התורה והמצוה ויקרא ד יג-יד
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן רמ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[א] "..ואם.."-- הרי זה מוסיף על ענין הראשון; שתמצא אומר פר משיח ופר עדה עומדין-- פר משיח קודם לפר עדה לכל מעשיו.
ואם כל עדת ישראל: כבר בארתי (בסימן נט) שכל דברות המחוברות בוי"ו החיבור יש להם קשר זה לזה. ואחרי שבארנו (בסימן יב) כי פרטי החלוקות שבפרשה שהם מצוינים תמיד במלת "אם" מחוברים לענין שילמדו זה מזה - אם כן אם באו בוי"ו החיבור --ואם--- אז הם מקושרים ונלמד אחד מחבירו. וזה ענין וי"ו מוסף על ענין הראשון, עיי"ש. וכן פרשת פר העדה מחוברת לפרשת פר משיח ודיניהם והלכותיהן למדים זה מזה כמו שיבואר. ובפירוש אמרה תורה "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת", וכן אמר "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון".
אמנם הלא לפי הסדר היה ראוי להקדים דיני פר העדה ואחריו דיני פר משיח דהא במשיח אמר "לאשמת העם" ללמד שצריך שיהיה שגגת הוראה כמו פר העם, ואם כן מהראוי להקדים דיני פר העדה שהוא הקודם במעלה ובלימוד.
מזה הוכיחו שאם פר משיח ופר עדה עומדים ליקרב-- פר משיח קודם בהקרבה. וכן אמר בספרא (ויקרא חובה פרק ו מ"ח) על "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון". ר"ל שממה שהקדים בדיבורו פר משיח ופר העדה נכתב בקיצור (מה שהיה ראוי בהפך) הוכיחו שבין לענין הקרבה בין לענין שרפה -- פר משיח קודמים. (ועיין שם בסימן רנה). ובהוריות (דף יג.) נתן טעם לזה דדין הוא שיקדם המכפר למתכפר.
סימן רמא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[ב] "עֲדַת יִשְׂרָאֵל" - יכול בעדה (ס"א בכל עדה וס"א בכל העדה) הכתוב מדבר? תלמוד לומר כאן 'עדה' ולהלן נאמר (במדבר לה, כד) 'עדה'. מה 'עדה' אמורה להלן-- בית דין, אף כאן-- בית דין. או מה 'עדה' אמורה להלן בכהן גדול אף כאן בכהן גדול! תלמוד לומר "עדת ישראל"-- העדה המיוחדת שבישראל; ואיזו? זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית.
[ג] היה אחד מהם גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראה לו בנים --יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר כאן 'עדה' ולהלן נאמר 'עדה'. מה 'עדה' אמורה להלן-- כולם ראוים להוריה, אף 'עדה' אמורה כאן-- עד שיהיו כולם ראוים להוריה.
ואם כל עדת ישראל ישגו...מעיני הקהל: יש הבדל בין שם עדה ושם קהל; ובין פעל מקהיל - יָעַד[2].
- שהמקהיל מקבץ עם רב על ידי קול או דבור או חצוצרות (ונבדל מפעל אסף קבץ כנס העיז שנופל גם על דברים שאין בם דעת שיתאספו על פי קולו אבל המקהיל הוא אל בני אדם שנאספים לקול).
- [ועל "ויקהל משה את כל קהל עדת בני ישראל" (שמות, לה) פרש"י ויקהל לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים רק על פי דבורו. ולפי זה לשון "מקהיל" בהפעיל לא יצדק רק על איש שהנקהלים שומעים לפקודתו. וזה ההבדל בין "ויקהל משה" "ויקהל שלמה" ובין "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום". וזהו שמובא בתנחומא על מה שכתוב "הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם" שנגנזו החצוצרות לקיים מה שנאמר "אין שלטון ביום המות" - ר"ל לכן אמר "הקהילו" כי לא פקד הוא עצמו ביום מותו. ובא פעל "נקהלו העם" בנפעל אם איש את ריעהו יקרא בקול להקבץ יחד.]
- אבל פעל מְיַעֵד[3] מציין שמזמינים בסדר ובהזמנה למועד שמור.
וזה ההבדל בין "קהל" ובין "עדה"-- הנקהלים אין שומרים הסדר, לא בזמן ולא במדרגה; אבל הנועדים יהיו לזמן מיועד ועל פי הסדר, זקניהם בראשיהם.
ולכן: ( א ) בפר' קרח קראם בשם "עדה" כי היו קרואי מועד, זקניהם בראשיהם. עד שכסתה עליהם הארץ ונבטל היעוד ואז כתוב "ויאבדו מתוך הקהל". ( ב ) וכן בפר' מרגלים קראם בשם "עדה" וברבה (בהעלותך פט"ו) "ותבער אש בעדתם"-- אין עדה אלא סנהדרין ( ג ) ושם (שלח פט"ז) "ויאמרו אליהם כל העדה"-- אלו סנהדראות. ( ד ) ובתנחומא (פר' חקת) כיון שראה אותם באים אמר משה לאהרן מהו כינוס זה? אמר לו אהרן באו לגמול חסד עם מרים. א"ל משה אין אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס. אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה שאילו היה של תקנה היה צ"ל בראשם שרי אלפים ושרי מאות. מיד הטיחו דברים כנגדו שנאמר "וירב העם עם משה", עד כאן דבריו. והוציא זה ממה שכתוב "ויבואו כל העדה מדבר צין ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ויבא משה ואהרן מפני הקהל". ( ה ) וכן במי מריבה אמר לו ה' "הקהל את העדה" וכתיב "ויקהילו משה ואהרן את הקהל".
ועל פי זה, בעת יכנה בשם "קהל" ו"עדה" שלא בעת אסיפה-- יקראו המון העם בשם "קהל" והזקנים והסנהדרין בשם "עדה" על שדרך העם להקהל ודרך הזקנים להועד והם קרואי מועד; וכמ"ש ביומא (דף עג:) וסנהדרין (דף יז.) "וכל העדה"-- זו סנהדרין. וכן אמר "ושפטו העדה" שהם הסנהדרין.
ובספרא פה "עדת ישראל ישגו"-- אלו הסנהדרין -- דהא פה אי אפשר לפרש על היעוד וההזמנה דאין צריך שיהיו מזומנים אל השגיאה. וגם שבאו פה שם "עדה" ושם "קהל" נרדפים, ועל כרחך שכיון בשם "עדה" על הסנהדרין. ועיין באילת השחר (כלל רסז וכלל רסח). וזהו שאמר נאמר כאן עדה ונאמר להלן "ושפטו העדה".
ויש הבדל בין "עדה" סתם ובין "עדת ישראל". ש"עדה" סתם כוללת גם סנהדרין קטנה שעליהם אמר "ושפטו העדה" (כמ"ש בסנהדרין דף ב); אבל "עדת ישראל" הוא העדה הגדולה העומדת בראש כלל ישראל שהם סנהדרי גדולה. וגם צריך שתהיה ההוראה בעת שיושבת בלשכת הגזית. ופי' בירושלמי (ריש הוריות) דאתיא מזקן ממרא. ומטעם זה אמר (במשנה ב), מובא בהוריות (דף ד:) שאם היה אחד מהם גר או ממזר (כגון שעברו ומינו אותו. כן פירשו בירושלמי הלכה ד) או זקן שלא ראה בנים [וברמב"ם כתב זקן או שלא ראה בנים] (שכל אלו אין ראוים לסנהדרין כמו שאמרו בסנהדרין (דף לב ודף לג:)) -- אין חייבים; דאחר שאינם ראוים להוראה אינם בכלל "עדת ישראל".
סימן רמב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[ד] לא היה מופלא של בית דין שם, או אמר אחד מהם "איני יודע", או שאמר להם "טועים אתם!" --יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ"-- עד שיורו כולם.
אם כל עדת..ישגו: ממה שכתב מלת "כל" שמורה הכללות מוכיח שצריך שיורו כולם. [והנה במשנה (דף ד:) לא נזכר רק אם לא היה מופלא של בית דין שם או שאמר להם טועים אתם, ולא נזכר שאמר אחד מהם 'איני יודע'.][4] ומשמע שזה כר' יונתן (שם דף ג:) דסבירא ליה דמאה שישבו להורות עד שיורו כולם. אמנם ר' יונתן אתותב שם - דרובו ככולו. אמנם רש"י והרע"ב במשנה (משנה, הוריות א, ד) פירשו על "אמר להם טועים אתם" דבעינן שיורו כולם. וכן כתב הרמב"ם (בהקדמתו תנאי השלישי)[5] שיטעו כולם ולא יהיה ביניהם מחלוקת (ובדברי הרמב"ם בחבורו (פי"ב מהל' שגגות ה"ב) (פי"ג מהל' שגגות ה"א) לא משמע הכי. ולפי זה צריך לומר דיש חילוק בין אם שותק ובין אם אומר בפירוש "איני יודע" שזה כחולק). ולדעת רש"י והרע"ב משמע שר' יונתן לא אתותב רק במאה שישבו להורות אבל סנהדרין של ע"א צריך שיורו כולם. וכן כתב הפני משה בירושלמי (הלכה ב), עיי"ש.
ולי נראה שהספרא לא דייק מן מלת "כל", דהא אמר תלמוד לומר "עדת ישראל ישגו". רק דבריו מוסד על פי ההבדל שמצאתי בשמות הקיבוץ --"עדה" "מחנה"-- שלפעמים יבא בם הפעם בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים: "ותשא כל העדה" "ויבואו כל העדה" "וירב העם" "וילונו העם". וכמ"ש במכות (דף כג:) "ויאמר עֵד" "ויאמרו" מבעיא ליה! יצאה בת קול וכולי. מתקיף לה רבא דלמא כל ישראל קרי להו בלשון יחיד כדכתיב "ישראל נושע".
ויש הבדל ביניהם: כשיבא הפעל בלשון יחיד דבר על כללותם; וכשבא בלשון רבים מדבר על כל פרט.
- ובמכלתא (פר' בשלח דף כא) "והנה מצרים נוסע" נוסעים אין כתיב כאן אלא "נוסע"-- מלמד שנעשו תורמיות תורמיות כאיש אחד.
- ושם "וירדפו מצרים אחריהם"-- שלא נכשל אחד מהם - ר"ל לכן אמר "וירדפו" בלשון רבים שכל אחד רדף ולא נכשל.
וכן ממה שכתב "ישגו" בלשון רבים מבואר שישגה כל אחד מהם, מה שאין כן אם היה אומר "תשגה" היה רצונו לומר ששגתה העדה בכללה שבזה רובה ככולה. ולכן ר' יונתן שדייק מן מלת "כל" שמורה כל הנמצאים במעמד - אף מאה -- אתותב, דרובו ככולו; אבל הספרא דייק פעל "ישגו" שמוסב על "עדת ישראל" שהם סנהדרין של ע"א.
ובמה שכתב שלא היה מופלא של בית דין שם אמר בירושלמי דהוריות דמתניתין רבי היא דאין מעכב אלא מופלא שבבית דין - רצונו לומר כי בתוספתא (שם) סבירא ליה לתנא קמא דאם הורו בית דין ואחד מהם אינו שם - פטורים; ורבי אומר עד שיהיה מופלא שבבית דין. [ואף שגם אחד מעכב אם אמר "איני יודע" וכל שכן באינו שם -- יש לומר דמופלא שבבית דין מעכב אף שאינו ממנין הסנהדרין, דסתם ספרא ר' יהודה והוא סבירא ליה דסנהדרי גדולה שבעים ומופלא לאו ממנינא רק ממונה על כולם כמ"ש (בפ"ק דסנהדרין). ואין כאן מקום להאריך יותר].
סימן רמג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[ה] "יִשְׁגּוּ"-- יכול יהיו חייבים על שגגת המעשה? תלמוד לומר "יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר"-- הא אינם חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.
[ו] מתוך שיצאת עכו"ם לידון בעצמה, יכול יהיו חייבים על שגגת המעשה שלה? תלמוד לומר כאן "מעיני" ולהלן (במדבר טו, כד) נאמר "מעיני". מה "מעיני" האמור להלן-- בית דין, אף כאן-- בית דין; ומה "מעיני" האמור להלן[6]-- העלם דבר עם שגגת המעשה, אף "מעיני" האמור כאן-- העלם דבר עם שגגת המעשה.
עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל: דע שיש הבדל בין שגג מפעלי הכפל ובין שגה מנחי ל"ה.
- שגה מנחי ל"ה הוא טעות עיוני
- ושגג מפעלי הכפל הוא נטיה מעשיית.
"ומה שגיתי הבינו לי" (איוב ו, כד), "שגו ברואה" (ישעיהו, כח), "לשגות מאמרי דעת" (משלי יט, כז), "הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד" (שמואל א כו, כא) -- כולם הם שגיאה וטעות עינוי, שטעה אם על ידי עיונו אם על ידי החושים - כי סבות השגיאה העיונית הם הרבה מאד.
לא כן-- "כי תחטא בשגגה", "כי יאכל קדש בשגגה", "מכה נפש בשגגה" -- הם שגגה מעשיית. וזה יסובב לפעמים על ידי שגיאה עיונית קדמה לה - למשל אכל חלב יען שגה קודם לכן בעיונו שהחלב מותר; או בזולת שגיאה - אכל חלב סבור ששומן הוא. וכבר רמזתי זה למעלה (סימן קצב).
והנה ההמון לא יחטאו בשגיאה, רק בשגגה. כי הם, לא ניתן להם לעיין ולהורות; ואם חטאו מפני שחשבו שהדבר מותר -- הוא שגגה מעשיית! כי היה להם לחקור אצל המורים. אבל הסנהדרין שהם המורים בהם, יצויר שיחטאו ב"שגיאה".
ולכן אמר תחלה (ויקרא ד, ב) "נפש כי תחטא בשגגה" שמדבר משגגת מעשה. וכן בנשיא ויחיד אמר "בשגגה" כי הם אינם המורים. אבל אצל עדת ישראל שהם הסנהדרין (כנ"ל סימן רמא) אומר "ישגו" שהוא שגיאת הוראה. ובכולם הזכיר "חטא"-- "נפש כי תחטא", "אשר נשיא יחטא"; ופה לא הזכיר "חטא" כי רק שגו והורו לבד, אף שלא עשו -- חייבים.
וכבר אמרנו (בסימן רמא) ששם "עדה" יאמר או על כלל העם אם הסנהדרין בראשיהם (וזה המבדיל בינו ובין "קהל" שידובר שלא בבחינה זו שהסנהדרין בראשם) או שיאמר שם "עדה" על הסנהדרין לבד - המיועדים לשפוט ולהורות; ושם "קהל" על העם כולו. ופה שנרדפו יחד "עדת ישראל..מעיני הקהל" יכוין ב"עדת ישראל" על הסנהדרין ובשם "קהל" על העם. ואמרו שהסנהדרין "ישגו" --כי הם ה'שוגים' בהוראה-- והעם, 'נעלם מהם' הדבר.
ודע שיש הבדל בין שגיאה ובין העלמה ובין הפלאה.
- שבעת ידרוש ויחקור לדעת הדבר ואינו יכול לדעתו ישמש בלשון "הפלאה" כמו "כי יפלא ממך דבר למשפט"
- ובעת שעיין ועלה בעיונו משפט כוזב הפך האמת נאמר ש-"שגה" ואחר כך נאמר ש-"נעלם" ממנו הדבר בבחינת שאינו יודע את הדבר. כי "העלמה" כוללת כל דבר נעלם שאינו יודע אותו, יהיה מאיזה סבה שיהיה.
ולרבותינו יש עוד הבדל בין כשבא פעל "העלים" סתם ובין כשסמך ההעלמה אל העינים.
- כשאמר "נעלם מעיניו" ירמז שהיה לו עינים לראות את הדבר כמו:
- "ונעלם מעיני אישה" (במדבר ה, יג) שאמר בספרי (פסקא ז) להוציא את הסומא - ר"ל שע"כ היה לו עינים לראות ולדעת.
- "וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי" (איוב כח, כא) - כי יש להם עינים פנימיים להכיר ולהשיג.
- ובספרא (קדושים פרשה ד מ"י) על "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם" דריש לה על העלמת הבית דין כי הם עיני עם הארץ המשגיחים להעניש את העובר. ולא יצדק 'העלמת עין' על עם הארץ מצד עצמם, רק מצד עיניהם המשגיחים שהם הבית דין.
בזה נבוא לבאור הספרא. שאם היה אומר "ואם כל עדת ישראל ישגו ועשו הקהל אחת מכל מצות השם" -- הגם שהייתי יודע שצריך שהעדה שהם הבית דין ישגו בהוראה (שזה גדר פעל "שגה", וכמו שפי' במשנה הקודמת "עדת ישראל ישגו"-- עד שיורו כולם) -- בכל זאת הייתי טועה שהקהל חייבים על שגגת המעשה; והיינו אם הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו. (דקיימא לן כר"י בהוריות (דף ב.) דבכי האי גוונא חייב שלא תלה בבית דין כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מהל' שגגות ה"ה) ולכולי עלמא משלים לרוב צבור). והוה אמינא שחייבים על שגגת המעשה אף שלא תלו בבית דין. לכן אמר "ישגו..ונעלם דבר מעיני הקהל"-- שצריך שהבית דין ישגו בהוראה ובסבתם נעלם דבר מהקהל ועשו בסבת ההעלמה הזאת. לא אם עשו בסבת שגגת מעשה שנתחלף להם חלב בשומן. [ברייתא זו מובאה בהוריות (דף ז:). והתוס' ומפרשים נבוכו בפירושה והקשו כמה קושיות. ולמה שפירשנו הנהו נכון].
והנה בשם "הקהל" יקראו העם כולו וגם האנשים מן הסנהדרין כשהם כל אחד לבד בלתי נועדים להורות הם בכלל "הקהל". ואמר "ונעלם דבר מעיני הקהל" כי בבחינה זו שהיה להקהל עינים לראות על ידי הבית דין המורים יצדק שנעלם זה מעיניהם. ובפר' שלח גבי עכו"ם אמר (במדבר ט"ו, כ"ב-כ"ד) "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות...והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" -- אמר "וכי תשגו" כי גם שם התנאי הראשון שיהיה בסבת שגיאת הוראה. ושם קצר בדבר ואמר "אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" שכיון שלא נזכר שני השמות --עדה וקהל-- יכוין בשם "עדה" על העם כולו בבחינה זו שהמורים המיועדים להורות הם בראשם. ואמר שבסבת "עיני העדה" שהם הסנהדרין שטעו בהוראה "נעשתה" מכללם "לשגגה"-- בשגגת מעשה. וסמך עצמו על שנלמד הפרטים מפה. וזהו שאמר (במשנה ו, מובא בהוריות דף ז:) לפי שיצאת עכו"ם לידון בעצמה, יכול יהיו חייבים על שגגת המעשה? (דהא שם אמר "נעשתה לשגגה").
אמנם למדין מפה שכמו שמה שכתוב פה "ונעלם דבר מעיני הקהל" היה ההעלמה בסבת הבית דין ועל זה דייק מלת "מעיני" שמיותר -- כן מה שכתוב שם "מעיני העדה נעשתה" היינו שיהיה המעשה בסבת הבית דין. ואם כן כמו שפה מפורש העלם דבר עם שגגת המעשה (ר"ל שתהיה השגגה בסבת העלם הבית דין) כן מפרשינן שם, שסמך עצמו על מה שמפורש פה.
סימן רמד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[ז] "וְנֶעְלַם דָּבָר"-- לא שתתעלם (ס"א שתעלם, וכן בהמשך) מצוה כולה.
- כיצד? אמרו "אין נדה בתורה"; "אין שבת בתורה"; "אין עכו"ם בתורה" --יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "ונעלם דבר"-- לא שתתעלם מצוה כולה.
- [ח] אבל אמרו "יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום - פטור"; "יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים - פטור"; "יש עכו"ם בתורה אבל המשתחוה - פטור" --יכול יהיו פטורים? תלמוד לומר "ונעלם דבר"-- לא כל הגוף.
[ט] מתוך שיצאה עכו"ם לידון בעצמה, יכול יהיו חייבים על העלם מצוה כולה? תלמוד לומר כאן "מעיני" ונאמר להלן (במדבר טו, כד) "מעיני". מה "מעיני" אמור כאן-- פרט לכל הגוף, אף "מעיני" האמור להלן-- פרט לכל הגוף.
ונעלם דבר: משנה ז' ומשנה ח' שבספרא הלז מובא בהוריות (דף ד.).
- ומקשה עליה אמר מר: 'יכול יהיו פטורים...' -- ואי בקיום מקצת ובטול מקצת פטורים, ובעקירת כל הגוף נמי פטורים, במה חייבים?! ומשני תנא הכי קשיא ליה, אימא "דבר" כולה מלתא משמע. תלמוד לומר "ונעלם דבר". מאי משמע? אמר עולא קרי ביה "ונעלם מדבר". חזקיה אמר אמר קרא " וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת"-- ולא כל מצות. רב אשי אמר אתיא דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה "כי יפלא ממך דבר למשפט וכולי"
באור דבריהם, כי מלת "דבר"
- מצאנו לפעמים שמורה על דבר שלם-- "וישיבו אותם דבר" (במדבר יג, כו), "הבו לכם דבר ועצה" (שופטים, כ), "הנני עושה דבר בישראל" (ש"א ג, יא) -- שפירושו דבר שלם.
- ולפעמים יורה על דבר קצתי-- "אך לאנשים האל אל תעשו דבר" (בראשית יא, ח), "כי אין נגרע מעבודתכם דבר" (שמות ה, יא), "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו) שפירושו אל תעשה כל מאומה, אף דבר כל שהוא.[7]
ואחרי העיון יש בזה הבדל בין מאמרים שוללים ובין מאמרים מחייבים. שבמשפט מחייב יבואר מלת "דבר"-- דבר שלם; ובמשפט שולל יבואר דבר כל שהוא (כמו שיש סגולה זאת במלת "כל"; שבמשפט מחייב הוא מחייב כללי, ובמשפט שולל הוא שולל כללי. כמו שכתבנו במקום אחר). [ובזה לא קשיא מה שהקשו התוס' ממה שדרשו "על פי שנים עדים יקום דבר"-- דבר ולא חצי דבר, כי שם הוא משפט מחייב.]
אולם פה יש להסתפק במלה זאת כי המשפט הזה הוא בצורתו משפט מחייב (כי מיחס את הנשוא (שהוא ההעלמה) אל הנושא (שהיא העדה) בחיוב) אבל ענינו הוא משפט שולל כי ה'העלמה' היא שלילת הידיעה, ופירוש "ונעלם דבר מעיני הקהל" שהקהל לא ידעו את הדבר, שהיא שלילת הנשוא מן הנושא. וידוע בהגיון כי משפטים כאלה שיורו חיוב מצד צורתן ושלילה מצד חמרן וענינם - דינם לפעמים כמשפט מחייב ולפעמים דינם כמשפט שולל. ולפי זה יש להסתפק פה אם נלך אחר צורת המשפט שבא בצורת משפט מחייב, ואם כן פירוש מלת "דבר"-- דבר שלם, כמו שכן פירושו במשפט מחייב; או נלך אחר כוונת המשפט, שההעלמה היא ענין שולל, שלא ידעו את הדבר, ואם כן פירוש "דבר"-- מקצת דבר, כי כן פירושו במשפט שולל.
וזה ספיקו של חז"ל בספרא. שתחלה אמרו "ונעלם דבר"-- לא שתעלם מצוה כולה - החליטו שדינו כמשפט שולל (כי השקיפו על כוונת המאמר שפירושו שלא ידעו את הדבר, שהוא שלילה) שמלת "דבר" יפורש בו מקצת דבר. ואחר כך אמרו אבל אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור וכולי יכול יהיו פטורים? (דאימא "דבר"-- כולה מלתא משמע) -- רצונו לומר, הלא נוכל לומר שנלך אחר צורת המשפט שהוא משפט מחייב וממילא פירוש מלת "דבר" - דבר שלם.
ולברר ספק זה השיבו תלמוד לומר "ונעלם דבר". ונחלקו בגמרא בפירושו:
( א ) עולא אמר קרי ביה 'ונעלם מדבר’, רוצה לומר שכבר נראה מגוף המשפט הזה שאין פירוש "ונעלם דבר" דהיינו דבר שלם, רק ונעלם מדבר (דהיינו מקצת דבר) כי בכל מקום שבא פעל 'העלים' נקשר תמיד עם מ"ם-- "לא היה דבר נעלם מן המלך" (מ"א, י), "וה' העלים ממנו" (מ"ב, ד), "אעלים עיני מכם" (ישעיהו, א). וכן פה "ונעלם דבר מעיני הקהל", וזה סימן השלילה שנקשר עם מ"ם ששולל הנשוא מן הנושא, שמוכח מן הפעל עצמו שבא אחריו מ"ם שאתה צריך לקרות בו 'ונעלם מדבר' (ר"ל מקצת דבר) כי המ"ם שבא על "מעיני העדה" הוא עֵד שהיא שלילת הנשוא מן הנושא והוא עֵד שפירוש "דבר" - מִדָבָר, רוצה לומר מקצת דבר.
וגם יש עוד הכרח לדבריו. כי מלת "דבר" מוסב גם לפעל "ישגו" (שנעשה שגיאה והעלמה באיזה דבר ממצות השם) ופעל "שגה" נקשר תמיד -- או בב' או במ"ם. והוא,
- שאם יציין הפעול שעשו אותו על ידי שגיאה-- יציינהו בב': "וגם אלה ביין שגו" (ישעיהו, כח), "באהבתה תשגה תמיד...ולמה תשגה בני בזרה" (משלי, ה), "וברוב אולתו ישגה" (שם).
- ואם יציין הפעול שלא עשו אותו על ידי שגיאה-- יציינהו במ"ם: "אל תשגיני ממצותיך" (תהלות, קיט), "לשגות מאמרי דעת" (משלי, יט), "סלית כל שוגים מחוקיך" (תהלות, קיט)
ואם כן, פה ששגו ולא עשו כמצות ה' -- דינו להקשר במ"ם ופירושו ואם עדת ישראל ישגו ונעלם מדבר כי מצד שמלת "דבר" מוסב גם לפעל "ישגו" דינו כאילו כתוב "מִדבר". וכן מצד פעל "ונעלם" עצמו, רצוף גם כן במלת "דבר" -- קצת מן הדבר.
וכל זה כיון במה שאמר קרי ביה "ונעלם מדבר" [לא כמ"ש המפרשים שמ"ם "ונעלם" שייך אל "דבר", שאיך נגרע מ"ם השורש ונעתקהו ממקומו אל מלת אחרת?!]
( ב ) וחזקיה הוכיח זה מפנים אחרות. אמר קרא "אַחַת מִכָּל מִצְוֹת"-- ולא כל מצות - רוצה לומר כי מלת "דבר" הבא בתנ"ך
- לפעמים יפול על כל הדברים הנמצאים בעולם כמו "היפלא מה' דבר" שרצונו לומר שום ענין בעולם.
- ולפעמים הוא מוגבל ויובן מן הפעל שלו מאיזה סוג מן הדבר ידבר כמו "אין נגרע מעבודתכם דבר" (שמות, ה) שפירושו שום דבר מעניני עבודתכם; "לאנשים האל אל תעשו דבר" (בראשית, יט) שפירושו שום דבר רע.
- ולפעמים יוסיף איזה תואר לבאר מאיזה סוג ידבר-- "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים, כג), "כל דבר אשר ישך" (דברים, כג), "כי מצא בה ערות דבר" (דברים, כד), וכדומה.
ופה שאמר "ונעלם דבר", אי אפשר שכולל כל דבר שבעולם, שבודאי אינו מדבר אם נעלם מעיני העדה איזה דבר בחכמת התכונה והככבים או במלאכת חרש וחושב וכדומה. רק סמך עצמו על מה שכתב "..ועשו אחת מכל מצות השם" שפירושו ונעלם דבר (מכל מצות) ועשו אחת מכל מצות. וכיון ששם "דבר" נמשך על "מכל מצות", מבואר שפירוש "דבר" - כל שהוא, שכן גדר מלת "דבר" הבא בסמיכות אל השם ביחוס שממנו שפירוש "דבר" כל שהוא, כמו "לא הסיר דבר מכל אשר צוה" (יהושע, ח), "אל תפל דבר מכל אשר דברת" (אסתר, ו)
ובגמרא מקשה על זה "מצוֹת" תרתי משמע! אמר רנב"י "מצות" כתיב - רוצה לומר שמקשה הלא יש לומר דבר שלם מכלל המצות, ר"ל מצוה אחת מכלל המצות הרבים, ומנא לן לפרש גם כל שהוא ממצוה אחת, שעל זה היה לו לאמר "..דבר...ממצוַת השם" (בפתח). ומשיב שבמה שכתב "מכל מצוֹת" פירושו מכל מצוה ומצוה, ופירוש "דבר" מכל מצוה ומצוה שפירושו: דבר כל שהוא מאיזה מצוה שתהיה וזהו שמשיב מצות כתיב, רוצה לומר שהכוונה על כל מצוה בפני עצמה.
[ובירושלמי (פרק א דהוריות ה"ג) אמר על זה: ר' חזקיה אמר 'מדבר' ולא כל דבר. ר' הילא אמר 'ממצוה' ולא כל מצות. וכתוב כן?! אמר ר' אמי בשם ר' יוחנן גורעין לדרוש מתחלת הפרשה עד סופה רצונו לומר שמקשה והא כתיב "ועשו..ממצות" ולא כתב "ונעלם מכל מצות". ומשני, שממשיכין מלות "מכל מצות" גם אל פעל "ונעלם" וזהו שאמר גורעין לדרוש מתחלת הפרשה עד סופה]
( ג ) ורב אשי אמר יליף "דבר" "דבר" מזקן ממרא דכתיב ביה בזקן ממרא (דברים יז, ח) "כי יפלא ממך דבר..לא תסור מן הדבר"-- "מן הדבר" ולא כל דבר, אף בהוראה-- "דבר" ולא כל הגוף. רב אשי בחכמתו הנפלאה חקר ומצא למלה זו ריע כמוהו בתורה שבא מלת "דבר" על משפט שהוא כפי צורתו משפט מחייב וכפי ענינו הוא משפט שולל. והוא "כי יפלא ממך דבר", ששם גם כן צורת המשפט הוא חיוב, שמיחס נשוא ההפלאה אל הנושא שהוא העם בחיוב -- שנפלא מהם הדבר; אבל ענינו באמת הוא שולל, כי פירוש "כי יפלא ממך דבר" שלא תדע את הדבר, כי ההפלאה הוא שלילת הידיעה. ושם מבואר שדינו כמשפט-שולל (שפירוש "דבר" הוא דבר משהו), דהא אחר כך אמר "לא תסור מן הדבר" (שהוא משפט שולל גמור) ופירוש "מן הדבר" -- אף ממקצת דבר. [ובתוספתא הוכיח עוד וזה לשונו אתה אומר מקצתו ולא כולו או אינו אלא כולו? תלמוד לומר "בין דם לדם"-- ולא כל דם; "בין דין לדין"-- ולא כל דין -- ובגמרא חדא מתרתי נקט] הרי מבואר שבמשפט כזה שצורתו מחייב וחמרו שולל, דינו לענין מלת "דבר" כדין משפט-שולל, שפירוש "דבר" - מקצת דבר". ומבואר שהוא הדין מה שכתוב "ונעלם דבר" פירושו מקצת דבר".
וכל אלו הפירושים נופלים היטב על מה שמובא בספרא תלמוד לומר "ונעלם דבר".
ואמר עוד במשנה ג (מובא בהוריות דף ז:) שעדיין יש לטעות שבעכו"ם חייבים על העלם מצוה כולה. אך כיון דלמדינן ממה שכתוב "מעיני העדה" דצריך שיהיה הוראת הסנהדרין כמו בפר העלם דכתיב "מעיני" -- ממילא בודאי גם הוראה זו דומה לזו שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.
(ועיין בהוריות (דף ד.) מה שפלפלו על ברייתות אלה. ואין כאן מקום להאריך.)
סימן רמה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[י] הורו בית דין ועשו - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "הקהל..ועשו"-- ההוראה תלויה בבית דין והמעשה תלוי בקהל.
[יא] "מִצְוֹת יהו"ה"-- ולא מצות המלך, ולא מצות בית דין.
"מִצְוֹת" האמורות במשיח (ויקרא ד, ב) הן "מִצְוֹת" האמורות כאן (ויקרא ד, יג).
"מִכָּל מִצְוֹת יהו"ה"-- לא כל מצות ה'; פרט לשמיעת הקול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.
ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת וכולי: יסוד מוסד שכל מקום שנזכר שני נושאים ואחריהם פעל נשוא, אז הפעל מוסב תמיד על הנושא האחרון; וכמו שבארנו באילת השחר (כלל קכג). וכאן שנזכרו שני שמות --"עדת ישראל" ו"קהל"-- בודאי פעל "ועשו" מוסב על השם האחרון שהיא "הקהל", לא על השם הקודם שהוא "עדת ישראל". ופירושו ועשו (הקהל), ואינו מוסב על שם הראשון שהוא "עדת ישראל". וזהו שאמר בספרא (מובא בהוריות דף ג) הורו בית דין ועשו (בית דין) - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "הקהל..ועשו" - רצה לומר, שפעל "ועשו" בודאי מוסב אל שם "הקהל" הסמוך לו.
ומה שכתב "מצות השם" ולא מצות המלך התבאר למעלה (סימן קצג).
ומה שכתב מצות האמורות במשיח וכולי התבאר למעלה (סימן קצג).
ומה שכתב "מכל מצות"-- ולא כל מצות פרט לשמיעת הקול וכולי -- התבאר למעלה (סימן קצד).
ועיין בהוריות (דף ח:) למדו מגזירה שוה "ואשמו" "ואשם", ולדעת הספרא יש במלות אלה דרושים אחרים. ועיין מה שכתבנו (בסימן שאחרי זה ובסימן רסב).
סימן רמו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
"וְאָשֵׁמוּ"[8]-- כשם שנפרעים מן היחיד כן נפרעין מן הצבור.
ואשמו: כבר בארתי בפירוש ישעיהו (סימן כד) שיש הבדל בין פעל אשם ליתר לשונות המורים על החטא; שכולם ידברו בבחינת החטא עצמו ופעל "אשם" מדבר בבחינת שהוא חייב עונש על חטאו.
ובפסיקתא (פרשה מד) הקב"ה חוזר בו לאחר אספוסין (פירוש לאחר גזר דין) שנאמר "תאשם שומרון וכולי שובה ישראל -- מבואר שפעל "תאשם" מענין הגזר דין והעונש הנגזר על נפש החוטאת. ועיין באילת השחר (כלל שסה).
וזהו שאמר בספרא "ואשמו"-- כשם שנפרעין מן היחיד וכולי וקמ"ל שהגם שעשו על פי הוראת בין דין - בכל זה, יענשו על חטאם, ולכן חייבים בקרבן.
סימן רמז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[יב] ידעו שהורו וטעו ולא ידעו מה הורו - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת..."-- ולא שיודעו החוטאים.
ונודעה החטאת אשר חטאו עליה: פעל חטא יבא אחריו למ"ד או ב'.
- "חטא" שאחריו למ"ד מציין העצם שאליו חטא-- "וחטאתי להשם", "וחטאתי לאלקים".
- "חטא" שאחריו ב' מציין הדבר שבו חטא-- "אשמרה דרכי מחטא בלשוני" (תהלות, לז), "ולמה תחטא בדם נקי" (ש"א, יט). וכמו שכתבנו בזה למעלה (סימן קצד).
ובמה שכתב גבי חטאת נשיא (ויקרא ד, כג) "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" דעת ר"י בספרא (ויקרא חובה פרק ז מ"ו) דצריך שידע החטא שחטא בה, לאפוקי אם חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהם ואינו יודע מה אכל. כי "חטא בה" מציין הדבר שבו חטא בפרטות. אמנם פה כתוב תחת "חטא בה" מלת "עליה". כי יש הבדל בין שימוש הב' ובין שימוש מלת "על". שהב' מציין הכלי עצמו (--"והכה את רעהו באבן או באגרוף") ומלת "על" מציין הסבה (--"הנך מת על האשה אשר לקחת"). ואחר שפה עיקר החטא של הסנהדרין הוא ההוראה, שכשהורו שחלב מותר לא חטאו בחלב רק שבסבת הוראתם חטאו העם -- לכן אמר "אשר חטאו עליה", ר"ל בסבתה. ופירושו שצריך שידעו החטאת אשר בסבתה חטאו העם והיינו שצריך שידעו מה הורו - אם בחלב, אם בדם. וזהו שאמר בספרא (מובא בהוריות (דף ה.)) ידעו שהורו וחטאו ולא ידעו מה הורו (כגון שהורו בית דין והקהל אכלו חלב ודם ואינם יודעים באיזה מהם הורו היתר, אם בחלב אם בדם) - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "ונודעה החטאת.." (ר"ל וסוף הכתוב "..אשר חטאו עליה" שצריך שידעו בחטאת שבסבתה חטאו)-- לא שיוודעו החוטאים -- הגם שידעינן שממה נפשך חטאו העם, כי על כל פנים הורו באחד משני האיסורים שאכלו-- פטורין, כי לא ידעו החטאת עצמו. ולכן אמר בגמרא לח?? ת'??[9] דאתיא כר' יהושע שדריש כן גם כן מ"ש גבי נשיא "אשר חטא בה" כי מלת "עליה" בא פה תחת מלת "בה".
סימן רמח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ד:
[יג] "אשר חטאו...והקריבו"-- חטאו שני שבטים - מביאין שני פרים, חטאו שלשה - מביאין שלשה. או אינו אלא חטאו שני יחידים - מביאין שני פרים, חטאו שלשה - יביאו שלשה?... תלמוד לומר "הקהל"-- הקהל חייב.
וכל קהל וקהל חייבים.[10] [יד] הכיצד? חטאו שני שבטים - מביאין שני פרים, חטאו שלשה - מביאין שלשה. ושאר שבטים שלא חטאו-- מביאין על ידיהם פר; שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים, לכך נאמר "הקהל" לחייב על כל קהל וקהל, דברי ר' יהודה.
[טו] ר' שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו-- מביאין שבעה פרים, ובית דין מביאים עליהן פר, וכולם פטורין[11] - שנאמר כאן "קהל" ונאמר להלן "קהל"; מה "קהל" אמור להלן-- בית דין, אף כאן-- בית דין.
[טז] ר' מאיר אומר: חטאו שבעה שבטים או רובן-- בית דין מביאין עליהן פר וכולן פטורים שנאמר כאן "קהל" ולהלן נאמר "קהל"; מה "קהל" אמור להלן-- בית דין, אף כאן-- בית דין. [יז] ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו: חטאו ששה והן רובו, או שבעה אף על פי שאינן רובו-- הרי אלו חייבין.
פי' המלבי"ם: והקריבו הקהל:
יש בזה מחלוקת בשני ענינים.
- ( א ) מי המביא את הקרבן.
- שלדעת ר' יהודה צבור מביאין
- ולדעת ר' מאיר בית דין מביאין
- ולדעת ר' שמעון שניהם יביאו, בית דין וצבור.
והנה פה כתיב "והקריבו הקהל" וזה כדעת ר' יהודה. ובפר' שלח כתיב "ועשו כל העדה" וזה כדעת ר' מאיר, כי סתם "עדה" הם הסנהדרין. ור' שמעון מקיים שניהם שהקהל והעדה יביאו.
- • ולדעת ר' מאיר לא יביאו אלא פר אחד,
- • ולר' יהודה יביאו פר לכל שבט,
- • ולדעת ר' שמעון יביא פר לכל שבט ופר אחד לכולם יביאו הבית דין כמבואר במשנה דהוריות (דף ה.).
- [ויש לומר דר' יהודה לשטתיה דסובר דשבט שעשה בהוראת בית דינו חייב להביא פר אחד ושבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול גורר כל השבטים וחייבים להביא י"ב פרים כמבואר בסוגיא דהוריות שם. ואם כן מה שכתוב פה "והקריבו הקהל" (שהוא שיביא כל קהל וקהל) משום דפה מדבר בהוראת בית דין הגדול כמו שכתוב "ואם כל עדת ישראל ישגו" שפירושו העדה המיוחדת כמו שסתם בספרא למעלה (פרשה ד משנה ב). ושם שאמר "עדה" סתם[12] שכולל גם עדה קטנה -- סנהדרי שבט אחד, לכן אמר "ועשו כל העדה" כי אז אין מביאין אלא פר אחד.]
- ( ב ) ויש עוד מחלוקת אחרת מתי יביאו וכמה יביאו.
- שלדעת ר' יהודה אם חטא שבט אחד בהוראת בית דין הגדול גורר כל השבטים וכולם מביאין י"ב פרים.
- ור' שמעון סבירא ליה גם כן דשבט אחד אקרי "קהל" ומביאין, אבל סבירא ליה דרק שבט שחטא מביא ואינו גורר יתר השבטים.
- ור' מאיר סבירא ליה דרק כל ישראל או רובן אקרי "קהל", לא שבט אחד. וכן מפורש בירושלמי (פרק א ה"ו).
ובהוריות (שם) אמר:
- מאי טעמא דר' יהודה? קסבר ארבעה קהלי כתיבי. קהל הקהל. קהל הקהל. חד לחייב על כל קהל וקהל. וחד להוראה תלויה בבית דין ומעשה תלויה בקהל. וחד לגרירה. וחד לשבט שעשה בהוראת בית דין
רצונו לומר שסבירא ליה
- שמה שכתוב "ונעלם..מעיני הקהל..ועשו" ולא אמר "ונעלם מעיניהם" בא להורות דמעשה תלויה בקהל, דלא נפרש "ונעלם מעיניהם..ועשו" היינו הבית דין.
- ומה שלא אמר "ונעלם מעיני קהל ישראל" כמו שכתב "ואם עדת ישראל ישגו" מזה מבואר שאין צריך קהל ישראל כולם, רק הקהל-- ר"ל שבט אחד דאקרי 'קהל' כמ"ש בגמרא שם. וזה קהל הקהל.
- ומה שכתב "והקריבו הקהל" ולא אמר "והקריבו" סתם, ולמה כפל את השם? ומבואר אצלינו שדרך חז"ל לדרוש שהשם הנכפל בלי צורך ירמז על נושא אחר חוץ מנושא הנרמז בשם הראשון (כמו שבארנו באילת שחר (כלל קלח)). וכן פה יכוין שגם קהל אחר שלא חטאו יקריבו על ידי החוטאים.
- אולם שעל זה היה יותר נכון לומר "והקריבו קהל", לא "הקהל" בה' שמרמז על השם שנזכר ראשונה. אך שבא לדייק ההבדל בין פה ובין מה שכתוב בפר' שלח "והקריבו העדה"; שהקהל דפה שהם הנזכרים שעשו בהוראת בית דין הגדול-- הם חייבים על כל קהל וקהל, לאפוקי קהל אחר, שהוא שבט שעשה בהוראת בית דינו, שעליו אמר "ועשו כל העדה" -- לא יקריב רק אותו שבט בלבד. וזהו שאמר קהל הקהל - חד לגרירה(#3), וחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו(#4).
ושם:
- ור' שמעון תלתא קהלי כתיבי -- קהל הקהל קהל; "מעיני הקהל" אורחא דקרא הוא כדאמרי אינשי מעינא דפלניא. חד לחייב על כל קהל וקהל. ותרי אחרינא -- נאמר למטה "קהל" ונאמר למעלה "קהל". מה להלן בית דין עם הקהל אף כאן בית דין עם הקהל [והתוס' גרסי' בדר' שמעון "תרי קהלי כתיבי" וכן הביא בתוספי הראש שמצא כן בכל ספרי ספרד והוא עולה היטב כפי מה שפירשתי]
- ר"ל שממה שכתב "והקריבו הקהל" רצונו לומר כל קהל וקהל; וממה שלא אמר "והקריבו קהל" שירצה כל קהל (שזה גדר השם שבא בלא ה' הידיעה להורות כל מי שיהיה)-- הוא להקיש שכמו שמה שכתוב "ונעלם מעיני הקהל" פירושו הקהל על ידי עיניהם שהם הסנהדרין שזה גדר פעל 'העלים' שנמשך אל העינים (כמו שכתבנו למעלה (סימן רמג) וכן כתב רש"י בתענית (דף כד.) ד"ה מעיני העדה זקנים מאירים עיני העם). וכן מה שכתוב "והקריבו הקהל" היינו עם עיניהם, שהם הבית דין, ששניהם יקריבו. ובזה אין סתירה ממה שכתוב פה "והקריבו הקהל" ושם אמר "ועשו כל העדה" - כי בשניהם פירושו שיקריבו הקהל עם עיניהם בראשיהם, והעדה עם עדתם; שגם כלל העם נקראו בשם "עדה" בעת שהסנהדרין בראשיהם כמו שגדרתי שם זה היטב (למעלה סימן רמא).
ושם:
- ור' מאיר קהל הקהל לא דריש. הלכך תרי קהל כתיבי. מבעיא ליה לנאמר למטה קהל ונאמר למעלה קהל. מה להלן בית דין ולא צבור אף כאן בית דין ולא צבור
- ר"ל דלר' מאיר יכוין בשם "קהל" על כלל ישראל, לא שבט אחד, ולכן קהל הקהל לא דריש כי מוכרח לכתוב "הקהל" בה' הידיעה על הקהל הנודע שהיא כל קהל ישראל, לא שבט אחד. והוא סבירא ליה דעיקר הוא מה שכתוב בפר' שלח "ועשו כל העדה" שהם הבית דין. וכן מה שכתוב "והקריבו הקהל" הוא נמשך על מה שכתוב "ונעלם מעיני הקהל" שעיני הקהל הם הסנהדרין שהם עיניהם הרואות ומורות. וכן מה שכתב "והקריבו הקהל" הם עיני הקהל שהם הסנהדרין.
ומפרש בגמרא שם דלר' שמעון ור' מאיר דסבירא להו שמה שכתוב "ונעלם מעיני הקהל" הוא הבית דין, למדו שמעשה תלויה בקהל ממה שכתוב "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה...כי לכל העם בשגגה" שבסבת עיני העדה נעשתה לשגגה מן העם; כי אצל הבית דין לא יצדק שם "שגגה", רק "שגיאה" כמו שבארתי זה היטב (בסימן רמג).
• והנה ר' שמעון מודה לר' יהודה שגם שבט אחד שחטא בהוראת בית דינו מביא, ומה שאמר (במשנה טו) שבעה שבטים שחטאו הוא לרבותא -- שאף שחטאו שבעה -- אין גוררים יתר השבטים להביא עמהם.
• ור' מאיר סבירא ליה דצריך דוקא שבעה שבטים או רוב כל אחד משבעה שבטים.
• ור' שמעון בן אלעזר בשם ר' מאיר דדי בששה שבטים והם רובו של צבור בגברי; שדי - או ברובא דשבטים או ברובא דגברי אף שהם מחצה משבטים.
והנה הרמב"ם פסק הכל כר' יהודה [שמה שכתב הכסף משנה שם (פי"ב מהל' שגגות הי"ג) דדברי הרמב"ם כר' אלעזר בר' שמעון אינו מוכרח, וכמו שברר זה בפ"מ בפירוש ירושלמי (פרק א הלכה ו ד"ה רי"א) ובפירוש לירושלמי (פרק הרואה), עיי"ש. דדברי הרמב"ם עולים לר' יהודה]. וכן דברי הרמב"ם (פ"י מהל' ברכות ה"ט) (פ"ז מהל' קרבן פסח) עולים אליבא דר' יהודה, וכמו שכתבנו בזה במקום אחר. לבד ממה דסבירא ליה לר' יהודה דשבט אחד שעשה בהוראת בית דינו חייב - לא פסק כוותיה.
ויפלא מאד, מה יעשה בדרשות הכתובים? הלא כפי דברי אביי הנ"ל לר' יהודה - ד' קהלי כתיבי, וחד לשבט שעשה בהוראת בית דין וחד לגרירה; וכיון דבגרירה סבירא ליה כר' יהודה - על כרחך דריש הכתובים כוותיה, ובהכרח דשבט שעשה בהוראת בית דינו-- חייב! והמפרשים העלימו עין מזה.
אולם למה שכתבנו הנה דרוש זה דשבט שעשה בהוראת בית דינו נשען על מ"ש בקרבן עכו"ם "ועשו כל העדה"; ולהרמב"ם יש לישב הכתובים במ"ש -- שגם לר' יהודה הבית דין הם המביאין מכל שבט ושבט; שפירוש מה שאמר ר' יהודה "שהצבור מביאין" רצונו לומר שבית דין מביאין בעד הצבור, דהא הבית דין הם הסומכים על הקרבן והם בעלי הקרבן. ושפיר נכון מה שפה אמר "והקריבו הקהל" ושם אמר "ועשו כל העדה", כי יש הבדל בין לשון 'הקרבה' ובין לשון 'עשיה' אצל הקרבנות. שעל מביאי הקרבן ישמש בלשון 'הקרבה' או 'לקיחה' או 'הבאה' -- על שמקדישין ולוקחים ומביאים אותו; ועל המקריבים אותו כשידבר על מעשיו ותיקוניו ישמש בלשון 'עשיה' כמו שכתב "זה האשה אשר תקריבו..את הכבש האחד תעשה..." (במדבר, כח), "והקרבתם אשה עולה...כאלה תעשו ליום.." (שם). וגם פה "הקהל" הם המקריבים והזקנים הם העושים - ר"ל שהם סומכים עליו ונכנסים בעד הצבור להיות בעלי הקרבן. אמנם בירושלמי (פ"א דהוריות ה"ח) אומר מאן דאמר חובת בית דין היא-- בית דין סומכין; מאן דאמר חובת צבור היא מי סומך? תניא שלשה מכל שבט וראש בית דין על גביהם סומכין וכולי דברי ר' יהודה. וכן תרגם יונתן ויסמכון סבי כנישתא דאתמנין ארמכלין על תריסר שבטיא.
וסבירא ליה להרמב"ם, דמה שאמר אביי דחד הקהל מורה לשבט שעשה בהוראת בית דינו (שפי' שבזה מבדיל בין מ"ש פה "והקריבו הקהל" ובין מה שכתוב בפר' שלח "ועשו..העדה" כנ"ל) -- הוא לתרץ כפי שיטה זו דנשיאי שבטים סומכין והם העושים (ר"ל, בעלי הקרבן) ולמה אמר "ועשו כל העדה"? ועל כרחנו מדבר בשבט שעשה בהוראת בית דינו כנ"ל. אבל אחר שבספרא מבואר שלר' יהודה סנהדרי גדולה סומכים כמ"ש (ויקרא חובה פרק ו מ"א-ב) -- בלי זה נכון מה שכתב "ועשו כל העדה" -- שהעדה שהם הסנהדרין, הם העושין והסומכין; לפי זה מה שאמר ר' יהודה דשבט שעשה בהוראת בית דינו חייב על כרחך טעם אחר יש בו ואינו נתלה ונקשר עם יתר ההלכות שאמר בזה. ולכן פסק בפרט זה כדברי חכמים.
ויש לי עוד ענינים הרבה בסוגיא זו ואין כאן מקום להאריך יותר, כי לא באתי פה אך לקרב הדרושים האלה אל הפשט ויסודי הלשון מסכימים על הדרך שסללתי בחיבור זה.
- ^ נפלה טעות בדפוס הספר כאשר השמיטו סימן רמ"ה וכפלו רמ"ז פעמיים ותיקנו את מספר הסימנים כאן כמו שצריך - ויקיעורך
- ^ הוספת הניקוד משלי. ויתכן שצריך להגיה "מיעד" כמ"ש באילת השחר כלל רסז - ויקיעורך
- ^ הוספת ניקוד משלי - ויקיעורך
- ^ הגהתי מלים אלו כמאמר מוסגר כי כן נראה מתוך תוכן הדברים בהמשך (כידוע ליודעים שנוסח הספר בדפוס מלא שגיאות כאלה של סוגריים חסרים או חצי שלמים). ומקווה שלא טעיתי בהבנה - ויקיעורך
- ^ הכוונה להקדמת פירוש המשנה להרמב"ם על מס' הוריות - ויקיעורך
- ^ הכוונה לפרשתנו כאן (ויקרא ד, יג). עיין במפרשים שכִיווּן הלימוד התהפך ועכשיו לומדים עכו"ם מהעלם דבר של צבור, על אף הלשון של "להלן...כאן" - ויקיעורך
- ^ ההבדל באנגלית בין something לבין anything - ויקיעורך
- ^ בספרים אחרים נמצא פתיח יותר ארוכה "אשר לא תעשינה ואשמו" - ויקיעורך
- ^ לא יכולתי לקרא מה שכתוב בדפוס. והמשלים תבא עליו ברכה - ויקיעורך
- ^ אמר העורך, לא היה ברור לי מקום מלים אלו של וכל קהל וקהל חייבים. אם כסיום של הקטע לעיל או כפתיח להמשך הדברים. ופיסקתי ועיצבתי כפי מיטב הבנתי - ויקיעורך
- ^ שאר הדפוסים לא גורסים "וכולם פטורים" - ויקיעורך
- ^ "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה..." (במדבר טו, כד) - ויקיעורך