתְנוֹ בְשֶׁל זָהָב עַד לְמָחָר, בְּשַׁבָּת, שֶׁמְּסַדְּרוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן. וְאוֹתוֹ דְּפוּס קָרוּי "קְעָרָה" (מנחות צ"ז ע"א).
וְכַפּוֹתָיו – בָּזִיכִין שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם לְבוֹנָה. שְׁתַּיִם הָיוּ לִשְׁנֵי קֻמְצֵי לְבוֹנָה שֶׁנּוֹתְנִין עַל שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד,ז): "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבוֹנָה זַכָּה" (מנחות צ"ז ע"א).
וּקְשׂוֹתָיו – הֵן כְּמִין חֲצָאֵי קָנִים חֲלוּלִים הַנִּסְדָּקִין לְאָרְכָּן (מנחות צ"ו ע"א). דֻּגְמָתָן עוֹשֶׂה שֶׁל זָהָב, וּמְסַדֵּר שְׁלוֹשָׁה עַל רֹאשׁ כָּל לֶחֶם, שֶׁיֵּשֶׁב לֶחֶם הָאֶחָד עַל גַּבֵּי אוֹתָן הַקָּנִים, וּמַבְדִּילִין בֵּין לֶחֶם לְלֶחֶם כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס הָרוּחַ בֵּינֵיהֶם וְלֹא יִתְעַפְּשׁוּ. וּבְלָשׁוֹן עֲרָבִי כָּל דָּבָר חָלוּל קָרוּי קסו"א.
וּמְנַקִּיּוֹתָיו – תַּרְגּוּמוֹ "וּמְכִילָתֵיהּ", הֵן סְנִיפִים כְּמִין יְתֵדוֹת זָהָב, עוֹמְדִין בָּאָרֶץ וּגְבוֹהִים עַד לְמַעְלָה מִן הַשֻּׁלְחָן הַרְבֵּה, כְּנֶגֶד גּוֹבַהּ מַעֲרֶכֶת הַלֶּחֶם. וּמְפֻצָּלִים שִׁשָּׁה פִצּוּלִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וְרָאשֵׁי הַקָּנִים שֶׁבֵּין לֶחֶם לְלֶחֶם סְמוּכִין עַל אוֹתָן פִּצּוּלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְבַּד מַשָּׂא הַלֶּחֶם הָעֶלְיוֹנִים עַל הַתַּחְתּוֹנִים וְיִשָּׁבְרוּ. וּלְשׁוֹן "מְכִילָתֵיה" – סוֹבְלוֹתָיו, כְּמוֹ: "נִלְאֵיתִי הָכִיל" (ירמיהו ו,יא). אֲבָל לְשׁוֹן "מְנַקִּיּוֹת" אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ נוֹפֵל עַל סְנִיפִין. וְיֵשׁ מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "קְשׂוֹתָיו" אֵלּוּ סְנִיפִין, שֶׁמַּקְשִׁין אוֹתוֹ וּמַחֲזִיקִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר. "וּמְנַקִּיּוֹתָיו" אֵלּוּ הַקָּנִים, שֶׁמְּנַקִּין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִתְעַפֵּשׁ (מנחות צ"ז ע"א). אֲבָל אוּנְקְלוּס, שֶׁתִּרְגֵּם "וּמְכִילָתֵיהּ", הָיָה שׁוֹנֶה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר "מְנַקִּיּוֹת" הֵן סְנִיפִין.
אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן – אֲשֶׁר יְכֻסֶּה בָהֶן. וְעַל קְשֹׂתָיו הוּא אוֹמֵר "אֲשֶׁר יֻסַּךְ", שֶׁהָיוּ עָלָיו כְּמִין סְכַךְ וְכִסּוּי. וְכֵן בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (במדבר ד,ז): "וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ". וְזֶה וְזֶה, "יֻסַּךְ" וְ"הַנֶּסֶךְ", לְשׁוֹן סְכַךְ וְכִסּוּי הֵם.

מפרשי רש"י