מפרשי רש"י על דברים כה ה
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק כ"ה • פסוק ה' | >>
• א • ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • יז • יח • יט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃
רש"י
"כי ישבו אחים יחדו" - (יבמות יז) שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו
"יחדו" - המיוחדים בנחלה פרט לאחיו מן האם
"ובן אין לו" - (שם כב) עיין עליו בן או בת או בן הבן או בת הבן (או בן הבת) או בת הבת
רש"י מנוקד ומעוצב
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו – שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְשִׁיבָה אַחַת בָּעוֹלָם (יבמות י"ז ע"ב), פְּרָט לְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ (ספרי רפח; יבמות שם ע"א).
יַחְדָּו – הַמְּיוּחָדִים בְּנַחֲלָה; פְּרָט לְאָחִיו מִן הָאֵם (שם ע"ב).
וּבֵן אֵין לוֹ – עַיֵּן עָלָיו: בֵּן, אוֹ בַּת, אוֹ בֶּן הַבֵּן, אוֹ בַּת הַבֵּן, אוֹ בֶּן הַבַּת, אוֹ בַּת הַבַּת.
מפרשי רש"י
[ט] שהיה להם ישיבה אחת בעולם. מלשון "ישבו" הוא דמפיק שהיה להם ישיבה אחת, ולא מן "יחדו", שהרי "יחדו" דרשינן אחר כך (רש"י ד"ה יחדו) 'פרט לאחיו מן האם' (כ"ה ברא"ם):
[י] פרט לאחיו מן האם. דאם לא כן, "יחדו" למה לי. ואם תאמר, שמא "יחדו" שמיוחדים מן אב ואם. ואי משום דיבום בנחלה תליא, דכתיב (פסוק ו) "יקום על שם אחיו המת", והיינו לנחלה (רש"י שם), ומאחר דבנחלה תליא, סגי אם הם אחים מן האב (בבא בתרא דף קי:), דהא יבום חידוש הוא, דהרי משתרי ערוה לגביה (ושריא), לכך צריך שהם אחים מן האב ומן האם. כבר פירשו בגמרא (יבמות דף יז:) דילפינן "אחים" "אחים" מבני יעקב, מה התם אחים מן האב, דכתיב (בראשית מ"ב, י"ג) "שנים עשר עבדיך אחים", אף כאן אחים מן האב ולא מן האם. ומכל מקום אצטריך "יחדו", דאם לא כן, הוה אמינא נילף "אחים" מן לוט, דכתיב (בראשית י"ג, ח') "כי אנשים אחים אנחנו", ולא צריכים כלל שיהיו אחים, לכך בעי "יחדו". כך מפורש בפרק שני דיבמות (דף יז:):
[יא] עיין עליו וכו'. בפרק ב' דיבמות (דף כב:). ופירש רש"י (שם) הוי מצי למכתב 'אן לו', כדדרשינן בקדושין (דף ד.) לכתוב (שמות כ"א, י"א) 'אן כסף' בלא יו"ד, כמו "מאן יבמי" (פסוק ז), וכמו "מאן בלעם" (במדבר כ"ב, י"ד), דלא כתיב בהו יו"ד, שפירוש "מאן בלעם" שאין בדעתו לילך עמנו, ולהכי כתיב כאן "ובן אין לו" ביו"ד, למדרש 'עיין עליו', דאם יש לו זרע בכל העולם לא היתה מתייבמת. ובקדושין (דף ד.) כך איתא; אמר רבינא אם כן לימא קרא 'אן כסף', מאי "אין כסף", אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר. וממאי דדרשינן הכי, דתניא "וזרע אין לה" (ויקרא כ"ב, י"ג), אין לי אלא זרע, זרע זרעה מנין, תלמוד לומר "וזרע אין לה", עיין לה. ותנא גופיה מנא ליה דדרשינן הכי, אמרי דכתיב "מאן יבמי", "מאן בלעם", ולא כתיב בהו יו"ד, וכאן כתיב יו"ד, שמע מיניה דאתא לדרשה:
ויש מקשים, הרי כל "אין" שבתורה מלא ביו"ד. ואיך מביא ראיה מן "מאן בלעם" "מאן יבמי", דהתם המ"ם שורש, מלשון "מאנת" (שמות י', ג'), ומאי ענינו ל"אין", דמביא ראיה ממנו. ויראה, כי סבירא להו לרז"ל, כי בכל מקום גם כן "אין" משמש כמו "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת ג', י"ט), לפיכך כתיב בכל מקום "אין" מלא. ורז"ל שידעו שמוש לשון הקודש, סוברים כי "מאן" "מאנת", אף על גב דשם המ"ם שורש הוא, והלשון משמש ענין אחר מן לשון "אין", שהרי שם פירושו 'אינו רוצה' (רש"י שמות ז, כז), מכל מקום הכל ענין אחד, רק כי אצל "מאן" שהוא משמש 'אינו רוצה', שזהו שמוש יותר מן "אין", הוסיפו מ"ם בלשון זה, שכן דרך לשון הקודש, כי לפי שמוש שלו מרבה בו אותיות. והפילו היו"ד, שכך צריך אל הלשון, שכאשר הוא פעל עבר אין בו יו"ד, כמו "ברך", "באר", וכיוצא בזה:
אי נמי, שאין דעת רז"ל שמלת "מאן" לשון "אין", רק הביאו ראיה שאין צריך ליו"ד, כמו שאין צריך ליו"ד במלת "מאן", רק שבאה היו"ד בכל מקום להורות שהוא מלשון "ומותר האדם מן הבהמה אין", שפירושו שאפילו אם תחפש לא תמצא דבר. שכן הוא לשון "אין", כי השוא[ל] 'איה' או "אין", הוא כמו חפוש, שרוצה לומר שאף כאשר תחפש אין דבר נמצא. ולפיכך דרשו כאן (וכן) "ובן אין לו" 'עיין עליו', שמאחר ששמוש הלשון כך הוא, שאין כאן דבר כלל, יש לפרש כאן "ובן אין לו" עיין עליו, שאין לו בן ולא בן הבן, כמשמעות לשון "אין". וכן דרשינן "אין כסף" לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר (קידושין דף ד.). כי לשון "אין" מלשון "ומותר האדם מן הבהמה אין", שמשמע שיש כסף במקום אחר, שאם לא כן לא יאמר 'איה כסף', דמשמע שראוי להיות כאן כסף כמו שיש במקום אחר, רק שכאן אצל אדון זה אין כסף. ודבר זה מובן לכל: