מלאכת שלמה על נדרים ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

הנודר מן הירק וכו':    ר"פ כל הבשר ור"פ השולח. וביד פ"ט דהלכות נדרים סימן ו' י'. ובטור י"ד סימן רי"ז. ועיין בקולון שרש קע"ז:

מותר בדלועין:    דלא הוי ירק אלא פרי:

ור' עקיבא אוסר:    בגמ' פריך אמאי אוסר ר' עקיבא הא מכל מקום מן ירק נדר ודלועין לא איקרו ירק ומסיק באומר ירק המתבשל בקדרה עלי ומש"ה אסר ליה ר"ע אף בדלעת ורבנן סברי כל מילתא דצריך שליחא לאימלוכי עלה לאו מיניה הוא ור' עקיבא סבר מדממליך עלה ש"מ מיניה הוא ומ"מ מודה ר"ע אם אכל דלועין אינו לוקה דליכא מלקות דלא יחל דברו הואיל וצריך לאימלוכי עליה:

א"ל לר"ע והלא אומר הוא אדם לחברו קנה לנו ירק וכו':    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

אמר להם שמא כן הדבר:    שמא אומר הוא לו לא מצאתי אלא קטנית בתמיה ומוכח בגמרא דרשב"ג הוא דפליג אר' עקיבא ופסק הר"ן ז"ל כר' עקיבא דהא סתם לן תנא בר"פ כל הבשר כותיה כדכתבינן התם ואע"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח"כ סתם אי סתם ואח"כ מחלוקת אפ"ה נקטי' כותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרש בגמ' דמאן דפליג עליה דר' עקיבא יחידאה וקיימא לן הלכה כר' עקיבא ע"כ:

וקטנית אינם בכלל ירק:    מלות הללו מחקם ה"ר יהוסף ז"ל:

ואסור בפול המצרי לח:    דהוי מין ירק ומותר ביבש שהוא מין דגן:

משנה בעריכה

הנודר מן הדגן:    ס"פ מי שהפך ברייתא:

ר' מאיר אומר הנודר מן התבואה:    פי' בהא ודאי מודינא לך שהמודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין אבל וכו': ובגמ' א"ר יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין ולא תימא לרבנן אע"ג דדגן לא משמע להו אלא חמשת המינין תבואה כל מילי משמע כדקאמר בגמרא בתר הכי ותהיה סברת רבנן ור' מאיר הפוכה בתבואה ודגן: ומפ' בגמ' דדוקא תבואה סתם אבל תבואת שדה משמע כל מידי הגדל בשדה אפי' פירות וירק. וביד פ"ט דהלכות נדרים סימן ט':

משנה געריכה

הנודר מן הכסות מותר בשק וכו':    ביד פ"ח דהלכות נדרים סימן ח' ושם פ"ט כולה מתני' עד סוף סימן ה' בסימן ט"ו י"ו. וכן בטור י"ד בסוף סימן רי"ז וראש סימן רי"ח:

אניצי פשתן:    בערוך הביאו ג"כ בערך עניצי בעין. ובגמ' תני כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והצר פי' מחמת כובד המלבוש או מפני שהיה צר עליו ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן פי' וה"ה צמר ואמר קונם פשתן או צמר עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון וכתב הר"ן ז"ל ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתני' בסבריה דר' יהודה דתנא דמתני' ס"ל דר' יהודה מודה לת"ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור' יהודה דברייתא משמע דס"ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אפילו בטעינה ומסתברא דכמתני' קיימא לן הלכך סתמא לבישה משמע ולא טעינה אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה זהו מה שנ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל אינם כן בפ"ח דהלכות נדרים עכ"ל ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל טען והזיע והיה ריחו קשה וכו' אבל בנודר סתם דרישא לא משמע אלא ללבוש ובהא לא קאמר ר' יהודה ע"כ. וכתוב בתוס' יו"ט אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דלמישרי טעינה נמי בעי ר' יהודה הוכחה כגון שיהא לבוש ומיצר לו שהמלבוש היה צר ונצטער בו ואמר קונם וכו' אבל כל בסתם נאסר בין בלבישה בין בטעינה ע"כ. ועוד כתב הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפסקיו וז"ל קפסיק חד מרבוותא כר' יהודה וכן מסתבר אע"ג דתני לה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן באידך פרקא שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה עכ"ל ז"ל:

משנה דעריכה

מותר בעליה דברי ר"מ:    ירושלמי נראין דברי ר"מ בעירוני:

משנה העריכה

דרגש:    מפרש בגמ' ערסא דצלא פי' מטה של עור אבל אינה חשובה כל כך ולהכי תניא דאבל אינו כופה אלא זוקפה על שני כרעיה ודיו הואיל ואינה חשובה והלכך אמרי' במתני' דמותר בדרגש שאינה מטה חשובה והא ערסא דצלא יש לו קרביטון פי' לולאות וקושרין הרצועות בארוכות ושוכבין עליו ופליג רשב"ג בברייתא על דרגש דאבל דצריך להתיר קרביטיו והוא נופל מאליו ואין לך כפיה גדולה מזו:

הנודר מן העיר וכו':    הרא"ש פ' כיצד מעברין דף ק"כ:

ואסור ליכנוס לעבורה:    דעבורה דמתא כמתא דמיא ואין מודדין תחום שבת אלא מן הע' אמה ושירים והלאה ויליף לה ר' יוחנן מקרא דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו האי ביריחו אי אפשר לומר ביריחו ממש דהא כתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת בתחומה נמי אי אפשר לומר דהא קרא קרי לתחום העיר חוץ לעיר דכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלא ודאי ש"מ בעבורה של עיר:

מן האגף ולפנים:    מפרש בגמרא דאע"ג דלגבי נגעים אסקופת הבית החיצונה פי' הנשארת חוצה כשהדלת ננעלת הוי כלפנים שאני התם דכתיב מן הבית יתירא לאשמועי' עד שיצא מן הבית כולו אבל גבי נדרים מותר מן האגף ולחוץ ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א מותר מן האגף ולפנים ע"כ:

משנה ועריכה

קונם פירות וכו':    פי' משום דקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם פי' כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כונת הנודרים ואם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעותו והשתא מפרש לשון תורה כיצד. ובפירקין דלעיל פי' לשון בני אדם. ואחר כונת הנודר כבר נתפרש לעיל סי' ג'. ואיתא בפ' השותפין (נדרים דף מ"ז) ובפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) והתם מפ' דאע"ג דקתני אסור בחלופיהן ובגדוליהן ה"ה דאפילו ביוצא מהן אסור דהא אלו קתני ואלו דוקא כדכתבינן בפירקין דלעיל סי' ז' אלא דהכא חלופיהן עדיפא ליה לאשמועי' דאע"ג דלא הוו גופייהו כגדולין דמו. אבל גבי סיפא בשאני טועם דקתני מותר בחלופיהן ובגדוליהן מספקא לן אי ביוצא מהן אסור דהא טועם מגופייהו קאמר או אי ביוצא מהן נמי מותר וכתב שם הר"ן ז"ל ואיכא מ"ד דהיינו טעמא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מאי דנפיק מינייהו. וכי תימא תינח בשאני טועם כיון דלא צריך וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מאי איכא למימר דהא כיון דלא סגי ליה אי אמר קונם פירות האלו דאי הכי משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כי אמר שאני אוכל ליכא שום הוכחה למיסר אפילו ביוצא מהן איכא למימר דכיון דה"מ למימר קונם פירות האלו באכילה עלי וקאמר שאני אוכל אף יוצא מהן משמע ואמרו לפי זה דבשבועה דלא מצי למימר באכילה עלי דלשון נדר הוא ועל כרחיה אית ליה למימר שאני אוכל לא מיתסר ביוצא מהן ואחרים אומרים וזהו ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל דל"ש נדר ול"ש שבועה דלאו משום יתורא דלישנא הוא אלא שהלשון בעצמו מוכיח כן דלשון שאני אוכל ושאני טועם משמע שאוסר כל אכילה וטעימה הבאה מהן עכ"ל ז"ל. והוא ז"ל סובר דאפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש. אבל הרא"ש וסמ"ג ז"ל סוברין דדוקא היכא דהחליפן הנודר עצמו לכתחלה אסור אבל אם החליפן אחר מותרין לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד. ואיתא למתני' נמי בסוף פירקין. וביד כולה מתני' עד סוף סימן ז' פרק ה' דהלכות נדרים סימן י"ג י"ד ט"ו. ובטור י"ד סימן רי"ו. וכתוב בשו"ע ריש סימן רי"ו אסור בגדול גדוליהן אבל חליפי חליפין מותרין ע"כ וז"ל ספר הלבוש שם אסור בגדולי גדוליהן שהכל בכלל אלו הן אבל חליפי חליפין מותרין דחלופיהן דוקא הוי כמו דמי הקדש ותופס דמיו והוי כמו אלו ולא בחליפי חליפין וכן בגדולי גדולין אם הוא דבר שזרען כלה גדולו גדוליו מותרין שאינם בכלל אלו ע"כ. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל בדבר שזרעו כלה פי' אגדולין קאי ולא אחליפיו ע"כ:

אפילו גדולי גדולין:    מחק הרב הנזכר מלת אפילו וגם ממתני' דבסמוך. ועיי' בהר"ן ז"ל. וז"ל בקיצור קונם פירות האלו עלי משום דכיון שפרט הדברים הנאסרין עליו שוינהו עליה כהקדש ומש"ה מיתסר בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי הקדש וגדוליו אסירי דל"ד לנודר סתם מן התאנים ומן הענבים שכיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאן עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו מין ומש"ה לא מיתסר בחלופיהן ובגדוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו והה"נ דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון דייחד הרי הוא כפורט ואסור בחלופיהן ובגדוליהן. שאני אוכל שאני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ"ה לא מיתסר בחלופיהן ובגדוליהן דהא כי אכיל חליפין וגדולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה ע"כ. עוד כתב בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדולין אסורין:

משנה זעריכה

קונם מעשי ידיך עלי וכו' אסור וכו':    אשמועינן רבותא דמייחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשי ידי אשתו כאומר אלו דמי ומיתסר בחליפין ובגדולין ולא תיקשי ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר קונם ידיך לעושיהם אי נמי מעשי ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כתב הרב רבינו יונה ז"ל דלא מיתסר אלא בכנגד מעשי ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו הר"ן ז"ל. ופי' רש"י ז"ל מעשי ידיך עלי ונתנו לה פירות בשכר מעשי ידיה הואיל ואמר עלי אסור בחילופיהן ובגדוליהן וכו' וכתוב בתויו"ט אסור בחלופיהן כו' אבל הר"ן ז"ל כתב לעיל דדוקא האלו שמייחד וכו' כדכתיבנא ליה ואזילנא ומסיימנא ליה אנא: וזהו סיום לשון הר"ן ז"ל שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן. בהך סיפא נמי אשמעי' רבותא טפי ממתני' קמייתא דאע"ג דאמר אלו כיון דאסיק דבוריה דשאיני אוכל שאיני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן דהא מעשי ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפ"ה קתני עלה שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן אבל שאני אוכל דמתני' דרישא לא קאי אאלו וראיה לדבר בפ' הנודר מן המבושל דבעינן למפשט בעיין דשאני אוכל דוקא מדקתני מותר בחלופיהן ובגדוליהן דמשמע הא ביוצא מהן אסור ואי איתא דשאני אוכל דרישא קאי אאלו היכי פשטינן מינה שאני הכא דאמ' אלו אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ז"ל. ובטור י"ד סימן רי"ו:

משנה חעריכה

שאת עושה ואני אוכל עד הפסח שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח:    כך הגיה הרב יהוסף ז"ל על פי רוב הספרים. וכתב פי' קונם כלומר קרבן יהא עלי מה שאת עושה ואני אוכל וכו' ע"כ:

אסור לאכול ולהתכסות אחר הפסח כך:    צ"ל. והוא סוף המשנה וסימן הטי"ת צריך למחוק אותו מקודם מלות אחר הפסח ולכותבו אחר מלות אחר הפסח. ובטור כולה מתני' עד סוף הפרק סוף סימן ר"ך:

משנה טעריכה

שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את:    כצ"ל בפי' רע"ב ז"ל ואיתא בפ' ואלו מותרין (נדרים דף ט"ו ע"א) ע"ב:

עד החג:    סתם חג הוא חג הסוכות בכולהו דוכתי בר ממקומות מיוחדין ורשומין היכא דמוכח כגון ההיא דואכלנו ולדה שלמים בחג דבפ"ז דעדויות ובפ"ג דתמורה:

הרי זה בלא יחל דברו:    שם ר"פ ואלו מותרין כתבתי דבל יחל הוי מדרבנן. ולרב יהודא דאמר התם בגמרא דהאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דלא יישן היום שמא יישן למחר הכי מיפרשא מתני' דקתני הלכה אתר הפסח בלא יחל דברו פי' אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח עוברות משום בל יחל אבל לעולם לכתחלה אין מניחין אותה ליהנות לפני הפסח שמא תעבור על התנאי ותלך לבית אביה אחר הפסח: וביד פ' עשירי דהלכות נדרים סי' י"ב י"ג: