מפרשי רש"י על ויקרא ה ד
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק ה' • פסוק ד' |
• א • ב • ג • ד • ח • ט • י • יב • יג • טו • טז • יט • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃
רש"י
"בשפתים" - ולא בלב
"להרע" - לעצמו
"או להיטיב" - לעצמו כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן
"לכל אשר יבטא" - לרבות לשעבר
"ונעלם ממנו" - ועבר על שבועתו (שבועות כו) כל אלה בקרבן עולה ויורד כמפורש כאן אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם
רש"י מנוקד ומעוצב
בִּשְֹפָתַיִם – וְלֹא בְּלֵב (ספרא שם, פרשתא ט,ב; שבועות כ"ו ע"ב).
לְהָרַע – לְעַצְמוֹ (ספרא שם, ג-ד).
אוֹ לְהֵיטִיב – לְעַצְמוֹ; כְּגוֹן: אֹכַל וְלֹא אֹכַל, אִישַׁן וְלֹא אִישַׁן (שבועות י"ט ע"ב; שם כ"ה ע"א).
לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא – לְרַבּוֹת לְשֶׁעָבַר (ספרא שם, ח; שבועות כ"ו ע"א).
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ – וְעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ. כָּל אֵלֶּה בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, כַּמְּפֹרָשׁ כָּאן; אֲבָל שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּפִירַת מָמוֹן – אֵינָהּ בְּקָרְבָּן זוֹ, אֶלָּא בְּאָשָׁם (להלן פסוקים כ-כו).
מפרשי רש"י
[ח] בשפתים ולא בלב. והא דתניא (שבועות דף כו:) "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ג, כ"ד), אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר "כל נדיב לב יביאה" (שמות ל"ה, ה'), התם בקדשים כתיב, ופריך התם (שבועות דף כו:) ולגמור מיניה, ומתרץ משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין, תרומה - דכתיב (במדבר י"ח, כ"ז) "ונחשב לכם תרומתכם", כיון שחשב אף על גב שלא הוציא, קדשים - דכתיב (שמות ל"ה, כ"ב) "כל נדיב לב הביאו", ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ולמן דאמר מלמדין, חולין מקדשים אין מלמדין (שבועות דף כו:):
וקשה, דמאי פריך 'ולגמור מיניה', אם כן "בשפתים" למה לי, והתוספות כתבו בפרק שבועות שתים (שבועות דף כו:) דהא דאמרינן 'בשפתים ולא בלב', לא מייתורא הוא דמפיק ליה, אלא מפשטיה דקרא. ובעניותי לא הבנתי, דפריך 'ונגמר מיניה' לאסור אפילו במחשבה, והא דכתיב "לבטא בשפתים" - לענין קרבן אינו חייב עד שיוציא בשפתיו, דקרא "לבטא בשפתים" בקרבן מדבר, והווה אמינא דאף על גב דשבועת בטוי לענין חיוב קרבן לא הוי - שבועת שקר הוי. וכהאי גוונא מצינו הרבה, שהרי לרבי ישמעאל דאינו מחייב אלא על העתיד לבא (שבועות דף כה.), היינו קרבן דוקא, דלא הוי שבועת בטוי דיש קרבן עליה, אבל מלקות איכא, כדאיתא בתחלת שבועות (ריש ג ע"ב), ולא קשיא מידי. ואם תאמר, אם כן "בשפתים" למה לי, דמהיכא תיתי לאסור, אי מתרומה וקדשים, הוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, ואין זה קשיא, דעל כרחך צריך למכתב "לכל אשר יבטא" ללמוד שאם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם שהוא חייב, והווה אמינא דאתא לרבוי אפילו מחשבה, ופריך שפיר:
[ט] להרע לעצמו או להטיב לעצמו. פירוש, דוקא לעצמו, אבל נשבע להרע לאחרים, כיון שאסור להרע לאחרים - פטור הנשבע עליו, כדילפינן בשבועות (דף כז.) "להרע או להטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, יצא הרעה לאחרים שהוא אסור. ומה שכתב (רש"י) 'להטיב לעצמו', אינו רוצה לומר דדוקא הטבה דעצמו, אלא הוא הדין הטבה דאחרים, ומה שכתב רש"י 'הטבה לעצמו' - משום הרעה נקט, דהטבה לאחרים נמי חייב, דלא גרע מאילו לא היה כלל בו הטבה והרעה שהוא חייב, כמו אזרוק צרור לים ולא אזרוק צרור לים - חייב, וילפינן (שבועות דף כו.) מדכתיב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" לרבות דברים שאין בהם לא רעה ולא טובה. ומה שלא הביא רש"י מדרש זה (קושית הרא"ם), נראה מפני שפירש "לכל אשר יבטא האדם" מרבה לשעבר, ומכל שכן יש לנו לרבות דברים שאין להם לא רעה ולא טובה, דהא לשעבר נמי אין בו הרעה והטבה כלל אם אמר אכלתי או לא אכלתי, דהשתא אין בהם הרעה והטבה, ולפיכך לא הוצרך לכתוב דברים שאין בהם הרעה והטבה. והשתא סרה קושית הרא"ם לגמרי - מה שהקשה הרא"ם שלא הביא רש"י המדרש שחייב אף על גב שאינו הרעה והטבה:
[י] ועבר על שבועתו. פירוש, "ונעלם" הוא מקרא קצר, שצריך לפרש שנעלם ממנו ועבר על שבועתו, דאם לא כן, מאי "ונעלם ממנו והוא ידע". אבל לעיל (פסוק ג) גבי "ונעלם והוא ידע", לא הוצרך לפרש 'ונעלם ממנו ונכנס למקדש או אכל קדשים', דלעיל לאו מקרא קצר הוא, אלא קרא קאי על של מעלה, דכתיב (פסוק ב) "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", שרוצה לומר שנכנס למקדש (רש"י שם), ועליו קאי קרא "או כי יגע וגו'" עד "ונעלם ממנו", רוצה לומר גם כן "והוא טמא ואשם". אבל הכא דלא נוכל לפרש כן, שהרי הכא איירי במלתא אחריתי, הוצרך לומר שמקרא קצר הוא:
[יא] כל אלה בקרבן עולה ויורד. פירוש, מה שהכתוב כלל השבועה עם הטומאה לומר "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים", דלא שייך "או" רק בשוים, והרי אין שבועה דומה לטומאה, לכך אמר שלכך כלל אלו שלשה יחד, דכל אלו הם בקרבן עולה ויורד. ומפני שאין לומר כל אלו דברים שהם שוים רק אם נמצא דבר אחד שאין דומה לו, והשתא יקרא דאלו הם שוים, ולכך אומר 'אבל שבועה שיש בו כפירת ממון וכו, ולפיכך אלו שלשה - דהם בקרבן עולה ויורד - שוים, ולכך כלל הכתוב אותם ביחד, ואם לא כן, בשביל שהם שוים יחד בקרבן עולה ויורד אין לכלול אותם יחד. אבל השתא שמצאנו שכפירת ממון גופיה אינה בעולה ויורד (פסוק כ), ודווקא שבועת ביטוי בעולה ויורד שלא כדרך שאר שבועת ממון, לכך כלל כל קרבן עולה ויורד ביחד: