מפרשי רש"י על שמות טו ב
רש"י
"עזי וזמרת יה" - אונקלום תרגם תוקפי ותושבחתי עזי כמו עזי בשור"ק וזמרת כמו וזמרתי ואני תמה על לשון המקרא שאין לך כמוהו בנקודתו במקרא אלא בג' מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת וכל שאר מקומות נקוד שור"ק (ירמיהו טז) ה' עזי ומעזי (תהלים נט) עזי אליך אשמורה וכן כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה בשו"א בחטף הראשונה נקודה בשור"ק כגון עז עזי רוק רוקי חק חקי על עולו יסור עולו כל כלו ושלישים על כלו ואלו ג' עזי וזמרת של כאן ושל ישעיהו ושל תהילים נקודה בחטף קמ"ץ ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי אלא וזמרת וכולם סמוך להם ויהי לי לישועה לכך אני אומר ליישב לשון המקרא שאין עזי כמו עוזי ולא וזמרת כמו וזמרתי אלא עזי שם דבר הוא כמו (שם קכג) היושבי בשמים (עובדי' א) שוכני בחגוי סלע (דברים לג) שוכני סנה וזהו השבח עזי וזמרת יה הוא היה לי לישועה וזמרת דבוק הוא לתיבת השם כמו (שופטים ה) לעזרת ה' (ישעיהו ט) בעברת ה' (קוהלת ג) על דברת בני האדם ולשון וזמרת לשון (ויקרא כה) לא תזמור (ישעיהו כה) זמיר עריצים ל' כסוח וכריתה עוזו ונקמתי של אלהינו היה לנו לישועה ואל תתמה על לשון ויהי שלא נא' היה שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה וזה דוגמתו (מ"א ו) את קירות הבית סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב היה לו לו' עשה צלעות סביב וכן (דברי הימים ב ו) ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלוך עליהם רחבעם היה לו לומר מלך עליהם רחבעם (במדבר יד) מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם היה לו לו' שחטם (שם לו) והאנשים אשר שלח משה וגו' וימותו מתו היה לו לו' (שמות ח) ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב היה לו לומר עזב
"זה אלי" - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים
"ואנוהו" - אונקלוס תרגם לשון נוה (ישעיהו לג) נוה שאנן (שם סה) לנוה צאן ד"א ואנוהו לשון נוי אספר נויו ושבחו לבאי עולם כגון מה דודך מדוד דודי צח ואדום וכל הענין
"אלהי אבי" - הוא זה וארוממנהו אלהי אבי לא אני תחלת הקדושה אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלהותו עלי מימי אבותי
רש"י מנוקד ומעוצב
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ – אוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "תּוּקְפִי וְתוּשְׁבַּחְתִּי", עָזִּי כְּמוֹ "עֻזִּי", וְזִמְרָת כְּמוֹ "וְזִמְרָתִי". וַאֲנִי תָּמֵהַּ עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין לְךָ כָּמוֹהוּ בִּנְקֻדָּתוֹ בַּמִּקְרָא אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל "וְזִמְרָת", וְכָל שְׁאָר מְקוֹמוֹת נָקוּד שׁוּרֻק: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי" (ירמיהו טז,יט), "עֻזִּי אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה"[1]. וְכֵן כָּל תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַנְּקוּדָה מְלֹאפוֹ"ם[2], כְּשֶׁהִיא מָאֳרֶכֶת בְּאוֹת שְׁלִישִׁית וְאֵין הַשְּׁנִיָּה בִּשְׁוָא בַּחֲטָף, הָרִאשׁוֹנָה נְקוּדָה בְּשׁוּרֻק, כְּגוֹן "עֹז" "עֻזִּי", "רֹק" "רֻקִּי", "חֹק" "חֻקִּי", "עֹל" "עֻלּוֹ", "יָסוּר עֻלּוֹ"[3], "כֹּל" "כֻּלּוֹ", "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (שמות יד,ז). וְאִלּוּ שְׁלֹשֶׁת "עָזִּי וְזִמְרָת", שֶׁל כָּאן וְשֶׁל יְשַׁעְיָה (יב,ב) וְשֶׁל תְּהִלִּים (קיח,יד), נְקוּדָה בַּחֲטַף קָמָץ; וְעוֹד, אֵין בְּאֶחָד מֵהֶם כָּתוּב "וְזִמְרָתִי" אֶלָּא "וְזִמְרָת", וְכֻלָּם סָמוּךְ לָהֶם "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לְיַשֵּׁב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין "עָזִּי" כְּמוֹ "עֻזִּי" וְלֹא "וְזִמְרָת" כְּמוֹ "וְזִמְרָתִי", אֶלָּא "עָזִּי" שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ "הַיֹּשְׁבִי בַשָּׁמָיִם" (תהלים קכג,א), "שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע" (עובדיה א,ג), "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג,טז). וְזֶהוּ הַשֶּׁבַח: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ הוּא הָיָה לִי לִישׁוּעָה; "וְזִמְרָת" דְבוּק הוּא לְתֵבַת הַשֵּׁם, כְּמוֹ "לְעֶזְרַת ה'" (שופטים ה,כג), "בְּעֶבְרַת ה'" (ישעיהו ט,יח), "עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם" (קהלת ג,יח). וּלְשׁוֹן "וְזִמְרָת" – לְשׁוֹן "לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה,ד), "זְמִיר עָרִיצִים" (ישעיהו כה,ה), לְשׁוֹן כִּסּוּחַ וּכְרִיתָה; עֻזּוֹ וְנִקְמָתוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ הָיָה לָנוּ לִישׁוּעָה. וְאַל תִּתְמַהּ עַל לְשׁוֹן "וַיְהִי", שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "הָיָה"; שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מִקְרָאוֹת מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן זֶה, וְזֶה דֻּגְמָתוֹ: "אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב" (מל"א ו,ה), הָיָה לוֹ לוֹמַר "עָשָׂה צְלָעוֹת סְבִיב". וְכֵן "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם" (מל"א יב,יז), הָיָה לוֹ לוֹמַר: "מָלַךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם"; "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה'" וְגוֹמֵר "וַיִּשְׁחָטֵם" (במדבר יד,טז), הָיָה לוֹ לוֹמַר "שְׁחָטָם"; "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה" וְגוֹמֵר "וַיָּמֻתוּ" (במדבר יד,לו), "מֵתוּ" הָיָה לוֹ לוֹמַר; "וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב" (שמות ט,כא), הָיָה לוֹ לוֹמַר "עָזַב".
זֶה אֵלִי – בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם, וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע (ראו סוטה ל' ע"ב). רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶׁלֹּא רָאוּ נְבִיאִים.
וְאַנְוֵהוּ – אוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם[4] לְשׁוֹן נָוֶה: "נָוֶה שַׁאֲנָן" (ישעיהו לג,כ); "לִנְוֵה צֹאן" (ישעיהו סה,י). דָּבָר אַחֵר: "וְאַנְוֵהוּ" – לְשׁוֹן נוֹי; אֲסַפֵּר נוֹיוֹ וְשִׁבְחוֹ לְבָאֵי עוֹלָם, כְּגוֹן: "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד? דּוֹדִי צַח וְאָדֹם" וְכָל הָעִנְיָן (שה"ש ה,ט-טז).
אֱלֹהֵי אָבִי – הוּא זֶה, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. אֱלֹהֵי אָבִי, לֹא אֲנִי תְּחִלַּת הַקְּדֻשָּׁה, אֶלָּא מֻחְזֶקֶת וְעוֹמֶדֶת לִי הַקְּדֻשָּׁה, וֶאֱלֹהוּתוֹ עָלַי מִיְּמֵי אֲבוֹתַי.
מפרשי רש"י
[ה] כל תיבה בת ב' אותיות ונקודה מלאפו"ם. פירוש בחולם, ו'כשהיא מארכת באות שלישי' כלומר שיבוא עליה יו"ד הכינוי או וי"ו הכינוי, כמו "ה' עזי ומעזי" (ירמיהו ט"ז, י"ט) שהתיבה מארכת באות שלישי 'ואין השני בשבא בחטף', פירוש שבא שאינה נעה רק נחה, וזה יקרא 'שבא בחטף' מפני שמחטיף קריאתה כשאינה נעה. שאם היה בשבא נח לא היה אות הראשון בשורק, שהרי "נהלת בעזך" (פסוק יג) אות השני מן השורש שהוא הזי"ן בשבא בחטף, ולפיכך אין אות הראשון בשורוק. אבל כאשר אין אות השני בחטף [כשהיא] מארכת באות שלישי - אות הראשון בשורק. ולפיכך אילו היה היו"ד של "עזי" כמו "ה' עזי ומעזי" היה האות הראשון בשורק, אבל מפני כי היו"ד של עזי נוסף וכאילו אינה, ולא שייך בזה כשהיא מארכת באות שלישי, דזה לא שייך רק ביו"ד הכינוי, לכך אין האות הראשון בשורק:
[ו] ובני ישראל היושבים בערי יהודה וגו'. יראה מה שהוצרך לומר 'וכן בדברי הימים' וזה הכתוב גם כן בספר מלכים, מפני שבספר מלכים כתיב (ר' מ"א יב, טז-יז) "וילך ישראל לדרכו ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלוך עליהם רחבעם", ויש לפרש אותו "וילך ישראל" היינו מקצת ישראל שהם עשרה שבטים, חוץ משבט יהודה, "ובני ישראל היושבים בערי יהודה" שהם שבט יהודה גם כן הלכו לדרכם, "וימלוך עליהם רחבעם" על יהודה. אבל בדברי הימים כתיב (ר' ב, י, טז) "וילכו כל ישראל לדרכם", ומשמע דכל ישראל אף שבט יהודה גם כן הלך לדרכו, ואם כן הא דכתיב "ובני ישראל היושבים בערי יהודה" מחובר אל "וימלוך עליהם רחבעם":
[ז] ראתה שפחה כו'. כי "זה אלי" משמע שראו אותו, ומדכתיב כל השירה בלשון יחיד, אם כן על כל אחד ואחד - ואפילו על השפחה - נמי מדבר:
[ח] אלקי אבי הוא זה. הוסיף 'זה' כדי שיחובר אליו וי"ו של "וארוממנהו", דהוי ליה למכתב 'אלקי אבי ארוממנהו':
[ט] לא אני תחלת הקדושה. דאם לא כן הרי כבר כתיב "זה אלי", ולמה צריך עוד "אלהי אבי":
מה שפירש רש"י אלהי אבי זה משום דקשי' ליה וי"ו וארוממנהו וק"ל מהרש"ל נר"ל דהאי אלהי אבי קאי אזה דתחילת המקרא דמלת זה מושך עצמו ואחר עמו כנ"ל:
- ^ הַרְכָּבָה שֶׁל שְׁנֵי פְּסוּקִים: "עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה" (תהלים נט,י), "עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה" (שם,יח).
- ^ =חוֹלָם.
- ^ צ"ל "וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ" (ישעיהו יד,כה).
- ^ וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ.