מפרשי רש"י על בראשית יב א
רש"י
"לך לך" - להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים ועוד שאודיע טבעך בעולם
רש"י מנוקד ומעוצב
לֶךְ לְךָ – לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ, וְשָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, כַּאן אִי אַתָּה זוֹכֶה לְבָנִים. וְעוֹד: שֶׁאוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם.
מפרשי רש"י
[א] לך לך להנאתך ולטובתך. דאם לא כן לא יתכן לומר "לך לך". כתב רש"י כפל לשון, מפני שכתב "לך לך מארצך" דמשמע לצורכך, ולא מקרי 'לצורכך' אלא אם כן יש דברים הרבה שזה נקרא צרכו, דאי הוי דבר אחד היה נכתב בתורה בפירוש, דאין לכתוב "לך" - לצרכך אם הוא דבר מיוחד, שאין צרכו בדבר אחד. וכן לקמן גבי "ויצו עליו" (פסוק כ) - על אודותיו - פירש רש"י 'לשלחו ולשמרו', משום דלא מקרי 'אודות' בדבר אחד. ויש כאן שני דברים; שכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד 'שאודיע כו' '. ואם תאמר והלא כתיב (דברים ב', י"ג) "קומו ועברו לכם את נחל זרד" וכן "קומי לך" (שיה"ש ב, י), וכן הרבה, ונראה משום דכל מקום הלשון משמע "לך" - לעצמך, כלומר לדעת עצמו, וגם "שלח לך" (במדבר י"ג, ב') - לרצונך, וכן הכל. והא דכתיב "קומו ועברו לכם את נחל זרד" - אין זה מצוה שיצוה לעבור נחל זרד, אלא כלומר אם תבואו אל הארץ אשר אתם צריכים ללכת - "עברו לכם נחל זרד", אבל לא הוי מצוה דוקא לעבור נחל זרד, לכך שפיר כתב "עברו לכם נחל זרד", שלא היתה מצוה על זה, אבל במקום הזה שהוא מצוה "לך לך מארצך" דכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'", אם כן צוואה היתה, ואיך יאמר "לך לך", אלא הכי פירושו 'להנאתך ולטובתך', כלומר שגם הליכה הזאת הוא לרצונך, שהרי היא להנאתך ולטובתך: [ב] וכאן אי אתה זוכה לבנים. אף על גב דקרא "לגוי גדול" קאמר, ואם כן למה אמר 'וכאן אי אתה זוכה לבנים', ולא קאמר 'וכאן אי אתה זוכה לגוי גדול', משום דאין "גוי גדול" תולה בארץ ישראל, אבל 'אי אתה זוכה לבנים' תולה שפיר בארץ ישראל, משום דכתיב לקמן (טז, ג) "מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ", ודרשינן (יבמות דף סד.) שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, דהיינו שלידת בנים תליא בארץ, וכמו שיתבאר לקמן (טז, ג, אות ו):
בד"ה לך לך כו' ורבים ככה נ"ב ולי נראה דלא דמי כלל ואדרבה משם קשיא כי הלשון של אלכה היינו לפי שההליכ' תלויה ברצונו וברשותו ואם כן קרויה ההליכה אחר הרצון ודוק וכן חלף והלך לו דהיינו לעצמו ולרצונו אבל הכא שההליכה היתה ברצון הבורא ובגזירתו ולא ברצון אברהם מעצמו א"כ מהו לך לך ואדרבה לך לי הל"ל לכך פירש להנאתך ולטובתך א"כ היתה ההליכ' ממילא לרצון אברה' ודוק מהרש"ל:
לך לך להנאתך ולטובתך וכו' - הרמב"ן ז"ל טען שא"צ כי משפט הלשון כן הוא הגשם חלף הלך לו אלכה לי אל הגדולים ורבים ככה ותירץ מוהרא"ם ז"ל דאף על פי שמשפט הלשון כן הוא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן עיין שם ואחר אלף אלפים מחילות לא ירדתי לסוף דעתו דבשלמא אם דרשה זו היתה נמצאת במדרש חכמים היה מקום לתרץ כן שכן מצינו כמה דרשות מיתורא דקראי וכדומה אעפ"י שכפי משפט הלשון אינו מוכרח לידרש מ"מ היכא דאיכא למדרש וכו' מיהו לימוד זה הוציא רש"י ז"ל מדעתו דבמדרש לא נמצא כן כמ"ש הרא"ם גופיה וכיון שכפי משפט הל' אין כאן שום יתור ל"ל לרש"י לבקש דרשות מדעתו הרי כל עצמו של רש"י לא בא בפירושו אלא ליישב המקרא על פשוטו כמו שהודיע בכמה מקומות ואפילו דרשות רז"ל לא הביאם אלא היכא שאין הפשט מיושב כ"כ א"כ קושיית הרמב"ן בדוכתא קיימא.
וראיתי לבעל שפתי חכמים שכתב ולי נראה שקושיא היא בכל מקום וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו לרצונו אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכך הוצרך לפ' להנאתך וכו' ועמו הסליחה כלל זה אין לו רגלים דבכמה מקומות מצינו תיבה זו אע"ג דלא הוי לרצון ואפ"ה לא דריש בהו רש"י ולא מידי כגון (בפ' דברים) ואתם פנו לכם וסעו המדברה וכו' והתם ודאי שלא לרצונם אמר להם שילכו וכן בפ' תולדות וקום ברח לך אל לבן אחי וכו' ורבים ככה. ולעד"נ דלאו מיתורא דלך נפקא ליה לרש"י הך פירושא דלפי האמת אין כאן יתרון לדרוש שכן משפט הלשון אלא הכרחו של רש"י שהרי משפט הלשון היא דבכל מקום שהזכיר לשון הליכה לא הזכירה על היציאה ממקום שהיא בו אלא על המקום שהולך בו אבל על מקום שיוצא שייך ל' יציאה וכדומה כמו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה הרי ההליכה קאי על חרנה וכן רבים ובהך פרשה גופה ויצאו ללכת ארצה כנען א"כ הכא היל"ל צא מארצך וכו' רלך לך אל הארץ אשר אראך אלא משו"ה כתיב הליכ' זו חוץ למקרמו לידרש ומשו' דכתיב לך לך דרשינן תרתי מילי להנאתך ולטובתך הנאה היא שיהיו לו בנים והטוב' שיודע טבעו בעולם וה"ט דבפרשת וירא גבי ולך לך אל ארץ המוריה לא פי' רש"י מידי אע"ג דהרי הל' כפול כמו הכא ולפי דרכו של הרא"ם התם נמי הו"מ לדרוש להנאתו אלא היינו טעמא משום דהתם ניחא דההליכה קאי לארץ המוריה מקום שהיה לו להלוך וליכא למדרש מידי וכן בכל מקום אבל הכא דוקא איכא למדרש הכי והקרוב אלי שדרשה זו לאו מדידיה דרשינן הוא אלא מצאה באיזה מדרש והביאה רבינו לתרץ ההרגש הנז' דאיכא בלישנא דקרא ומה שהאריך רש"י ושם וכו' וכאן וכו' בא לומר דלא תהא סבור שהליכתך שם אינו צריך אלא דוקא לענין להיות גוי גדול מכלל שאם לא ילך לגוי גדול הוא דלא יהא הא בנים מיהא יהיו לו לכך קאמר דלאו הכי אלא שאם לא ילך לא יהיו לו בנים כלל: