מ"ג ויקרא יח יז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה הוא
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | עֶרְיַת אִתְּתָא וּבְרַתַּהּ לָא תְגַלֵּי יָת בַּת בְּרַהּ וְיָת בַּת בְּרַתַּהּ לָא תִסַּב לְגַלָּאָה עֶרְיְתַהּ קָרִיבָן אִנִּין עֵיצַת חֲטִאין הִיא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | עֶרְיַית אִתָּא וּבְרַתָּהּ לָא תִבְזֵי יַת בְּרַת בְּרָהּ וְיַת בְּרַת בְּרַתָּהּ לָא תִיסַב לְבַזָאָה עִרְיְיתָהּ קְרִיבַת בִּישְרָא הִינוּן זְנוּ הוּא: |
רש"י
"שארה הנה" - קרובות הן זו לזו
"זמה" - עצה כתרגומו עצת חטאין שיצרך יועצך לחטוא
ודבריו נפלאים, דאיך נאמר דקרא לא אתא למעט רק שפחה ונכרית, דכיון דכתיב "לא תקח", דמשמע דווקא דרך קדושין, קרא ממעט הכל, דאינו אסור רק דרך קדושין, דמי מכריח אותי לאוקמיא קרא דווקא בשפחה ונכרית, דהרי לפי משמעות "לא תקח" משמע דוקא קדושין, ואם כן ממעט האנוסה גם כן. ולא דמי להא דמרבינן אנוסה בקרא (פסוק ט) ד"ערות אחותך לא תגלה", משום דהתם נכתב בקרא בפני עצמו (שם) "ערות אחותך בת אביך לא תגלה", וכיון דנקראת בת אנוסה "אחותך בת אביך", אין למעט אותו מקרא אחריני דכתיב (פסוק יא) "ערות בת אשת אביך". וכך פירש הרא"ם לעיל (פסוק טו) דמהאי טעמא לא ממעטינן אחותו מאנוסה מקרא ד"ערות בת אשת אביך", דשני מקראות הם; "ערות בת אשת אביך" (פסוק יא), וכתיב (פסוק ט) "ערות אחותך בת אביך", וכיון דאנוסה גם כן נקראת "אחותך בת אביך", אין למעט אותה מקרא ד"אשת אביך":
ותירוץ הרא"ם לא ידעתי להבין אותו, שתירץ דכיון שלמדנו מקרא "ערות בת אשת אביך" (פסוק יא) למעט אחותו משפחה ונכרית, למדנו מזה שבתו מן הגויה לאו זרעו, ושוב לא צריך קרא (כאן) למעט בתו משפחה ונכרית. אין בזה ממש, דהא חיוב דאשה ובתה לאו משום בתו הוא, אלא משום בתה, והגויה - בתה היא, ומאי תירוץ שלו מועיל:
ועוד הקשה הרא"ם, דלמה לא נמעט חייבי כריתות מכולהו קראי דכתיב בהו אישות (פסוקים טו, יז), כיון דחייבי כריתות לא תפשי בהו קדושין (יבמות דף כג.), ותירץ, כיון דגלי קרא (פסוק ט) "מולדת חוץ" דלא מפיק חייבי כריתות (יבמות דף כג.), אם כן תו ליכא למעוטי חייבי כריתות בשום מקום בשום לשון אישות. ודבריו בלתי נכונים הם, שהרי לפי דבריו הבא על אשה מחייבי כריתות ובתה חייב, והרי היא אנוסה ומפותה, כיון שאין קדושין אצלו בה, ובכל מקום דממעטינן אנוסה ומפותה, כל שכן שממועט חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין. אבל גבי "אחותך" (פסוק ט) דמרבינן אנוסה ומפותה, התם יש לרבות גם כן חייב כריתות. אבל במקום שממעטינן (חייבי כריתות) [אנוסה ומפותה], והוא בכל מקום שכתב לשון אישות (פסוקים טו, יז), למה לנו למעט חייבי כריתות, וכי עדיף חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בה כלל. ואין להקשות "אשת בנך היא" (פסוק טו) דממעטינן אנוסה (רש"י שם), מנא לן למעט אנוסה, שמא קרא אתא לחייבי כריתות למעט דלא תפסי קדושין כלל, דזה אין קשיא, כמו שאמרנו למעלה, דקרא מפיק הכל - כל מקום שאין אישות לגמרי, וכבר אמרנו זה למעלה, ופשוט הוא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
שַׁאֲרָה הֵנָּה – קְרוֹבוֹת זוֹ לָזוֹ.
זִמָּה – עֵצָה, כְּתַרְגּוּמוֹ: "עֵיצַת חֲטִאין", שֶׁיִּצְרְךָ יוֹעֶצְךָ לַחֲטֹא.