מפרשי רש"י על ויקרא יח יז
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ח • פסוק י"ז | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ט • י • יד • טו • יז • יח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא׃
רש"י
"ערות אשה ובתה" - (יבמות צז) לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה לכך נאמר לא תקח ל' קיחה וכן לענין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ) לשון קיחה אבל אנס אשה מותר לישא בתה
"שארה הנה" - קרובות הן זו לזו
"זמה" - עצה כתרגומו עצת חטאין שיצרך יועצך לחטוא
רש"י מנוקד ומעוצב
עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ – לֹא אָסַר הַכָּתוּב אֶלָּא עַל יְדֵי נִשּׂוּאֵי הָרִאשׁוֹנָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: לֹא תִקַּח, לְשׁוֹן קִיחָה, וְכֵן לְעִנְיִַן הָעֹנֶשׁ: "אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ" (ויקרא כ,יד), לְשׁוֹן קִיחָה. אֲבָל אָנַס אִשָּׁה, מֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ.
שַׁאֲרָה הֵנָּה – קְרוֹבוֹת זוֹ לָזוֹ.
זִמָּה – עֵצָה, כְּתַרְגּוּמוֹ: "עֵיצַת חֲטִאין", שֶׁיִּצְרְךָ יוֹעֶצְךָ לַחֲטֹא.
מפרשי רש"י
[יז] לכך נאמר לשון קיחה וכו'. הקשה הרא"ם, ואימא קרא אתא פרט לאשה ובתה משפחה ונכרית, כדממעטינן מ"אשת בנך היא" (פסוק טו), פרט לנכרית שאין קידושין תופסין (רש"י שם), ותירץ כיון דממעטינן מ"ערות בת אשת אביך" (פסוק יא) פרט לאחותו מנכרית, ואם כן לאו זרעו הוא, לא צריך קרא למעוטי. והא דממעטינן מ"אשת בנך היא" (פסוק טו) פרט לנכרית, התם שאני, שהנכרית עצמה היא כלתו, והוה אמינא שהן אסורות לו, עד כאן:
ודבריו נפלאים, דאיך נאמר דקרא לא אתא למעט רק שפחה ונכרית, דכיון דכתיב "לא תקח", דמשמע דווקא דרך קדושין, קרא ממעט הכל, דאינו אסור רק דרך קדושין, דמי מכריח אותי לאוקמיא קרא דווקא בשפחה ונכרית, דהרי לפי משמעות "לא תקח" משמע דוקא קדושין, ואם כן ממעט האנוסה גם כן. ולא דמי להא דמרבינן אנוסה בקרא (פסוק ט) ד"ערות אחותך לא תגלה", משום דהתם נכתב בקרא בפני עצמו (שם) "ערות אחותך בת אביך לא תגלה", וכיון דנקראת בת אנוסה "אחותך בת אביך", אין למעט אותו מקרא אחריני דכתיב (פסוק יא) "ערות בת אשת אביך". וכך פירש הרא"ם לעיל (פסוק טו) דמהאי טעמא לא ממעטינן אחותו מאנוסה מקרא ד"ערות בת אשת אביך", דשני מקראות הם; "ערות בת אשת אביך" (פסוק יא), וכתיב (פסוק ט) "ערות אחותך בת אביך", וכיון דאנוסה גם כן נקראת "אחותך בת אביך", אין למעט אותה מקרא ד"אשת אביך":
ותירוץ הרא"ם לא ידעתי להבין אותו, שתירץ דכיון שלמדנו מקרא "ערות בת אשת אביך" (פסוק יא) למעט אחותו משפחה ונכרית, למדנו מזה שבתו מן הגויה לאו זרעו, ושוב לא צריך קרא (כאן) למעט בתו משפחה ונכרית. אין בזה ממש, דהא חיוב דאשה ובתה לאו משום בתו הוא, אלא משום בתה, והגויה - בתה היא, ומאי תירוץ שלו מועיל:
ועוד הקשה הרא"ם, דלמה לא נמעט חייבי כריתות מכולהו קראי דכתיב בהו אישות (פסוקים טו, יז), כיון דחייבי כריתות לא תפשי בהו קדושין (יבמות דף כג.), ותירץ, כיון דגלי קרא (פסוק ט) "מולדת חוץ" דלא מפיק חייבי כריתות (יבמות דף כג.), אם כן תו ליכא למעוטי חייבי כריתות בשום מקום בשום לשון אישות. ודבריו בלתי נכונים הם, שהרי לפי דבריו הבא על אשה מחייבי כריתות ובתה חייב, והרי היא אנוסה ומפותה, כיון שאין קדושין אצלו בה, ובכל מקום דממעטינן אנוסה ומפותה, כל שכן שממועט חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין. אבל גבי "אחותך" (פסוק ט) דמרבינן אנוסה ומפותה, התם יש לרבות גם כן חייב כריתות. אבל במקום שממעטינן (חייבי כריתות) [אנוסה ומפותה], והוא בכל מקום שכתב לשון אישות (פסוקים טו, יז), למה לנו למעט חייבי כריתות, וכי עדיף חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בה כלל. ואין להקשות "אשת בנך היא" (פסוק טו) דממעטינן אנוסה (רש"י שם), מנא לן למעט אנוסה, שמא קרא אתא לחייבי כריתות למעט דלא תפסי קדושין כלל, דזה אין קשיא, כמו שאמרנו למעלה, דקרא מפיק הכל - כל מקום שאין אישות לגמרי, וכבר אמרנו זה למעלה, ופשוט הוא: