מפרשי רש"י על שמות י כא
רש"י
"וימש חשך" - ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד
"וימש" - כמו ויאמש יש לנו תיבות הרבה חסרות אל"ף לפי שאין הברת האל"ף נכרת כ"כ אין הכתוב מקפיד על חסרונה כגון (ישעיהו יג) לא יהל שם ערבי כמו לא יאהל לא יטה אהלו וכן (ש"ב כב) ותזרני חיל כמו ותאזרני ואונקלוס תרגם לשון הסרה כמו לא ימיש בתר דיעדי קבל ליליא כשיגיע סמוך לאור היום אבל אין הדבור מיושב על הוי"ו של וימש לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך ומ"א פותרו לשון (דברים כח) ממשש בצהרים שהי' כפול ומכופל ועב עד שהי' בו ממש
רש"י מנוקד ומעוצב
וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ – וְיַחֲשִׁיךְ עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ יוֹתֵר מֵחֶשְׁכּוֹ שֶׁל לַיְלָה, וְחֹשֶׁךְ שֶׁל לַיְלָה יַאֲמִישׁ וְיַחֲשִׁיךְ עוֹד.
וְיָמֵשׁ – כְּמוֹ "וְיַאֲמֵשׁ". יֵשׁ לָנוּ תֵיבוֹת הַרְבֵּה חֲסֵרוֹת אָלֶ"ף, לְפִי שֶׁאֵין הֲבָרַת הָאָלֶף נִכֶּרֶת כָּל כָּךְ – אֵין הַכָּתוּב מַקְפִּיד עַל חֶסְרוֹנָהּ. כְּגוֹן (ישעיהו יג,כ): "וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי", כְּמוֹ "לֹא יַאֲהֵל" – לֹא יַטֶּה אָהֳלוֹ. וְכֵן (שמ"ב כב,מ): "וַתַּזְרֵנִי חַיִל", כְּמוֹ "וַתְּאַזְּרֵנִי". וְאוּנְקְלוּס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן הֲסָרָה, כְּמוֹ "לֹא יָמִישׁ" (להלן יג,כב): "בָּתַר דְּיִעְדֵּי קְבַל לֵילְיָא", כְּשֶׁיַּגִּיעַ סָמוּךְ לְאוֹר הַיּוֹם. אֲבָל אֵין הַדִּבּוּר מְיֻשָּׁב עַל הַוָּי"ו שֶׁל "וְיָמֵשׁ", לְפִי שֶׁהוּא כָתוּב אַחַר "וִיהִי חֹשֶׁךְ". וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה פּוֹתְרוֹ לְשׁוֹן "מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם" (דברים כח,כט), שֶׁהָיָה כָפוּל וּמְכֻפָּל וְעָב עַד שֶׁהָיָה בוֹ מַמָּשׁ (שמות רבה יד,א).
מפרשי רש"י
[יז] ויחשוך עליהם חושך יותר מחשיכה של לילה. פירוש דלא הוי צריך למכתב "וימש חושך", אלא "וימש חושך" מלתא בפני עצמו, שתמיד תהיה החשיכה מוספת והולכת, כי חושך היום יהיה יותר מחשכת הלילה שלפני בוא החשיכה, וחושך הלילה עוד יותר. ויש לפרש גם כן מה שפרש"י 'ויחשיך עליהם חושך' הוא פירש של "ויהי חושך", ואין זה פירוש של "וימש חושך", ומפני שכתב "ויהי חושך" משמע הוויית חושך שלא היה לפני זה, על כרחך חשיכה של יום יותר מחשיכת לילה, "וימש חושך" חשיכה של לילה יאמיש עוד:
[יח] אין הדבור מיושב על וי"ו של וימש חושך. כי הוי"ו של "וימש" משמע שהוא מחובר אל "ויהי חושך", והיה החושך קודם ואחר כך "וימש חושך", ולפי תרגום אונקלוס היה "וימש חושך" קודם "ויהי חושך", ואין זה במשמע של "וימש" עם הוי"ו של החבור. אבל נראה כי אונקלוס שתרגם 'בתר דיעדי קבל ליליא' כאילו "וימש" בא לפרש שלא תאמר שהיה החושך של מצרים כעין חשיכת לילה, והיה עושה הקב"ה שלא יראו את אור השמש, לכן אמר "ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך" של הלילה של מצרים, כלומר שהיה ניכר הסרת לילה, כי חושך אחר היה שלא מענין חושך הלילה, ואילו כתב 'ויהי חושך כשימש חושך' היה משמע כשהגיע העת להסתלק חושך של לילה היה עדיין חושך זה על מצרים, כי נוכל לפרש כשימוש חושך, היינו כשיסור החושך בכל עולם, דהיינו כשעבר הלילה - אז יהיה חושך של מצרים, אבל מפני שכתב "וימש" רוצה לומר שחושך של מצרים יסתלק ויהיה חושך אחר, נלמוד ענין החושך של מצרים. זה נוטה למדרש רז"ל שהיה חושך מצרים עב והיה בו ממש, ולכך כתב "וימש חושך" שיסתלק החושך. וכך יתפרש הוי"ו לדעת אונקלוס - "ויהי חושך על ארץ מצרים", לא שיהיה להם החושך של הלילה שלא יראו אור היום, רק "וימש חושך" שיסור חושך לילה ויהי להם חושך. ואונקלוס תרגם הענין, לכך תרגם 'בתר דיעדי קבל ליליא', ומצאנו כמה ווי"ן בענין זה, והם וי"ו הביאור: