מפרשי רש"י על שמות טו א


| מפרשי רש"י על שמותפרק ט"ו • פסוק א' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ט • י • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כא • כד • כה • כו • כז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות ט"ו, א':

אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר  אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה  ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃


רש"י

"אז ישיר משה" - אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן (יהושע י) אז ידבר יהושע וכן (מלכים א ז) ובית יעשה לבת פרעה חשב בלבו שיעשה לה אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר וכן עשה ויאמרו לאמר אשירה לה' וכן ביהושוע כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה ויאמר לעיני כל ישראל וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל פירש אחריו עלי באר ענו לה (שם יא) אז יבנה שלמה במה פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה למדנו שהיו"ד ע"ש המחשבה נאמרה זהו ליישב פשוטו אבל מדרשו ארז"ל מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה וכן בכולן חוץ משל שלמה שפירשוהו בקש לבנות ולא בנה ואין לו' וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בל' עתיד והן מיד כגון (איוב א) ככה יעשה איוב (במדבר ט) על פי ה' יחנו ויש אשר ישכון הענן לפי שהן דבר ההוה תמיד ונופל בו בין ל' עתיד בין ל' עבר אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול ליישבו בל' הזה:

"כי גאה גאה" - כתרגומו (ד"א בא הכפל לומר שעשה דבר שא"א לבשר ודם לעשות כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו מפילו מן הסוס וכאן סוס ורוכבו רמה בים וכל שאי אפשר לעשות ע"י זולתו נופל בו לשון גאות כמו כי גאות עשה וכן כל השירה תמצא כפולה עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה ה' איש מלחמה ה' שמו וכן כולם ברש"י ישן) ד"א כי גאה גאה על כל השירות וכל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת ולא כמדת מלך ב"ו שמקלסין אותו ואין בו:

"סוס ורכבו" - שניהם קשורין זה בזה והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין:

"רמה" - השליך וכן (דניאל ג) ורמו לגו אתון נורא ומ"א כתוב אחד או' רמה וכתוב אחד אומר ירה מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום כמו (איוב לח) מי ירה אבן פנתה מלמעלה למטה:


רש"י מנוקד ומעוצב

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה – אָז, כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס, עָלָה בְּלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י,יב), וְכֵן "וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה" (מל"א ז,ח), חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ; אַף כָּאן – יָשִׁיר, אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר. וְכֵן עָשָׂה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'. וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר; וְכֵן עָשָׂה, "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (יהושע י,יב). וְכֵן שִׁירַת הַבְּאֵר שֶׁפָּתַח בָּהּ: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל" (במדבר כא,יז), פֵּרֵשׁ אַחֲרָיו: "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (שם). "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" (מל"א יא,ז), פֵּרְשׁוּ בּוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל (סנהדרין צ"א ע"ב) שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָּנָה; לָמַדְנוּ שֶׁהַיּוֹ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה. זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ. אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צ"א ע"ב), מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן בְּכֻלָּן; חוּץ מִשֶּׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ בִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָּנָה. וְאֵין לוֹמַר וּלְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הַזֶּה כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהֵן בִּלְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּגוֹן "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב" (איוב א,ה), "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט,כ), "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן" (שם); לְפִי שֶׁהֵן דָּבָר הַהֹוֶה תָּמִיד, וְנוֹפֵל בּוֹ בֵּין לְשׁוֹן עָתִיד בֵּין לְשׁוֹן עָבָר. אֲבָל זֶה, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא לְשָׁעָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְיַשְּׁבוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה.
כִּי גָאֹה גָּאָה – [שֶׁנִּתְגָּאָה עַל כָּל גֵּאֶה], כְּתַרְגּוּמוֹ[1]. [דָּבָר אַחֵר: בָּא הַכֶּפֶל לוֹמַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת, כְּשֶׁהוּא נִלְחָם בַּחֲבֵרוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו מַפִּילוֹ מִן הַסּוּס, וְכָאן סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. וְכָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי זוּלָתוֹ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן גֵּאוּת, כְּמוֹ "כִּי גֵּאוּת עָשָׂה" (ישעיהו יב,ה). וְכֵן כָּל הַשִּׁירָה תִּמְצָא כְּפוּלָה, "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (פסוק הבא), "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (פס' ג), וְכֵן כֻּלָּם.] דָּבָר אַחֵר: כִּי גָאֹה גָּאָה, עַל כָּל הַשִּׁירוֹת וְכֹל מַה שֶּׁאֲקַלֵּס בּוֹ עוֹד יֵשׁ תּוֹסֶפֶת, וְלֹא כְּמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ.
סוּס וְרֹכְבוֹ – שְׁנֵיהֶם קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה, וְהַמַּיִם מַעֲלִין אוֹתָם וְיוֹרְדִין לָעֹמֶק וְאֵינָן נִפְרָדִין.
רָמָה – הִשְׁלִיךְ; וְכֵן "וּרְמִיו לְגוֹ אַתּוּן נוּרָא" (דניאל ג,כא). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר רָמָה וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "יָרָה" (פס' ד), מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹלִין לָרוֹם וְיוֹרְדִין לַתְּהוֹם, כְּמוֹ "מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ" (איוב לח,ו), מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה.

מפרשי רש"י

[א] אז כשראה הנס וכו'. רצה לתקן היו"ד של "ישיר" שהוא לשון עתיד, ותירץ דפירושו כשראה הנס - עלה בלבו שישיר, והוי שפיר לשון עתיד. וקשיא אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר, והוי למכתב 'אז שר משה', ולמה לי להאריך ולומר 'עלה בלבו שישיר - וכן עשה', ויש לומר מפני שהפעל של השירה היא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. ולכך כתיב "אז ישיר" שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה - מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בענין השירה בלשון עתיד:

[ב] אבל מדרשו אמרו רז"ל וכו'. נראה לי כי חכמי האמת מפרשים שכל מקום נאמר לשון עתיד - אף על העבר - כאשר יש במעשה התחלה לעשות המעשה ויש בו עתיד לעשות גם כן, כמו "ככה יעשה איוב" (איוב א', ה'), שהיה בעבר עושה כך וכך יעשה בעתיד. וכן "יעשו עגל בחורב" (תהלים ק"ו, י"ט) שיש במעשה ההוא התחלה לעשות ויהיה המעשה נמשך, ויש בו עתיד, שהרי כל מעשה נמשך מן התחלה עד הסוף, ועל זה יאמר לשון עתיד, ואף כי אין המעשה רגיל להיות, לא כמו שרצה רש"י. ובשביל זה יאמר לשון עתיד, לפי שבמעשה עצמו כאשר התחיל לעשות יש בו עתיד לעשות, ושייך בזה לשון עתיד. ואין קשיא כולם, חוץ כאשר כתיב אצלו לשון "אז" זה הלשון משמש על עת בלי משך זמן כלל, ולפיכך אי אפשר לפרש מלת "אז" רק על עתיד לגמרי, ואז פירושו שתהיה לעתיד, או לעבר לגמרי, ואז פירושו בעת שעבר. אבל אי אפשר לומר מלת "אז" על דבר כזה שיש לו המשך זמן, אלא אם היה פרושו כמו שפרשו רז"ל (שבת דף נו:) "אז יבנה שלמה" (מלכים א י"א, ז') שבקש לבנות ולא בנה, כי זה נאמר גם כן על ההתחלה שבקש לבנות ולא בנה, כי הבקשה לבנות הוא התחלת הדבר, וכאשר נאמר אצל זה מלת "אז" צריך לפרש אותו על התחלה בלבד מבלי גמר מעשה. ולפיכך כאן אצל "אז ישיר" שהיה התחלה עם גמר מעשה, אי אפשר לפרש רק "אז ישיר" לעתיד לבא לעולם הבא. ואם נאמר כמו שפירש רש"י כי היו"ד מורה על המחשבה - הוא גם כן נכון, אכן לא בא על המחשבה בלבד רק על המחשבה עם גמר מעשה, ומפני שהעתיד הוא גמר המעשה יבא בלשון עתיד, אבל אצל מלת "אז" לא יתכן, מפני שמלת "אז" מורה עת בלתי המשך זמן, ולפיכך צריך לפרש אותו לשון עתיד לגמרי. ו"אז יבנה שלמה" (מלכים א י"א, ז') בא על המחשבה בלבד, ואין כאן גמר מעשה, ופירוש זה נכון מאד:

[ג] נופל בו בין לשון עתיד וכו'. מפני שכל דבר ההוה תמיד בכל עת - הוא בהוה ויהיה בעתיד עוד, לכך הוא בא לשון עתיד, כמו "ככה יעשה איוב" (איוב א', ה'), אף על גב שהיה כן בהוה כתב לשון עתיד, שהרי בעתיד יהיה גם כן כך. והקשה הרמב"ן דהרי תמצא גם כן לשון עתיד על שאינו הוה תמיד, כמו "יעשו עגל בחורב" (תהלים ק"ו, י"ט), וכל המזמור ההוא הוא לשון עתיד, ויראה לומר דגם שם כל המזמור נאמר על המחשבה, כלומר שהיו במזיד מחשבים לעשות העגל ובדעת, כי כאשר אמר לשון עבר 'עשו את העגל' הרי הוא במעשה בין שוגגין בין מזידין, וכאשר יאמר לשון עתיד הוא נאמר על המחשבה, כי המעשה היה מסודר על המחשבה שלהם מתחלה, לא היו שוגגין בזה. וכן יש לפרש כל לשון עתיד - שהוא במקום עבר - כאשר יאמר כי בדעת ובכוונה עשה זה, ומתחלה קודם המעשה היה מכוין, לכך יאמר לשון כזה:

[ד] שניהם קשורים זה בזה. דאם לא כן הוי למכתב 'ורכב רמה בים', מאי "סוס ורכבו" דקאמר, אלא כאשר היה רוכבו עליו, ולא היה נפרד מאתו:

  1. ^ אֲרֵי אִתְגְּאִי עַל גֵּיוְתָנַיָּא וְגֵיאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא. (אונקלוס).