מלאכת שלמה על שקלים ח
<< · מלאכת שלמה · על שקלים · ח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל הרוקים וכו': פסחים פ"ק דף י"ט וביד כולה מתני' ע"ס סי' ג' וביד פי"ג דהלכו' שאר אבות הטומאות סי' ה' ו' ז' ח' ופי' הר"ש שיריליו ז"ל איידי דתניא לעיל ספקא דבשר הנמצא בירושלם ובהמה הנמצאת בירושלם תני נמי הכא ספיקא דרוקים הנמצאין וספיקא דכלים ע"כ:
ר' יוסי אומר: בספר כתיבת יד מצאתי וחכמי' אומרים בשאר ימות השנה שבאמצע טמאים ופי' הרש"ש ז"ל ובאמצע כל שוק ושוק שבירושלם ואפי' שוק העליון ופליגי רבנן אדר"מ בין לקולא בין לחומרא וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי"ג דהלכות שאר אבות הטומאות ע"כ אבל בפי' הרמב"ם ז"ל וגם שם בכ"מ כתוב ר' יוסי:
מפני שהן מועטין במשנת: החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין וכן הוא בירוש' וגרסא נכונה היא בעיני:
כל הכלים וכו': בפסחים פ"ק דף י"ט ואמרי' דרישא דוקא דדרך ירידה טמאים הא בכל העיר טהורים דלא גזרו על ספק כלים בירושלם והא דתנן בסיפא בדרך עליה טהורין אתי למעוטי גזייתא פי' רש"י ז"ל מבואות קטנים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמי' היו עולין והנהו טמאים מספק שהרי מתחלה טמאים היו ספק נפלו בירידה ספק בעליה ומספיקא לא נפקי מטומאה ואוקמינהו אחזקתייהו אבל שאר כלים בעיר ספק נטמאו ספק לא נטמאו לא גזרו עליהם מספק ע"כ: ובירוש' תני אבא שאול היה קורא צפרן מ"ד צפרן שהיא דומה לצפרן מ"ד מריצה שהיא מריצה את האבן לבית הקברות ופי' הר"ש שירליו ז"ל מריצה הוא מטה ברזל ארוך כמו אמה וחצי או שתים וראשו חד כצפרן ועוקרין בו האבנים מן החומות הבצורות והכי איתא בילמדנו בפרשת פקודי מה עשה נטל את הצפרן של ברזל והיה מכניסו תחתיו אמת מתוך שאני מפיל את הבסיס האדריונטי נופל ע"כ. ומ"ד מריצה שהיא מריצה את האבן לבית הקברות פי' שמצדדין בו את האבן מעט מעט להיותה גולל על הקבר:
סכין שנמצאת וכו': פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע') ומצאתי שהגיה הר"מ ז"ל שנמצאה הצדי בשבא ג"כ והאל"ף קמוצה: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל דמיירי בסכין שאין בו סימן כגון שהרבה סכינים נעשים כן דאל"כ היה אסור להשתמש בה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה. אמר המלקט פי' לא חגיגת י"ד ולא חגיגת ט"ו דשניהם אינם באין בטומאה: עוד בפירושו ז"ל ואף אם לא ימות שמא יהיו הפסחים מרובין ולא יעשו חגינה בי"ד. אמר המלקט ואי משום חגיגת ט"ו עדיין יש שהות להטבילה בי"ד הלכך לא אטבלה מארה בי"ד:
קופיץ: רובן אינם לשחיטה אלא לחתוך בהן בשר ולשבר בהן עצמות: קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר:
בפי' ר"ע ז"ל לפי שאין הקופיס ראוי אלא לחגיגה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה טובא דאיך שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה ולא לשחיטת הפסח הא תנן בסיפא חל י"ד בשבת שוחט בה מיד ואקופיס קאי דאסכין אין צ"ל שהרי אפי' בלא שבת שוחט בה. וכן בחמשה עשר שוחט בה קאי אקופיץ. וא"כ אין שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה. על כן נראה דקופיס היינו כלי של שני צדדין שצדו אחת היא כסכין והאחרת היא כקורדום כמו שפירש הוא ז"ל במסכת ביצה וא"כ הקופיץ אע"פ שנמצא בי"ד צריך להטבילו כי שמא לא נטלוהו לשחיטה ועל כן לא הטבילוהו בי"ג אבל כשחל י"ד להיות בשבת אע"פ שלא נטלוהו בעליו שאבדוהו לשחיטה מ"מ בודאי הטבילוהו עכ"ל ז"ל:
נמצאת קשורה לסכין הרי זו כסכין: בירוש' איכא ברייתא דפליגא אמתני' דאדרבא שדינן סכין בתר קופיץ:
פרכת שנטמאת וכו': עד סיף סי' ה' ביד פ"ז דהלכות כלי המקדש והעובדין בו סי' י"ז י"ח וגם פה מצאתי שהגי' הר"מ ז"ל שֶׁנִטִמְאָה המ"ם בשב"א והאל"ף קמוצה:
שנטמאת בולד הטומאה: פי' ע"י משקה דהא אין ולד הטומאה מטמא כלי אלא ע"י משקה גזרה משום משקה זב וזבה כדאיתא במסכת נדה: ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן ז"ל ויש לפרש דמיירי בשאר פרוכות שאינם תלויות אלא מונחות שהרי שתים היו עושין בכל שנה ואותם שהם מונחות יש עליהם תורת בגד ומטמאות ולא דמו למטפחות ספרים המצויירות שהם טהורות לפי שאינם משמשי אדם לפי שאלו ברגלים תולין אותם בעזרות בשביל בני אדם הבאים והוו כאילו הם משמשי אדם וקצת ראיה לזה מדקתני ואם היתה חדשה שוטחין אותה וכו' ואם בתלויה עסיקינן ודאי שהיא חדשה שהרי מחדשין אותה בכל שנה ואפי' אם תהיה מד' וחמש שנים עדיין היא חדשה אלא נראה דלא מיירי אלא באותם שכבר הניחום וגנזו אותם עד כאן לשונו ז"ל: ופי' הר"ש שיריליו ז"ל מטבילין אותה בפנים מיירי בנטמאת בפנים ומטבילין אותה בבית הטבילה של פנים דתנן בתמיד וביומא דטבילת בית הפרוה היתה בקדש ע"כ:
ושוטחין אותה בחיל מפני שהיא צריכה הערב שמש: כך צ"ל פי' ובחיל מותרין טמאים ליכנס כדתנן בפ"ק דכלים:
ע"ג האיצטבא: בהר הבית שעשוי כולו איצטבאות כדאמרי' הר הבית סטיו ע"ג סטיו: וממילא שמעינן מינה דהכא גרסינן גב בבית:
כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה: פירש הרש"ש ז"ל דשתים היו צריכין כל שנה כדתנן לקמיה ויתנדבו מעות לממונה על הפרכת ע"כ:
רשב"ג אומר משום ר"ש בן הסגן וכו': וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ל"ג מלת רבי רק שמעון בן הסגן ע"כ: חולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ') ובפ' שני דמס' תמיד דף כ"ט:
על שבעים ושנים נירין נארגת ועל כל נירא ונירא עשרים וארבע חוטין: כך מצאתי בספר כתיבת יד: אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ועל כל נימה ונימה בה"א ובמ"ם:
עשרים וד' חוטין: בירוש' איכא ברייתא דס"ל שלשים ושנים ותו איכא ברייתא אחריתי דס"ל מ"ח וכולהו תלתא תנאי ילפי טעמא מחד קרא:
ומשמנים וכו': ס"א ובשמנים: ופי' הר"ש שיריליו ז"ל ע"ב נירין הן כלי האורגין שעולין ויורדין ופותחין השתי ונכנס הערב דרך הפתיחה ליצוש בלעז והיו להם כל כך ליצוש מפני עובי החוטין שכפולין לכ"ד חוטין כדתנן ועוד מפני הכרובים שמציירין בה שני פרצופין ארי ונשר כדאיתא בירוש' ומפני הציורין שוין ונפרדין צריך מנין הליצוש כפי ידיעת האורגין וצא ובדוק ותמצא שכך הוא:
על כל נירא כ"ד חוטין: כלומר החוט העובר בכל ניר שזורין בו כ"ד חוטין כדיליף בירוש' ובבבלי פ' בא לו כהן גדול לקרות מקראי:
ארכה מ' אמה ורחבה עשרים אמה: כך גובה ההיכל עד התקרא ורחבה עשרים כנגד רוחב ההיכל והיא הפרכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהם אמה:
ושתים היו עושין בבל שנה ושנה: שתים היו צריכין כדפרישנא להבדל אמה וצריכין חדשות בכל שנה שמחמת עשן הקטרת היו משחירין:
ושלש מאות כהנים מטבילין אותה: מקשו הכא למה היתה מקבלת טומאה והלא וילון אינו מקבל [טומאה] מטמא אלא מפני שהשמש מתחמם בו כדאיתא בפ"ק דביצה וא"כ פרוכת דליכא למימר בה האי טעמא שהרי אסורה בהנאה למה היתה טמאה ותירץ הראב"ד ז"ל דלאו כרכא היא דאע"ג דאסורה בהנאה מ"מ כיון שאם היתה של חול היתה ראויה לשמש להתחמם בה לפיכך אע"פ שהיא אסורה בהנאה מ"מ תורת כלי עליה וראיה לדבר דהא כלים של הקדש אע"ג דאסורין בהנאה מקבלין טומאה מפני שראוין לתשמיש ושם כלי עליהן והכי נמי הכא עכ"ל ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל שם פ' גיד הנשה בלשון שני ולי נראה שאף פרכת הדביר כך מדתו רחבה לרחבו של היכל שהוא עשרים וגבהה לגבהו מן העליה ועד הרצפה ע"כ וז"ל הרא"ש ז"ל ארכה מ' אמה כך הוא גובה ההיכל עד התקרא ורחבה עשרים אמה כנגד רוחב ההיכל והיא הפרכת המבדלת בין הקדש ובץ קדש הקדשים תחת אמה טרקסין בבית ראשון ושתים היו וביניהן אמה: וי"מ שהיתה תלויה בפתחו של אולם דגבוה מ' אמה ורוחב עשרים אמה וראשון ניחא טפי דלפי' שני למה שתים ולפי' ראשון שתים היו ומשחירין מחמת עשן הקטרת והיו עושין חדשות בכל שנה ע"כ: ומובן הוא שצריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל כמדת פתח האולם שהיה גבהו ארבעים ורחבו עשרים:
ומשמנים ושתי רבוא: פי' בערוך בלשון ראשון פי' שמנים ושנים ככרין ע"כ:
רבוא: אית דגרסי ריבות כמו שכתב ר"ע ז"ל וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל דפי" זה לא נהיר דא"כ היל"ל ופ"ב ריבות עושות אותה ואני מצאתי רבואות ע"כ:
ושלש מאות כהנים מטבילין אותה: לשון הבאי וזה אחד משלשה מקומות שדברו חכמים לשון הבאי והאחד בר"פ שני דתמיד דתנן התם פעמים שיש עליו שלש מאות כור והאחרת בספ"ג דמס' מדות דתנן התם גבי גפן של זהב מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה וגוזמא ולשון הבאי הוא שאם היתה טעונה כ"כ שצריכה ג' מאות כהנים לפנותה תשבר וכ"כ לא הי' ממתינין: ונלע"ד דבזה יובן הא דמייתי לה במדרש שמות רבה ס"פ ויקהל וקתני בה וכל הכהנים יורדין ומטבילין אותה: ועוד קתני בה התם ועל ע"ב נימין נארגת ולא היה בה קשר ע"כ:
בשר קדשי קדשים שנטמא וכו': ביד פי"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ו'. ופי' הרש"ש ז"ל הך מתני' מתנייא בת"כ בפ' צו וברישא תנינן התם הכי בקדש באש תשרף לימד על חטאת ששורפין אותה בקדש אין לי אלא זו בלבד מנין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשי' קלים ת"ל כל בקדש באש תשרף מכאן אמרו בשר קדשי קדשים שנטמא וכו' כדאיתא במתני' וה"פ קרא כתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף ומיירי בחטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים דנפסלה בפנים. ששורפן אותה בקדש שורפי' אותה בעזרה בבית הדשן שהיה שם כדאיתא בפ' טבול יום דבקדש דקרא קאי אבאש תשרף וכאילו כתיב בקדש באש תשרף: פסולי קדשי קדשים בשר חטאת ואשם ומנחות ועולה שנטמאו או שנשפך דמם או שיצאו חוץ למחיצתן או נטמאו חוץ למחיצתן אע"ג דפסולן לא היה במקום הקדש נשרפין תוך העזרה דהכי תנן באלו עוברין מי שיצא והיה בידו בשר קדש שנפסל בצאתו אם לא עבר צופים חייב לחזור ושורפו לפני הבירה משום דקדשים קלים מחיצתן היא ירושלם וחייב לשרפם תוך מחיצת קדושתן מקרא דכל שפסולו בקדש ישרף בקדש וכן פי' רש"י ז"ל בפ' כל שעה בהך ברייתא ודקדק שם דנקט אימורי קדשים קלים וז"ל דוקא נקט אימורי שהן החלבים הנקטרין שמחיצתן תוך חומת העזרה היא ומש"ה נשרפי' תוך העזרה אבל בשר קדשים קלים שאכילתן בכל העיר אף שריפתן אם נטמאו או נפסלו חוץ לעזרה הוא וה"נ תנן באלו עוברין שורפו לפני הבירה ע"כ וא"כ אי קדשי קדשים הוא שורפן תוך העזרה דשם הוא מחיצתן וסתמא קתני פסולי קדשי קדשים תוך העזרם פ' טבול יום והכי הוא דילפי' כי היכי דחטאת שנפסלה שיצאת חוץ למחיצתה והיא קדש קדשים שורפה תוך מחיצת קדושתה ה"נ כל אלו שיצאו חוץ למחיצתן שורפם במקום הקדש בתוך מחיצתן והך דרשא מודו בה ב"ש וב"ה וכי פליגי במתני' בגזרה דרבנן פליגי כדמפ' בירו' ור' עקיבא בלחוד הוא דס"ל דמינה ומינה ילפי' דכי פסולה במקום הקדש דוקא הוא דשרפי' במקום הקדש אבל לא כשנפסלו חוץ למחיצתן. ת"ל כל בקדש באש תשרף בקדש מיותר הוא כיון דכתיב אל אהל מועד לכפר אלא ה"ק קרא אכל בקדש ישרף בקדש כלומ' כל פסולי המוקדשין בקדש ישרפו ובקדש דכתיב קאי אכל דכתיב ברישא דקרא ואתשרף דכתי' בסיפא והשתא מפרשי' למתני' באב הטומאה בנבילה או בשרץ בולד הטומאה כגון נגע באוכל ראשון שנגע בנבלה וה"ה לשני או לשלישי או לרביעי דרביעי טמא בקדש כדאיתא פ' השוחט:
הכל ישרף בפנים: דכשנגע באב בפנים הוי פסולו בקדש ושריפתו בקדש וכן נטמא בולד בחוץ שרפינן ליה במקום הקדש ואע"ג דאסור להכניס הך טומאה לעזרה ואפי' דבר שנטמא בטמא שרץ או בטמא נבלה שאני הכא דרחמנא רבייה מקרא דכל בקדש ישרף בקדש וכ"ש כשנגע בולד בפנים וטעמא דב"ש בנגע בולד בחוץ ישרף בפנים מפ' בירושלמי:
חוץ משנטמא באב הטומאה: בחוץ דטומאתו חמורה ולא היה פסולו במקום הקדש שרפי' ליה בחוץ ומדרבנן:
ובה"א הכל ישרף בחוץ: כתב הראב"ד ז"ל בפי' תורת כהנים וז"ל טעמייהו דב"ה דכיון דמן הדין כולם שריפתן בקדש שֶׁדִינָן דומין לשאר טומאות דרחמנא רביינהו אלא מפני חומר שאר טומאות גזרו עליהם לשרפן בחוץ כיון שזה נטמא בולד הטומאה ובפנים לא גזרו עליו להוציאו בחוץ ע"כ: ועיין שם בת"כ דמשמע דמתני' דלא כר' יהודה אלא כר"מ ואיתיה בילקוט פ' צו רמז תנ"א. אח"כ ראיתי בתורת כהנים גופה ונראה דמתני' ר' יהודה היא דאילו ר"מ קאמר התם דב"ש ס"ל דהכל ישרף בפנים אפי' שנטמא באב הטומאה בחוץ. ויש גורסין במתני' חוץ ממה שנטמא וי"ג חוץ משנטמא כדכתבינן:
ר' אליעזר אומר את שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף בחוץ: ר' אליעזר ס"ל דנטמא באב הטומאה אסור להכניסו בפנים דבר תורה הלכך אפי' בפסול הקדש נמי אסור להכניסו בפנים מגזרה דרבנן אבל נטמא בולד הטומאה אפי' בשאר טמאי' מדבריהם הוא דאסור להכניסו לפנים אבל לא מן התורה והכי ס"ל לבר קפרא בירוש' הלכך בפסול הקדש צריך להכניסו לפנים והא דאמרי בת"כ על כבוס בגדים לוקה ומייתי לה בירוש' אפשר דטומאת בגדיו לא חשיב כנטמאו בולד הטומאה דכיון דהוא לבוש בהן בשעת נגיעה טומאה בחבורין היא והוי כמי שנטמאו בנבלה עצמה דטומאה בחבורין חמירא כדאמרי' בפ' שני דע"ז וכן פי' הראב"ד ז"ל בתורת כהנים בפירושיו:
ר' עקיבא אומר מקום טומאתו שם שריפתו: ר"ע לא מפליג בין ולד הטומאה לאב הטומאה אלא כיון דדרשא דכל שפסולו בקדש שריפתו בקדש מחטאת שנכנס דמה לפנים הוא דילפינן הלכך מה חטאת פיסולה קבלה במקום הקדש ושרפינן לה בקדש לענין טומאה נמי אם נטמא בפנים שריפתו בפנים ואם נטמא בחוץ שריפתו בחוץ דמינה ומינה ילפינן עכ"ל ה"ר שלמה שיריליו ז"ל:
איברי התמיד וכו': סוכה פ' החליל (סוכה דף נ"ד) וכתבו שם תוס' ז"ל אברי התמיד מחצי כבש ולמטה במערב ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל ר"ח נתנין על כרכוב המזבח ולמעלה והיא שנויה כן בסוף מסכת שקלים ואין גרסת הספרים נכונה ע"כ. ושם נראה דגריס רש"י ז"ל חלבי החמיד אם שמא אותה אינה ברייתא שפי' וז"ל חלבי התמיד ה"ה לכל אבריו דכל אברי עולה קרי חלבי ע"כ. אלא דגריס מזרח גבי אברי התמיד ומערב גבי מוספי' והראב"ד ז"ל ג"כ גריס במערב גבי אברי התמיד כגרסת התוס' וכן גרסי' בס"פ לא היו כופתין וכתב הוא ז"ל ולפי אותם גרסאות דגרסי במזרח מתני' דשלהי פ' לא היו כופתין דקתני ?הנחו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ר"ח בן עקשיא היא דאית ליה האי סברא דניתנין וכדאיחא בתוספתא דשקלים ע"כ ורעז"ל ג"כ נראה דגריס הכא גבי אברי התמיד במערב אכן בסיפא גבי מוספים סתם ולא פירש מאומה משמע דסתמו כפירושו דגריס במזרח דאי בתרוייהו גריס במערב ה"ל לפרש דבריו ועוד דה"ל לתנא למערבינהו אבל בפ' שני דיומא משנה ד' פירש שם גבי אברי התמיד במזרח וכן היא גרסת רש"י ז"ל ביומא פ' שני דף כ"ו ובסוכה שם פ' החליל כמו שכתבתי ועיין עוד ב"ש ספ"ד דמסכת תמיד: מצאתי שפי' הר"ש שיריליו ז"ל ה"ג אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמערבו וכן כתבו התוס' ז"ל פ' החליל והכי תנן במסכת תמיד פ' לא היו כופתין ונותנין מחצי כבש ולמטה במערבו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ששי דהלכות תמידין ומוספים וה"פ הכבש היה לדרומו של מזבח וארך שיפועו ל"ב אמות ורחבו ס"ז אמה כדתנן במדות ונתון באמצע רוחב המזבח והמזבח ל"ב והכבש י"ו נמצא שמנה אמות לכל צד ונותנין אברי התמיד בכבש מחצי שפועו ולמטה לצד מערבו של מזבח כי היכי דקרינן בהו לפני ה' טפי ומולחין אותן שם והולכין ללשכת הגזית כדתנן פ' לא היו כופתין:
ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה: כנגד אברי התמיד אלא שנותנן לצד מזרח המזבח שפעמים היו מתעכבין בלשכה והיו מתערבין אברי התמיד עם המוסף והיה צריך להיכר שלא יקטירו אברי המוסף קודם עולת התמיד וקיימא לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה ע"כ:
מתחת כרכוב המזבח ולמטה: כך היא בתוספתא נמי וכן נראה דגריס רש"י ז"ל שם בסוכה אכן לפי מה שכתבתי לעיל בשם תוס' ז"ל נראה דצריך להיות על כרכוב המזבח ולמעלה וכן הוא ג"כ ביד בהלכות תמידין ומוספין סי' ב' דפ' ששי וכן כתבו הר"ש שיריליו ז"ל וז"ל ניתנין על כרכוב המזבח ולמעלה מפ' בירוש' דהאי כרכוב לאו היינו דקרא אלא אותו שבין קרן לקרן ואמה של הילוך רגלי הכהנים ולמעלה היו ניתנין והתם וגם בבבלי ס"פ החליל (סוכה דף נ"ה) מפ' טעמא דלידע שהוקבע החדש בזמנו נתנו אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובין ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו וכן פי' רש"י ז"ל ומסתברא דניתנין לצד מערבו של מזבח לשמאל העולה בכבש דהוו לפני ה' ותנא להך מתני' הכא משום דתנא לעיל גבולין בבשר קדש טמא תנא נמי גבולין בבשר קדש טהור ע"כ וגם הרמב"ם ז"ל אחז בפירושו לכרכוב פי' הירוש':
השקלים וכו': ביד פ"א דהלכות שקלים סי' ח' וריש פ"ב דהלכות בכורים וכתוב בסמ"ג עשין סי' ה' השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית שנאמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד וכיוצא בו נוהגת ע"כ ורעז"ל לא הביא מקרא רק לבכורים אבל מעשר דגן וכו' ביד פ' ששי דהל' ערכין סי' ט"ז ופ"א דהל' בכורות סי' ה':
ר"ש אומר וכו': ירוש' תני ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש בין שקלים בין בכורים לא קדשו והתם מפרש טעמא:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת שקלים.