מפרשי רש"י על ויקרא ה ב
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק ה' • פסוק ב' | >>
• א • ב • ג • ד • ח • ט • י • יב • יג • טו • טז • יט • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכׇל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃
רש"י
"או נפש אשר תגע וגו'" - (כל הענין בת"כ) ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת במסכת (שבועות יד) נדרש כן
"ונעלם ממנו" - הטומאה
"ואשם" - באכילת קדש או בביאת מקדש
רש"י מנוקד ומעוצב
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע וְגוֹמֵר – וּלְאַחַר הַטֻּמְאָה הַזּוֹ, יֹאכַל קָדָשִׁים אוֹ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת. בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף ו' ע"ב-ז' ע"ב; דף י"ד ע"ב) נִדְרָשׁ כֵּן.
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ – הַטֻּמְאָה (ספרא שם, פרק יב,ז; שבועות י"ד ע"ב).
וְאָשֵׁם – בַּאֲכִילַת קֹדֶשׁ אוֹ בְּבִיאַת מִקְדָּשׁ.
מפרשי רש"י
[ב] ולאחר הטומאה אכל קדשים או יכנס למקדש. פירוש, אף על גב דבהאי קרא לא כתיב רק "ונפש כי תגע וגו'", דמשמע דמיד שהוא נוגע בדבר טומאה חייב קרבן עולה ויורד, דזה אינו, דהא כתיב "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", ואין חטא בנגיעת טומאה אלא לכהנים ובמת, דכתיב (להלן כא, א) "לנפש לא יטמא", אלא שלאחר הטומאה נכנס למקדש או אכל קדשים. אבל אם אכל תרומה או נוגע בקדשים אינו חייב קרבן, ויליף ליה במסכת שבועות (דף ז.) בגזירה שוה, דלא היה צריך לכתוב כאן "[בנבלת] בהמה טמאה", כיון דכבר כתב "נפש כי תגע בנבלת חיה טמאה", ובהמה בכלל חיה הוא, אלא נאמר כאן "בהמה טמאה", ונאמר בפרשת צו (ר' להלן ז, כא) באכילת קדשים בטומאה "ונפש כי תגע בכל טמא או בבהמה טמאה", מה להלן אכילת קדשים בטומאה, אף כאן אכילת קדשים בטומאה. ונכנס למקדש ילפינן נמי בגזירה שוה, כתיב הכא (פסוק ג) "לכל טומאתו", וכתיב בנכנס למקדש (במדבר י"ט, י"ג) "עוד טומאתו בו", מה להלן בנכנס למקדש, אף כאן בנכנס למקדש:
והקשה הרא"ם, דלמה צריך לרש"י לומר 'שהוא דבר שזדונו כרת', כיון דקרא מחייב הני תרתי דוקא, יהיה כרת או לא יהיה כרת,ונראה לי, שהוקשה (לרש"י) שמא בכל דבר חייב, אף אם אכל תרומה. ואין להקשות דלמה כתב אכילת קדשים ונכנס למקדש, דאי לא כתב חדא, הווה אמינא שאפילו אם לא נכנס למקדש ואכל קדשים, רק במגע טומאה בלבד - חייב קרבן עולה ויורד מגזירת הכתוב, ולכך הוצרך למכתב, והוא הדין נמי בשאר דברים חייב גם כן. ואין לומר דלכתוב אכילת קדשים ולא יכתוב ביאה למקדש, דאין ללמוד טומאת ביאת מקדש מאכילת קדשים, ואין ללמוד אכילת קדשים מביאת מקדש, דודאי יש בזה מה שאין בזה, ויש בזה מה שאין בזה, ומכל מקום במה הצד יש לנו ללמוד מאכילת קדשים בטומאה ומביאת מקדש לכל דבר, ולפיכך אמר שזה אינו, כיון דיש באלו שנים כרת, אין ללמוד מהם בעלמא:
[ג] ונעלם ממנו הטומאה. מדכתיב "והוא טמא" מוכח שהטומאה נעלם ממנו, דאם לא כן, "והוא טמא" למה לי, אלא פירושו ונעלם ממנו שהוא טמא:
[ד] באכילת קדשים וכו'. אבל מה שנגע בטומאה אין זה אשם, שלא הוזהר שלא ליגע בטומאה אלא כהן על מת: