מפרשי רש"י על בראשית מט י
רש"י
"לא יסור שבט מיהודה" - מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים ע"פ המלכות (סנהדרין ה)
"ומחקק מבין רגליו" - תלמידים אלו נשיאי א"י
"עד כי יבא שילה" - מלך המשיח שהמלוכה שלו וכן ת"א ומ"א שילו שי לו שנא' (תהלים עו) יובילו שי למורא
"ולו יקהת עמים" - אסיפת העמים שהיו"ד עיקר היא ביסוד כמו יפעתך ופעמים שנופלת ממנו וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל כגון נו"ן של נוגף ושל נושך ואל"ף (איוב יג) שבאחותי באזניכם (יחזקאל כא) ושבאבחת חרב (והוא ל' חרב ופי' אימת חרב והוא לשון זיין) (מ"ב ד) ואסוך שמן אף זה יקהת עמים אסיפת עמים שנא' (ישעיהו יא) אליו גוים ידרושו ודומה לו (משלי ל) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה ובגמ' דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא דפומבדיתא במס' (יבמות דף קי) ויכול היה לומר קהיית עמים
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה – מִדָּוִד וְאֵילַךְ; אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִים אֶת הָעָם בַּשֵּׁבֶט, שֶׁמְּמֻנִּים עַל פִּי הַמַּלְכוּת (סנהדרין ה' ע"א).
וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו – תַּלְמִידִים; אֵלּוּ נְשִׂיאֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (שם).
עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה – מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ (ב"ר צח,ח; צט,ח). וְכֵן תִּרְגְּמוֹ אוֹנְקְלוֹס [="עַד דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְּדִילֵיהּ הִיא מַלְכוּתָא"]. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, שִׁילֹה, 'שַׁי לוֹ', שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא" (תהלים עו,יב; ילק"ש, רמז קס).
וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים – אֲסִיפַת הָעַמִּים. שֶׁהַיּוֹ"ד עִקָּר הִיא בַּיְּסוֹד, כְּמוֹ "יִפְעָתֶךָ" (יחזקאל כח,ז;יז), וּפְעָמִים שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ. וְכַמָּה אוֹתִיּוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת בְּלָשׁוֹן זֶה, וְהֵם נִקְרָאִים 'עִקָּר נוֹפֵל', כְּגוֹן נוּ"ן שֶׁל "נוֹגֵף" וְשֶׁל "נוֹשֵׁךְ", וְאָלֶ"ף שֶׁבְּ"אַחְוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם" (איוב יג,יז) וְשֶׁבְּ"אִבְחַת חָרֶב" (יחזקאל כא,כ) וְ"אָסוּךְ שָׁמֶן" (מל"ב ד,ב). אַף זֶה, "יִקְּהַת עַמִּים" – אֲסִיפַת עַמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ" (ישעיהו יא,י; ב"ר שם). וְדוֹמֶה לוֹ: "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם" (משלי ל,יז), לְקִבּוּץ קְמָטִים שֶׁבְּפָנֶיהָ מִפְּנֵי זִקְנָתָהּ. וּבַגְּמָרָא, "דְּיָתְבֵי וּמַקְהוּ אַקְהָתָא בְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדְּעָא [ס"א: דְּפוּמְבְּדִיתָא]" בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת (דף ק"י ע"ב). וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר "קְהִיַּת עַמִּים".
מפרשי רש"י
[ט] לא יסור שבט מיהודה מדוד ואילך אלו ראשי גלויות. דאם לא כן מאי "עד כי יבא שילה" דמשמע אף בגלות לא יסור השבט, ולא מצאנו שבט ליהודה בגלות, אלא 'אלו ראשי גליות':
[י] עד כי יבא מלך המשיח וכו'. ופירוש הכתוב כך הוא "לא יסור שבט מיהודה" אף על גב שעדיין אין משיח שהמלוכה היא שלו, ויש להסיר השבט מיהודה, אפילו הכי לא יסור "עד כי יבא שילה", שהמלוכה היא שלו לגמרי, שאז אין צריך לומר שלא יסור, דכל שכן הוא - אם בשעה שראוי שיוסר בגלות לא הוסר, כל שכן כשיבא משיח שהמלוכה שלו. והחולקים מקשים שכבר אין נשיאות בארץ ישראל ואין שבט בבבל, ואיך יקויים נבואות יעקב, ואין זה קשיא, כי בודאי אילו אמר 'לא יסור שבט מישראל' הוי קשיא הרי מישראל הוסר השבט, אבל כתיב "לא יסור שבט מיהודה", ומיהודה לא הוסר, רק שכל ישראל אינם ראוים למלכות או לשאר נשיאות, ולפיכך כאשר יש שום שררה או דבר מה תחזור השבט ליהודה. ומי שאמר 'יתברכו זרעך שלא יוסר מהם שיהיו הכל בעלי אומנות צורפי זהב וחורשי נחושת', וכאשר אין איש שנותן לעשות בזהב ובנחושת וכי לא נתקיימה בשביל זה הברכה, כך בדבר זה, הרי ברכת יעקב קיימא לעולם, כי לא יסיר השבט מיהודה, ואילו היה השררה ליהודה בלבד - ואמר הכתוב "לא יסור שבט מיהודה", היה קשיא איך הוסר השבט מיהודה, אבל אין השררה רק לישראל, ומישראל הוסר השבט - לא מיהודה, וכאשר אפשר שום שררה לישראל אף אחר החורבן - היא ליהודה, כמו ראשי גלויות שבבבל, אבל כאשר אין ישראל ראוים מצד עצמם - אין כאן בטול לברכת יהודה, שברכתו תמיד. ועוד אני תמה על השואלים דבר זה, וכי מוכרח הוא שיהיה דבר זה לעולם בתמידות, וכי לא הוסר השבט מיהודה בימי שאול, וכי כל השופטים שהיו שופטים קודם מלוך מלך לישראל היו מיהודה, או כל מלכי בית חשמונאי היו מיהודה, שאילו כתיב 'שבט יהיה מיהודה לעולם' היה משמע שיהיה השבט לעולם להם, ויהיה מלך מיהודה, אבל פירוש הכתוב שלא יוסר השבט מיהודה, שיהיו כמו שאר השבטים נחשבים, וזה לא יוסר ממנו, שאם הוסר לפי שעה וחזר אליו - אין זה הסרה כלל נקרא, (כל) [רק] דבר החוזר ובא למקומו הראשון, שאף על גב שלא נמצא שבט ביהודה בדורות האלו, מכל מקום לא נקרא גם כן שהוסר השבט ממנו, כי דבר שהוסר אינו חוזר, שכבר הוסר, ולפיכך כאשר הוא חוזר - נקרא זה שלא הוסר. ומה שהוסר לפי שעה, מפני שאין הברכה רק שלא יוסר השבט מיהודה, פירוש שלא יסור מכל וכל: