מלאכת שלמה על נדרים ט
<< · מלאכת שלמה · על נדרים · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו: פי' הר"ן ז"ל בלשון שני שיאמרו שאתה למדת מהם שאף הם מזלזלין בנדרים ע"כ:
א"ל א"כ אין נדרים ומודים וכו': גרסי'. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלות נשאלים לחכם. ובגמרא אביי אמר אין נדרים פי' אין נתרין יפה כלומר שבלבו מקיים הנדר ומחמת בושה אומר שלדעת כן לא נדר ורבא אמר א"כ אין נדרים פי' אין נדרים נשאלין לחכם שאם פותחין בכבוד המקום בלא חרטה אחרת כל אחד ואחד כשידור פעם אחרת יפתח זה הפתח לעצמו ויתיר נדרו בפני עצמו ואתי לזלזולי דהתורה אמרה לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו. והרמב"ם ז"ל נקט בפירושו כטעמיה דרבא ומשמע דלא הוה גריס מלות אמרו לו אלא כולה מילתא דר' צדוק:
שפותחין לו בכבוד אביו ואמו: דכיון שהחציף פניו להדיר אביו ואמו גם בשעת התרה נמי אם אין לו חרטה גמורה יחצוף פניו ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם. ירושלמי הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד ומשקר כמו שמשקר על כבוד המקום דתנן ומורא רבך כמורא שמים הלכך אין פותחין בו:
משנה ב עריכה
ועוד אמר ר' אליעזר: בנזיר פי בש"א הקדש טעות הקדש דף ל"ב:
פותחין בנולד וכו': בגמ' בעי מ"ט דר' אליעזר דהא מסתבר טעמייהו דרבנן דפתיחת נולד לא הוי חרטה מעיקרא ומפ' רב חסדא טעמיה דר' אליעזר דאמר קרא כי מתו כל האנשים משה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב"ה פתח שאם היה יודע שמתו שונאיו לא היה נודר ואע"פ שנדר ליתרו חמיו מ"מ עיקר הנדר היה משום דבלאו הכי לא היה יכול לשוב למצרים מפני שונאים וחכמים סברי דהנהו כיון דלא מתו אלא ירדו מנכסיהם עניות לאו נולד הוא דעניות מילתא דשכיחא היא ומילתא דשכיחא ודאי פותחין לו בה וה"ק ליה הקב"ה למשה באותה שעה קודם שנדרת כבר מתו פי' שירדו מנכסיהן ולא הוי נולד ולהכי אישתרי בההיא חרטה אבל בנולד לאו היינו חרטה להתיר בה את הנדר. וכתב בית יוסף בסימן רכ"ח בשם תשובות להרמב"ן ז"ל דהא דקיי"ל דמיתה הוי נולד אפילו היה חולה ביותר חשיב נולד משום דרוב חולים לחיים וא"ת כיון דטעמא דפותחין בנולד דשכיח טובא היינו משום דהוי כנדר טעות א"כ לא הוי מצרכי לישאל לחכם עליו דהא חד מד' נדרים שהתירו חכמים הוא נדרי שגגות י"ל דכנדר טעות הוי אבל לא נדר טעות ממש. דנדרי שגגות דתנן היינו שיש בעיקר הנדר שגגה גמורה כאומר שאין אשתי נהנית לי שהכתה את בני או שגנבה כיסי ונמצא שלא הכתה ושלא גנבה א"נ שיש אונס גמור כגון שהפסיקו נהר או חלה בנו דזה מן הסתם כמתנה בנדרו אבל כל שאין בעיקרו שום שגגה ושום אונס אלא שנדר משופי הלב אם יש לו פתח של אונס ושל שגגה הרי נדר זה חל שאין כאן שגגה גמורה ולא אונס גמור ומ"מ יש לו היתר בשאלה לחכם הואיל ויש לו עכשיו טעות אונס שהוא מתחרט מחמת אונס קצת שהיה לו ועכשיו עבר והיינו דפותחין לו בחרטה דלבך עלך או בפתח שגגה דאילו היית יודע. כך כתוב בתשובות להרמב"ן ז"ל סימן רע"ג עכ"ל ז"ל:
שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר: תוס' אע"פ דף ס"ג ואית דגרסי בלי יוד כמו שכתבנו פעמים רבות. ופי' רש"י ז"ל סופר אית דאמרי תלמיד שהוא צריך לו ואית דאמרי לבלר שצריך לו ג"כ:
קונם לבית זה שאיני נכנס: ירושלמי ר"פ בני העיר. וביד פ' ששי דהלכות שבועות סי' י"ב ובפ"ח דהלכות נדרים סימן ה'. ובטור יורה דעה סימן רכ"ח וסימן רכ"ט רוב פירקין:
משנה ג עריכה
שהם כנולד ואינם כנולד: פי' שאסרום חכמים כנולד אע"פ שאינם כנולד ומדקתני הכי משמע דפותחין לו בהם ומתירין לו אבל בלא התרה לא. ור' יוחנן מפרש דמתני' בנדר טעות מיירי פי' דבשעה שנדר שלא ישא אותה בעבור שאביה רע איגלאי מילתא דבאותה שעה כבר היה מת אביה או עשה תשובה ור"מ גזר מת כבר אטו לא מת ואין חכמים מודים לו דלא גזרינן מת כבר אטו לא מת הלכך נדר טעות הוא מעיקרא ואפי' התרה לא בעי עכ"ל הרא"ש. נראה מפירושו ז"ל דגרסי' במתני' ואין חכמים מודים לו ויישב ג"כ לפי גרסא זו כל סוגיית התלמוד אבל ביד פ' ששי דהלכות שבועות רפ"ח דהלכות נדרים וסימן ב' משמע דמהרי"ק ז"ל גריס נמי וחכמים מודין לו וכן הוא בירושלמי. ובטור יורה דעה סימן רל"ב:
משנה ד עריכה
ועוד אר"מ וכו': ביד פ' ששי דהלכות שבועות סימן י"א. וכתוב שם בכסף משנה ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודין לו ה"ה בבתרייתא ע"כ:
פותחין לו מן הכתוב שבתורה: פי' לר' אליעזר דריש פירקין ס"ל נמי כר' מאיר דבמצוה אחת כגון הני דמני תנא לא חמירא להו לאינשי כולי האי ואי אפילו אדעתא דהכי נדר לא ישקר לומר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר אבל בכבוד המקום אין שום אדם שיעיז פניו לומר שאפילו היה יודע שהוא מקל בכבוד המקום היה נודר ואפי' לא היה נמנע בעבור כך מתחלה ישקר לומר כן וכן נמי הא דאסיקנא בפ"ד נדרים דלא פתחינן ביש בוטה כמדקרות חרב וכו' הנהו נמי שאני דהוו איומים גדולים ואי אפילו אדעתא דהנהו נדר יתבייש לומר כן נמצא שאין נדריו ניתרין יפה אבל הני דמני תנא לא חמירי לאינשי כולי האי הר"ן ז"ל וכבר פירשו ר"ע ז"ל:
אילו היית יודע שהיית עובר על לא תקום ולא תטור וכו': כגון שנדר שלא להשאיל כליו לשכניו מפני שלא השאילו לו:
ועל לא תשנא את אחיך: כגון שנדר שלא לשאול בשלומו:
וחי אחיך עמך שמא יעני: גרסי'. ופירוש יהיה עני ואין אתה יכול לפרנסו מפני נדרך ואית דגרסי או שמא יעני ולא מצאתי זכר לדבר. ובגמרא פריך ולימא ליה דמטי לי לפרנסו בהדי כולי עלמא מפרנסנא ליה ורשאי הוא בכך אע"פ שאסר עליו נכסיו שהרי לא יתן בידו אלא ליד גבאי וכיון שאם רצה הגבאי ליתן מה שנתן לאחר שרי דה"ל כי ההיא דתנן נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ומשני כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה אלא קרובים מתגלגלין עמו תחלה ואם אין ספק. בידם אז יפרנסיהו הגבאים. בפי' ר"ע ז"ל וכל המודר הנאה מחברו שנדר בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין לו אלא בפני חברו וכו'. אמר המלקט עיין בתוספות ז"ל בדף ס"ה דמכלתין וגם בפי' הר"ן ז"ל דאיכא מ"ד דדוקא כשהנדר לצורך חברו כנדר שנדר משה ליתרו וכשבועת צדקיהו לנבוכדנצר וכו' ע"ש. וביורה דעה סימן רכ"ח. ואע"ג דשבועת משה ליתרו כו' [עי' בתוי"ט]:
משנה ה עריכה
והיתה כתובתה ארבע מאות זוז: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
א"ל רבי שמנ' מאות דינרים הניח אבא: מוקמינן לה בגמרא בקרקע שוה ח' מאות זוז דאי מטלטלי ממש הא קיימא לן מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה דידיה ודלא כר' מאיר דבפ' האשה שנפלו והא דקתני אפילו אתה מוכר שער ראשך ושער הראש מטלטלי הוא דבסתם שער ראש עסיקי' דעומד להגזז וכל העומד להגזז כגזוז דמי לאו למיגבא מיניה כתובה קאמר אלא ה"ק אפילו פי' לעולם אתה חייב לפרוע לה כתובתה מכל נכסים שיבואו לידך ואפילו אתה מוכר שער ראשך למזונותיך בשביל זה לא תפטר מכתובתה ואין קורעין כתובתה שאם ימצא לאחר מכאן תחזור ותגבה אבל אה"נ דמסדרין לו כדין בעל חוב אלא ה"ק ליה אפילו אתה עושה לפנים משורת הדין ואינך רוצה בסדור לא תחשוב להפטר דלעולם אין קורעין כתובתה כדי שאם ימצא לך לאחר זמן תחזיר ותגבה דנהי דתנן בערכין ר"פ שני נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום וסדור מערכין גמרינן להה"מ לענין השג יד אבל לענין סדור לא הרא"ש והר"ן ז"ל על סוגיית התלמוד:
משנה ו עריכה
פותחין בימים טובים וכו': פ"ד נדרים דף כ"ה ודף כ"ו. ובטור א"ח סימן תק"ע וביורה דעה סימן רט"ו. וכתוב בבית יוסף שם סימן רכ"ח לדעת הרמב"ם ז"ל שנראה בהדיא מדבריו דבפ' ששי דהלכות שבועות שהנשבע או הנודר בעצמו יפתח פתח לעצמו אבל החכם אינו פותח לו פתח בתחלה דקיימא לן כמ"ד אין פותחין בחרטה ומשום דאשכחן מתני' טובא דתנו דפותחין בחרטה דתנן פותחין לאדם בכבוד עצמו ובניו וכו' פותחין בימים טובים ובשבתות פותחין לו מן הכתוב שבתורה לפיכך נראה דהנך שאני שיש בהן דבר מצוה ומש"ה אע"פ שהוא רוצה לקיים שבועתו ב"ד פותחין לו כדי שיתחרט ויתירו לו ע"כ. ופי' פותחין בימים טובים ובשבתות שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבת היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו. ופי' הר"ן ז"ל ולא חיישינן שמא ישקר דכיון דמצוה אחת היא לא חמירא לאינשי כולי האי ולא משקר כדחיישינן על כבוד המקום דריש פירקין דמשקר ע"כ. ורמוז הוא בפי' ר"ע ז"ל. וביד בהלכות שבועות פ' ששי סימן י"א ובפ"ג דהלכות נדרים סימן ט':
עד שבא ר"ע וכו': ירושלמי פ"ד נדרים. ועיין במה שכתבתי לעיל פ"ג סוף סימן ב'. וביד כולה מתני' עד סוף סימן ז' פ"ד דהלכות נדרים סימן י"א:
שהנדר שהותר מקצתו וכו': וה"ה שהשבועה שהותרה מקצתה הותרה כולה. הותר מקצתו הותר כולו ילפי' לה בירוש' מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא בשכולו קיים הר"ן ז"ל. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שהנדר שהותר מכללו הותר כולו:
משנה ז עריכה
קונם שאיני נהנה לכלכם: הותר אחד מהם ע"י חרטה בהחרת חכם או מעצמו כגון שהיה אביו אחד מהם הרא"ש ז"ל. ורבא פ"ד נדרים מוקי לה במעמיד לשונו הראשון בשעה שהוא בא להתיר את נדרו ואליבא דרבה מיפרשי לה התם בִּמְשַֹנֶה לשונו שווי דרישא דמתני' כגון דאמר בתחלה לכלכם ועכשיו הוא משנה לומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם היה אומר לזה ולזה ובמציעתא מיירי דאמר בתחלה לזה ולזה ועכשיו משנה לומר שאילו היה יודע שאבא ביניכם היה אומר כלכם חוץ מן אבא וסיפא דקתני הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין דאמר לכלכם בין בתחלה בין בסוף א"נ דאמר לזה ולזה בתחלה ובסוף דכיון שהוא מעמיד דבריו הכל אחד וראשון ואחרון לאו דוקא אלא ר"ל אחד מהם ודחי לה רבא:
הותר הראשון הותרו כולן: בנזיר פ' מי שאמר ואני וכו' דף כ"א. סימן הז' הכתוב במתני' צריך למוחקו משם ואם יש לחלוק מתני' הוא מכיצד אמר קונם:
הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור: י"ס דלא גרסי ליה ונראה שהיא ברייתא דגם לעיל פ"ד נדרים דף כ"ה קאמר דייקא נמי דקתני הותר האמצעי וכו' וכתבו רש"י והרא"ש בההיא ברייתא גם בפ' מי שאמר וכו' ואני דף כ"א במסקנא קאמר תא שמע דתניא בהדיא הותר הראשון וכו' הותר האמצעי וכו' גם בירוש' ליתא להאי בבא גם בתלמוד המוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שחסר שם כל השלש בבות דהותר הראשון ודהותר האחרון ודהותר האמצעי השתי בבות הגיהם ובבא דהותר האמצעי לא הגיהה. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה. ומ"מ הילך פי' הברייתא הימנו ולמטה שאחריו מותר ומכל שכן הוא שמותר הימנו ולמעלה שלפניו אסורין:
שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד: כך צ"ל והפירוש דכל חד וחד הוי נדר באפי נפשיה כיון דאדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי לא שנא אמר לזה ולזה בווין או לזה לזה בלא ווין כללא הוי ור"ש הוא ומתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דפסק ההלכה הוא שכשאומר לזה ולזה בווין אז אם הותר הראשון הותרו כולן ואם הותר האחרון האחרון לבד מותר אב כשאומר לזה לזה לזה בלא ווין אז צריך פתח לכל אחד ואחד כיון שלא הזכיר ויו הנוספת וכך הוא ג"כ שם ביד בפ"ד דהלכות נדרים סימן י"א והובאו דבריו בשלחן ערוך סי' רכ"ט אלא שצריך להגיה הספרים המוטעים בין ביד בין בשלחן ערוך. ואיתה להאי בבא בירושלמי דפ' המגרש ודפ' שבועת הפקדון:
משנה ח עריכה
קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעים וכו': ביד פ"ח דהל' נדרים סימן ז'. ואיתה סוף פ' שלשה שאכלו:
הותר במיושן: בלא פתח כלל וכן נמי הותר בכופרי בלא פתח כלל דלא נתכוון לעולם למיושן ולכופרי הר"ן ז"ל:
אמרו לו והלא המיושן יפה למעים וכו': והלא הכופרי יפה ללב וכו' בגמרא פריך אמאי הוצרך לומר שהיין טוב למעים ובצל כופרי יפה ללב והלא אפילו לא יהו טובים ולא רעים מותר בהם כי לא נדר אלא מפני שהם רעים ומשני חדא ועוד קאמר חדא שאינם רעים ועוד שאדרבא הן יפים ופירשו תוס' ז"ל כופרי על שם מקומו וכן כלב כופרי ובערוך פי' שהוא לשון כפר שהוא של כפרים. והרא"ש ז"ל פי' בפ"ד נדרים דהתם דף כ"ו מייתי לה וז"ל כופרי יפה ללב בצל הגדול שנתבשל כל צרכו כמו ורבעה כלב כופרי ע"כ ולע"ד נ"ל דמדתנן בפ' שני דתרומות תורמין בצלים מבני המדינה על הכופרים אבל לא מן הכופרים על בני המדינה משמע דכופרים לשון כפרים. בפי' ר"ע ז"ל ודוקא שאמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר כלל או הייתי מתנה על היין והייתי אומר ישן מותר וכו' עד סוף. אמר המלקט וזה ההקש עצמו בכל הבבות דבפירקין ודפ"ד נדרים הרמב"ם ז"ל וז"ל שם פ"ח אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבי הרי כולן אסורין חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו ע"כ:
משנה ט עריכה
בכבוד עצמו וכו': ולא חיישינן שישקר מתוך הבושת. ירוש' תניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין פותחין לאדם אלא בכבוד עצמו בלבד. וביד שם בשבועות פ' ששי סימן י"א:
ועל בנותיך יהו אומרים: בנות גרושת הבי"ת בשב"א שהוא סמוך. כך מ"מ. מה ראתה אמן של אלו להתגרש לע"ד הלשון דחוק דלא ה"ל למיתני אלא מה ראה אביהן של אלו לגרש את אמן או בקצור כלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד מפני מה נתגרשה אמן של אלו וגם בטור שינה הלשון וכתב מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע. ונלע"ד דתנא שני מיני פתחים קתני בנות גרושה אם תגרשנה בפרהסיא ואם תגרשנה בצנעא הרואים אותה מתגרשת בצנעא יאמרו מה ראתה אמן של אלו להתגרש בצנעא אם לא שמפני דבר ערוה נתגרשה:
משנה י עריכה
קונם שאני נושא את פלונית: כעורה והרי היא נאוה. כך הגיה ה״ר יהוסף ז״ל בכולו נאה בויו כו' וביד פ״ח דהלכות נדרים סימן ג' וז״ל שאיני נושא את פלונית הכעורה ונמצאת נאה שחורה ונמצאת לבנה קצרה ונמצאת ארוכה וכתוב שם בכסף משנה וא״ת מ״ש מאומר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אע״פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר כתב הריב״ש כבר תרגמה הרשב״א ז״ל דשגיאה היא לפי שאין כעורה נעשית נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה כו' [עי' בתיו״ט מ״ש בשם הר״ן] וכתב עוד הר״ן ז״ל אי נמי אי אמר שאיני נושא אשה שהיא כעורה כדקתני שאביה רע ה״נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר ע״כ. ותמצא דברי הר״ן ז״ל בדף ס״ה ריש ע״ב דאיתה למתני' בריש פירקין (נדרים דף ס״ה) דפריך מינה לר' יוחנן דפי' מתני' דלעיל ר״מ אומר פותחין בנולד בנדר טעות דהא מתני' דהכא אשמעי' דין נדר טעות ואמאי תנייה תרי זימני לדבריו וקאי בקשיא:
לבית ר' ישמעאל ויפוה: תנא שן תותבת היתה לה שנפלה שינה והושיבה שן אחרת במקומה והושיב לה ר' ישמעאל באותו מקום שן של זהב משלו והיינו שיפוה:
וכי שכיב ר' ישמעאל: פתח עליה ההוא ספדנא בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכם שני וכו' כדכתיב גבי שאול. בפי' ר"ע ז"ל דת"ק לא שרי אלא בזמן שהיה הנדר טעות מעיקרו כגון שהיתה יפה בשעת הנדר פי' שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה וייפוה הרי חל הנדר וכתוב בספר הלבוש יו"ד סי' רל"ב סעיף ו' ונ"ל דאפי' פתח אינו להתיר הנדר ע"י פתח זה דייפוה דנולד דלא שכיח הוא ע"כ. בסוף פי' ר"ע ז"ל ור' ישמעאל סבר שאע"פ שלא נעשית יפה אלא לאחר הנדר מותר ע"כ. אמר המלקט דס"ל כר' אליעזר דריש פירקין דפותחין בנולד הר"ן ז"ל:
אל שאול בכינה: גרסי' שכן הוא בפסוק וי"ס דגרסי' המלבישכם שני עם עדנים וגו':