מפרשי רש"י על ויקרא כב ה
רש"י
"בכל שרץ אשר יטמא לו" - בשיעור הראוי לטמא בכעדשה (ת"כ)
"או באדם" - במת
"אשר יטמא לו" - כשיעורו לטמא וזהו כזית
"לכל טומאתו" - לרבות נוגע בזב וזבה נדה ויולדת
רש"י מנוקד ומעוצב
בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ – בַּשִּׁעוּר הָרָאוּי לְטַמֵּא, בְּכַעֲדָשָׁה.
אוֹ בְאָדָם – בְּמֵת.
אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ – כְּשִׁיעוּרוֹ לְטַמֵּא, וְזֶהוּ כַּזַּיִת.
לְכֹל טֻמְאָתוֹ – לְרַבּוֹת נוֹגֵעַ בְּזָב וְזָבָה, נִדָּה וְיוֹלֶדֶת, וּבִמְצֹרָע.
מפרשי רש"י
[ח] כשיעור הראוי לטמא בכעדשה. רצונו לומר, שלא תאמר אפילו בפחות מכשעור נמי מטמא. ובתורת כהנים איתא שם "אשר יטמא לו" 'לרבות השיעורים'. אבל ליכא למימר דהאי "אשר יטמא לו" דכתיב רצונו לומר דוקא ח' שרצים האמורים בפרשת שמיני, לאפוקי אחריני שאינם מטמאים, זה אינו, דודאי כיון דאין שרצים מטמאין רק הני, פשיטא בהני שמנה שרצים איירי קרא (כ"ה ברא"ם):
[ט] כשעירו הראוי לטמא וזהו כזית. דאם לא כן, "אשר יטמא לו" למה לי. אבל בתורת כהנים לא דרשו גבי אדם "אשר יטמא לו" לרבות השעורין. ונראה דרש"י מפרש הכתוב למעוטי, כלומר דוקא בשיעור הראוי לטמא, ולא בפחות, ולמדך בזה שיש שיעור לטומאה. והשתא לא קשה למה צריך לכתוב גבי שרץ וגבי אדם, מפני שאין השיעורין שוים, וזהו פשטיה דקרא. אבל בתורת כהנים לא דריש אותו רק לרבוי, שלא תאמר דוקא שרץ שלם, וכיון דקרא רבי חדא, אין צריך לרבות גבי מת, ולפיכך כל השיעורים ילפינן מדכתיב גבי שרץ "אשר יטמא לו", דכיון דגלי גביה חדא שאין צריך שלם, הוא הדין בכל אחריני אין צריך דבר שלם. ומה שלא דרשו בתורת כהנים למעט פחות משיעור, מפני שדרשו זה בתורת כהנים בפרשת שמיני ממקום אחר (ר' לעיל יא, לא) "אשר יגע בהם", יכול בכולו, תלמוד לומר "וכי יפול מהם" (ר' שם שם לב), אי "מהם" יכול ממקצתו, תלמוד לומר "בהם", הוי אומר מקצתו שהוא ככולו, וזהו כעדשה, שתחלת בריאת החומט הוא בכעדשה. והרי למדו שיעור ממקום אחר, וקרא דהכא לא אתא למעט, רק לרבוי. ובתורת כהנים עוד "בכל שרץ אשר יטמא לו" לרבות נבילה. ורש"י לא הביאו, מפני שהוא מפרש הכתוב למיעוט, ולא לרבוי: