מפרשי רש"י על בראשית מט ו
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק מ"ט • פסוק ו' |
• א • ג • ה • ו • ח • ט • י • יא • יב • יז • יט • כב • כג • כה • כו • כז • כח • כט • לג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃
רש"י
(בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" - זה מעשה זמרי: כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו "זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?", אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד): "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתב "בן יעקב".
"בקהלם" - כשיקהיל קרח, שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן, "אל תחד כבודי" שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א): "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", ולא נאמר "בן יעקב". אבל בדברי הימים, כשנתייחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דברי הימים א ו כב): "בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל".
"אל תחד כבודי" - כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר "אתה, כבודי, אל תתיחד עמם!", כמו (ישעיה יד כ): "לא תחד אתם בקבורה".
"כי באפם הרגו איש" - אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז): "והכית את מדין כאיש אחד", וכן במצרים (שמות טו א): "סוס ורוכבו רמה בים", זהו מדרשו.
ופשוטו: אנשים הרבה קורא "איש", כל אחד לעצמו: באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג): "וילמד לטרוף טרף, אדם אכל".
"וברצונם עקרו שור" - רצו לעקור את יוסף, שנקרא "שור", שנאמר (דברים לג יז): "בכור שורו הדר לו".
"עקרו" - אישירוטו"ר בלע"ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע יא ט): "את סוסיהם תעקר".
רש"י מנוקד ומעוצב
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי – זֶה מַעֲשֵׂה זִמְרִי. כְּשֶׁנִּתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן לְהָבִיא אֶת הַמִּדְיָנִית לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְאָמְרוּ לוֹ: זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ? (סנהדרין פ"ב ע"א) – אַל יִזָּכֵר שְׁמִי בַּדָּבָר, [שֶׁנֶּאֱמַר:] "זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעוֹנִי" (במדבר כה,יד), וְלֹא כָּתַב 'בֶּן יַעֲקֹב' (ב"ר צט,ו).
בִּקְהָלָם – כְּשֶׁיַּקְהִיל קֹרַח שֶׁהוּא מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֶת כָּל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
אַל תֵּחַד כְּבֹדִי – שָׁם אַל יִתְיַחֵד עִמָּהֶם שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (טז,א), וְלֹא נֶאֱמַר 'בֶּן יַעֲקֹב'. אֲבָל בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דה"א ו,כב-כג), כְּשֶׁנִּתְיַחֲסוּ בְּנֵי קֹרַח עַל הַדּוּכָן, נֶאֱמַר: "בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל" (ב"ר צח,ה).
אַל תֵּחַד כְּבֹדִי – "כָּבוֹד" לְשׁוֹן זָכָר הוּא, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ כִּמְדַבֵּר אֶל הַכָּבוֹד וְאוֹמֵר: אַתָּה, כְּבוֹדִי, אַל תִּתְיַחֵד עִמָּהֶם!; כְּמוֹ: "לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה" (ישעיהו יד,כ).
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ – אֵלּוּ חֲמוֹר וְאַנְשֵׁי שְׁכֶם. וְאֵינָן חֲשׁוּבִין כֻּלָּם אֶלָּא כְּאִישׁ אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּגִדְעוֹן: "וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד" (שופטים ו,טז); וְכֵן בְּמִצְרַיִם: "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו,א). זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (ב"ר צט,ו). וּפְשׁוּטוֹ, אֲנָשִׁים הַרְבֵּה קוֹרֵא אִישׁ, כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ: בְּאַפָּם הָרְגוּ כָּל אִישׁ שֶׁכָּעֲסוּ עָלָיו; וְכֵן: "וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף, אָדָם אָכָל" (יחזקאל יט,ג).
וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר – רָצוּ לַעֲקֹר אֶת יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא 'שׁוֹר', שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג,יז; עיין תרגום ירושלמי). "עִקְּרוּ", אישיריטי"ר [esjareter = לכרות את גידי השוק] בְּלַעַז, לְשׁוֹן "אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר" (יהושע יא,ו).
מפרשי רש"י
[ה] אבל בדברי הימים כו'. פירוש ומנא ליה לומר שיש לייחס את האדם עד יעקב, שמא אין דרך הכתוב לייחס רק עד השבט ותו לא, והביא ראיה מדברי הימים (א, ו, כב-כג) ששם מיחס אותו עד יעקב. והקשה הרא"ם הרי בכל מקום הוא מייחס רק עד השבט, ואם כן מה שהוא מייחס את קרח עד ישראל שם קשיא, כיון שאין דרך לייחס רק עד השבט, ועוד שזמרי בן סלוא שלא נמצא שהכתוב מייחס אותו עד ישראל - קשיא למה היה לו לייחס אותו עד ישראל, ואין זה קשיא כלל, כי כל מקום שהכתוב בא לומר מי הוא אותו האיש מייחס אותו עד השבט ותו לא, שידענו כי השבטים - בני ישראל הם, אלא שבמקום שהוא בא לייחס אותם לא בשביל להודיע מאיזה שבט הם אלא מעלתם והשתלשלותם - משלשלת הייחס הוא מייחס אותו, עד ישראל ראש הייחוס, ובקרח - שבא לייחס אותם מפני מעלתם, כדכתיב בקרא (במדבר ט"ז, ב') "קריאי מועד אנשי שם", ובא הכתוב לייחס מפני מעלתם, שאם לא כן הרי ידוע שקרח בן יצהר בפרשת וארא. כן כשייחס את זמרי בן סלוא (במדבר כ"ה, ט') לא ייחסו אלא מפני מעלתו וגדולתו, כדכתיב (שם שם יד) "בית אב לשמעוני", והיה לו לייחס אותם עד ישראל, כמו שמצינו בדברי הימים. ועיין בפרשת קרח וגם שם נתבאר. ואם תאמר ומה בכך שלא נזכר בתורה 'בן ישראל', וכי בשביל כך לא היה בנו של יעקב, אמנם יראה לפרש שידוע כי גדולת יעקב גדולה מאוד, ואם יורש הרשע קצת מחשיבות יעקב כמו שדרך התולדות דומים אל האב - אז היה קרח יותר חולק, שהרי עכשיו לא בא לחלוק על משה רק בשביל גדולתו, וכן "נשיא בית אב לשמעוני", והיה יעקב מתפלל שלא ירשו מגדולתו ומחשיבותו כלום עד שיהיה שם יעקב נקרא עליהם. ועכשיו כיון שלא ירש הרשע דבר מיעקב - לא נחשב ליעקב לגנאי, לאפוקי ישמעאל ועשו אין ספק אילו היו בני אנשים דעלמא לא היו מצליחים ברשעתם כמו שהם מצליחים, לכך נחשב לאברהם וליצחק לגנאי, ולא כן ליעקב:
בד"ה אבל כו' כלומר ולכן נ"ב ולפי פירושו קשה שהיה לו לומר שהרי בד"ה מצינו מהו אבל דקא' ועוד לעיל היה לו לפרש גבי שבטו של שמעון וקבלתי מאמ"ז לפי שגבי שמעון נאמר בסודם אל תבא נפשי שהוא לשון נסתר לנפש הנקבה כמו נוכח לזכר וגבי כבוד שהוא לשון זכר צריך אתה לפרש בלשון נוכח ולא נסתר דאל"כ הל"ל אל יחד אלא כמדבר עם הכבוד ומ"ש אלא מ"ה דיבר אל הכבוד להזהיר שלא יחלל כבודו אבל במקום שאינו חילול לכבוד אלא לייחס יחדו לשם ודוק מהרש"ל: