מפרשי רש"י על בראשית לב כה
רש"י
"ויותר יעקב" - שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא, א)
"ויאבק איש" - מנחם פי' ויתעפר איש מלשון אבק שהיו מעלים עפר ברגליהם ע"י נענועם ול"נ שהוא לשון ויתקשר ולשון ארמי הוא בתר דאביקו ביה ואבק ליה מיבק לשון עניבה שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו ופירשו רז"ל שהוא שרו של עשו (ב"ר)
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב – שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם [מִכַּאן שֶׁצַּדִּיקִים חָסִים עַל מָמוֹנָם, שֶׁלֹּא יִשְׁלְחוּ יְדֵיהֶם בְּגֶזֶל] (חולין צ"א ע"א).
וַיֵּאָבֵק אִישׁ – מְנַחֵם פֵּרַשׁ "וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ", לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל יְדֵי נִעֲנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן "וַיִּתְקַשֵּׁר" (מל"ב ט,יד). וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא: "בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ" (סנהדרין ס"ד ע"א), "וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק" (מנחות מ"ב ע"א) – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִזְרֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה עז,ג).
מפרשי רש"י
בד"ה שכח פכים קטנים כו' - נ"ב ולי נראה פי' פכים קטנים דהא כתיב לעיל "ויעבר את כל אשר לו" אלא היה פכים קטנים עם שמן ליצוק על האבן אשר נדר וזהו אינו שלו אלא של שמים, ומשום הכי נשא את נפשו עליו. ופכים קטנים לאו דוקא קאמר אלא פך קטן ואולי רמז בזה בעבור שנשא את נפשו לקיים נדרו בפך קטן נעשה נס לבניו בימי חשמונאי ע"י פך קטן וזהו שכח פכים קטנים ודוק. מהרש"ל:
מהרש"ל ז"ל וז"ל שכח פכים קטנים לפי שנאמר "ויעבר את כל אשר לו" וא"כ על מה "וַיִּוָּתֵר" וכו' אלא ודאי פכים קטנים היו כמו שאמרו בגמרא גבי נזק לרבות פכים קטנים אף על פי שאין נחשבים מ"מ משלם. א"נ לכך אמר פכים קטנים לפי שמצינו שהקב"ה אמר לו ליעקב אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי, וגם אני בעצמי אשלם לבניך אשלם לבניך לבני חשמונאי שנעשה נס ע"י פך קטן והיכן מצינו שיעקב מסר נפשו על פך קטן, אלא ודאי הכא לפי שנאמר כבר "ויעבר את כל אשר לו" ולמה "ויותר יעקב לבדו" כיון פך קטן של שמן שהיה רוצה לנסך גבי המצבה בבית אל וזה שהיה שכוח וחזר עליו לפי שאינו שלו אלא של הקב"ה לנסך עכ"ל. וכבר קדמוהו הרא"ם בתירוץ הראשון, ועדיין אינו מיושב מנא ליה לרש"י דשני פכים היו, והנה י"מ שכתב וז"ל ונ"ל דרש"י דייק מדכתיב "ויותר יעקב לבדו" וקשה והיאך נשאר לבדו והא אמרו רז"ל אסור לילך לת"ח יחידי בלילה ואם כן היאך נשאר לבדו, אלא ודאי פכים קטנים שכח שהיה בו שמן הנסכה חיסוך על גבי המזבח וכיון שהיה עסוק במצוה לכך לא היה ירא שמא יוזק, ועל כן פכים קטנים היו משום שעדיין קשה ולמה לא העבירן מתחילה כיון ששמן הנסכה היה בם היה לו לעסוק במצוה תחלה, אלא משום שהיה ירא שמא תיגע בו אשתו נדה ותטמא את השמן לפיכך לא העבירן. ואם תאמר והיאך לא היה ירא שמא יטמא שם ע"י שרץ, אלא ודאי פכים קטנים היו,וכלי חרס אינם מטמאים מגבו אלא מתוכו, ולשמא נפל בתוכו לא חיישינן כי קטנים היו שאינן ראויין לנגיעת בשר אינן מטמאין מאוירן, אבל ירא היה בשמן שתורק השמן מן הכלי ואחר כך תחזור השמן לתוך הכלי דאין לומר שתיטמא בהיסט, דהא בהדיא אמרו בשבת פרק ר"ע כל שאין ראוי לנגיעת בשר אין מטמא בהיסט ע"ש ברש"י ובתוספות, א"כ למה ניזק והא היה עוסק בדבר מצוה אלא שנים היו והשני לא היה צריך ובעוד שהיה רוצה להעביר השני נזדווג לו המלאך. ואין להקשות לפי פירוש זה איך פירש"י ששחכם, וי"ל מסתמא כשהעביר כל אשר לו נשארו עבדיו מצד זה והמתינו עד שיעביר כל אשר לו, וא"כ למה לא לקח אותם קודם שעברו עבדיו כדי שלא יהא יחידי אלא ע"כ צריכין אנו לומר ששכח אותן אחרי כן, כי מתחלה הניחן שם מדעת שלא יטמאו בהיסט ואח"כ מכח טרדות שכחן עכ"ל, ונכון הוא. ורבינו בחיי ז"ל כתב שזה שאמרו שחזר על פכים קטנים ולא על שאר כלים, ממלת "לבדו" מפקי לה, אל תקרי "לבדו" אל "לכדו". והרא"ם ז"ל כתב זה בשם י"מ וכתב שהוא שבוש בלי ספק, כי אין כח לדרוש 'אל תקרי' אלא לתנאים ולאמוראים בלבד אבל חוץ מהם אפילו הגאונים אין כח בידם לעשות זה עכ"ל. ואני תמיה עליו היאך נעלם ונשכח ממנו שכתבו והעידו בעלי תוספות שנ"ץ בפ' גיד הנשה שרז"ל הוציאו ממה שדרשו אל תקרי "לבדו" אלא "לכדו":