מלאכת שלמה על מעילה ב
<< · מלאכת שלמה · על מעילה · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
חטאת העוף וכו': תוספות פ' קבלה דף י"ז ודפ"ק דפסחים דף י"ד ודפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ח.) וביד כוליה פירקין בפרק שני דהלכות מעילה סימן ב' ג' ד' ו' ז' ח'. ופירש רש"י ז"ל משהוקדשו בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין ע"כ. וכן פירש ג"כ בכמה בבי דמתניתין ורעז"ל לא העתיקו רק גבי בבא דהמנחות ודהקומץ וכו' משום דהתם קתני בתר משהוקדשו קדשו בכלי ואיכא למיטעי ועיין במ"ש שם סימן ח' ובסימן ד'. וכתבו תוספות ז"ל חטאת העוף עד השתא מיירי בדין פסולי קדשים שמתו או ששינה מקומם ולומר לנו דאע"ג דפסולים מ"מ לא פקעא קדושתייהו מינייהו ומועלין בהן ומכאן ואילך איירי בקדשים העשויין בהכשר:
מועלין בהן משהוקדשו: פירוש קדושת פה דהיינו כשהקדישן ומועלין פירש אם נהנה בה אנילו מחיים כגון בנוצתה או שהטיל מום דמחוסר אבר:
הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים: כלומר דאם נגעו בה פסולה מלאכול ע"כ. ופירש הרמב"ם ז"ל הוכשרה כל מה שאמר בזה הפרק הכשר ר"ל הכנה לדברים שעתידין לזכור אותם לא ענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה ואל יטעך שתוף הענין ע"כ. בפירוש רעז"ל ודוקא נפסלת בט"י וכו' עד סוף. אמר המלקט ומתניתין רבנן היא ודלא כאבא שאול ודלא כר"מ. אמר רבא לאבא שאול נמי דאמר ט"י תחלה לקדש וקעביד לקדש שני מיתרצא נמי מתניתין דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן הוא דעשו מעלה בקדשים דהוי ט"י תחלה לקדש דהוי כי אוכל ראשון ועושה שני ומתניתין בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל לקדשים בלבד כמו שאינו אלא פוסל לתרומה. ולר"מ נמי מיתרצא מתניתין דהאי דקאמר ר"מ מטמא את הקדש דעביד ליה שלישי ולא שני כאבא שאול היינו נמי מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אלא פוסל לקדשים כשם שאינו אלא פוסל לתרומה ורבנן ס"ל דכיון דטבל קלשא לה טומאה מיניה ואפילו מדרבנן אינו אלא פוסל בין לתרומה בין לקדש:
ובלינה וכו': כתב בתי"ט ולא קתני וביוצא דמתניתין ר"ע היא כדאיתא בגמרא ולדידיה הזי' מהניא ליה ליוצא כדאיתא בגמרא ומדלא פסיקא ליה לא קתני ע"כ. ועיין בתוס' שבס"פ לולב וערבה. וז"ל התוס' ז"ל ובלינה וא"ת מאי קאמר ובלינה הלא קודם הזאה מיירי מדקאמר בתר הכי הוזה דמה משמע דעד השתא לא איירי בהוזה ואי אפשר בלינת יום ולילה אלא לאחר ההזאה שהרי ההזאה ביום המליקה דאל"כ יפסל הדם בשקיעת החמה ומ"מ נקט גבי מליקה פיסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחיל לינת יום ולילה דמשעת מליקה מונין ע"כ:
הוזה דמה חייבין עליה משום וכו': למ"ד היתר אכילה שנינו ר"ל הוזה ממש שנראה לאכילה ולמ"ד היתר זריקה ר"ל שנראה להזות ולמ"ד היתר שחיטה כי היכי דבעינן לעיל גבי בהמת קדשי קדשים דשייך בהן קבלה שיהא ראוי לקבל כדי לזרוק ולהזות ה"נ דלא שייך קבלה גבי חטאת העוף בעינן שיהא ראוי להזות תוס' ז"ל. ובגמרא אמר רב הונא אמר רב מיצוי חטאת העוף אינו מעכב ותני רב במתניתין הוזה דמה דס"ל נמי לתנא דמתניתין דהזאה עיקר וכיון שהזה אע"פ שלא מיצה נעשית מצותה ויצאה מידי מעילה וחייבין עליו משום נותר וטמא ויוצא נמי ידי חובתו דמצוי אינו מעכב הכפרה. ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב מיצוי דחטאת העוף מעכב דלא יצא י"ח ולא נתכפר ולא הוקבע החטאת בפגול נותר וטמא אע"פ שהוזה עד דעביד מצוי ותני רב במתניתין גבי חטאת העוף מיצה דמה ולא קתני הוזה דמה דס"ל דמצוי נמי עיקר מצוה הוי ומעכב והיינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אע"ג דשירים הן ימצא. חטאת היא. כלומר דבשירים דהיינו מיצוי הוי עיקר חטאת דמצוי מעכב. ורב הונא אמר מאי והנשאר אם נשאר וחטאת דכתיב בסיפיה דקרא קאי אהזאה דכתיבא ברישיה דקרא וה"נ אמרינן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ב) דס"ל דמצוי דחטאת העוף אינו מעכב ור' ישמעאל אמרינן התם דס"ל דמצוי דחטאת העוף מעכב אבל הכא בגמרא מוכח בברייתא דס"ל לר' ישמעאל דמצוי אינו מעכב ומסקינן הכא והתם דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל:
ואין בה מעילה: לפי שאין בחטאת העוף אימורין רק כולה לכהנים כבשר חטאת הרמב"ם ז"ל. ובגמרא פריך מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ומוקי לה ר' חנינא כר' עקיבא דאמר זריקה מועלת ליוצא ולשריפה ואה"נ דאיכא איסורא והוא איסור יוצא וכו' כדכתבינן בס"ד בשלהי פירקין דלעיל. ומכח קושיות דחדא מינייהו היא דהא אמרינן לעיל אבל בדם שיצא לא אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא וכתבתיו בפירקין דלעיל סימן ב' וכשיצא הראש ודאי יצא דמה לכך פירשו תוס' ז"ל דהאי יוצא מיירי שמתחלה נאסף כל הדם בצואר ואח"כ יצאה רגלו של עוף ע"כ. עוד כתבו תוס' בשם רבינו פרץ ז"ל בדין ה"ל למיתני חטאת העוף עם פרים הנשרפין דתרוייהו לא סלקי לגבוה כולהו אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף לפי שהיא קודמת ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלין בעורה כי עורה לכהנים ובעולת העוף מועלין אף בעורה ואף לאחר הקטרה עד שתצא לבית הדשן מועלין בה ע"כ:
עולת העוף: כמו שפירשתי גבי חטאת העוף כך הוא בעולה תוס' ז"ל:
משהוקדשה: כולהו משהוקדשו דבפירקין הייני בקדושת פה כמו שכתבתי במתניתין דלעיל:
מיצה דמה: גבי חטאת העוף נקט הוזה משום דבחטאת העוף איכא הזאה ומצוי אבל בעולה ליכא אלא מצוי פירוש שסוחט הבשר בדוחק והדם מתמצה ויוצא והזאה היינו שניתז הדם על המזבח מן הצואר:
ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן: פירוש אף לאחר שנשרפה לפי שעדיין צריך להוציא הדשן מחוץ למחנה אבל מכאן והילך הרי נעשית מצותה ואין מועלין בה תוספות ז"ל:
פרים הנשרפין וכו': פרה כל הפסולין דף ל"ה ובפרק טבול יום (זבחים דף ק"ד.) פרים הנשרפין פר העלם של צבור ופר כהן משיח ופר יום הכפורים:
ושעירים הנשרפים: שעיר יום הכפורים ושעירי ע"ז:
הוכשרו ליפסל בטבול יום: תימה למאי הלכתא הוכשרו ליפסל בט"י וכו' דאי לאכילה והלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים ואי ליפסל להקריב אימוריהם קאמר מ"מ גבי פר ושעיר של יום הכפורים ליכא למימר הכי שהרי משל צבור הם ובאין בטומאה דטומאה הותרה בצבור. וי"ל לענין לשרפו בבית הדשן ששורפין בו את הפסולין קאמר שהיה להם לפסולין בית הדשן לעצמן כדאמרינן בפרק פ"י דשלשה בתי דשנים (הם) היו שם:
הוזה דמן: פירוש שהן לפני לפנים עשה בין הבדים והאחרים על הפרכת ועל מזבח הזהב כדאמרי' בפ איזהו מקומן:
עד שיותך הבשר: אבל משניתך הבשר אין מועלין שהרי נעשית מצותו תוס' ז"ל. וכ"כ רש"י ז"ל שם פ' כל הפסולין דל"ג משיתוך הבשר דא"כ ה"ל דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו אבל עד שיתוך דאכתי אית ביה צורך עבודת גבוה קרינן ביה מקדשי ה' ע"כ. וביד פי"ח דהל' פסולי המוקדשין סי' ט"ז:
העולה מועלין בה משהוקדשה: הקשה הראב"ד ז"ל בראש פירושו למס' תמיד מ"ש בהמה מקטרת ומנחות דבהמה כשאדם מקדישה לאלתר הויא קדושת הגוף וקטרת ומנחות לא הויין קדושים קדושת הגוף עד דמקדשן בכלי כדתנן בסמוך המנחות משקדשו בכלי נפסלין בט"י דהיינו טעמא דבהמה לאלתר קדשה קדושת הגוף משום דלאלתר הויא ראויה להקרבה ואינה מחוסרת מעשה רבא אלא שחיטה בלבד. אבל קטרת מחוסרת מעשה רבא כגון כתישה ומנחות בלילה על כן לא קדשי קדושת הגוף אלא בכלי שרת דוקא עכ"ל ז"ל:
אין מועלין בעורה: אבל מועלין בבשר דמאחר שנזרק דמה זכה המזבח בבשר וה"ל קדשי ה' והכהנים בעורות ונפקי לה מכלל קדשי ה' כדאמרינן כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל אין מועלין בעורות וכתב כן מצאתי ע"כ:
אבל מועלין בבשר עד שיצא לבית הדשן: דאכתי לא נעשית מצותו שצריך להוציאה לבית הדשן אבל גבי פרים ושעירים הנשרפים אין בהן הוצאה לבית הדשן ששם הם נשרפים הלכך אין מועלין בהן משהותך הבשר תוס' ז"ל:
זבחי שלמי צבור: היינו כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם דאין לך שום שלמים נאכלין בצבור אלא אלו:
אבל מועלין באימורין עד שיצאו לבית הדשן: אבל אימורי קדשים קלים אמרינן בגמרא דמאחר שהעלן לגבי מזבח אין בהן מעילה דכיון דאימורי קדשים קלים הן מיקרי נעשית מצות משום העלאה. וא"ת ומ"ש. ואומר מורי הרב רבינו פרץ שיחיה דשנא ושנא איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא. איבעית אימא קרא דכתיב והוציא הדשן גבי עולה ואי לאו האי קרא מן הדין היה לנו לומר דמשעת העלאה הן בקדשי קדשים הן בקדשים קלים הוו נעשית מצותם אך גלי קרא גבי עולה דלא הוי נעשית מצותם בהעלאה כיון דאכתי צריך להוציא לבית הדשן הלכך קדשי קדשים נילף מינה שכשם שהיא קדשי קדשים ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן כך כל קדשי קדשים מועלין באימורין והם חלק גבוה כמו עולה עד שיצאו לבית הדשן. אבל קדשים קלים לא נילף מינה. ואיבעית אימא סברא דגבי קדשי קדשים שיש בהן מעילה מתחלה לא נפקא מעילה מהם או מאימורים שלהם לכל הפחות עד שיגמור הכל שיצאו לבית הדשן אבל בקדשים קלים שאין בהן מעילה עד לאחר זריקה מיד שיעלו האימורים דין הוא דלא נימעיל בהו כי סברא הוא לומר בכל מקום דמיד לאחר העלאה הוי נעשית מצותה אלא דגבי קדשי קדשים לפי שיש בהם מעילה מתחלה לא נפקי אלא לאחר זמן מאוחר שנוכל למצוא דהיינו הוצאה לבית הדשן. אך קצת קשה על זו הסברא דהא קטרת שהוא קדשי קדשים ויש בו מעילה מתחלה וקיימא לן דמשעה שתעלה תמרתו אין בה מעילה ולא אמרינן עד שתצא לבית הדשן. אמנם לטעמא דפרישית ניחא דכיון דלאו מין זבח הוא לא שייך למילף מעולה א"נ כמו כן שאני דההקטרה היא עבודה אחרונה דלא היה בה היצאת הדשן מחוץ למחנה כדמשמע לקמן ודוק היטב ותמצא חילוק טוב עכ"ל תוספות ז"ל שבדפוס ושבכתיבת יד:
שתי הלחם: תוספות פ"ק דשבועות דף י"א ודפ' קבלה דף כ' ודפ"ק דמנחות דף ט'. ועי' בתוס' שבס"פ לולב וערבה. ותמהתי שראיתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ס"א קדמו בתנור בדלית וכן ג"כ בסמוך גבי לחם הפנים קדם בדלית וכ' כן מצאתי ע"כ:
קרמו בתנור: היינו במקום שחיטת כבשים הכא ל"ג ובלינה ואף במשניות לא מצאנוהו משום דשתי הלחם נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה וספרים דכתי' בהו מוקמי ליה בלינה דלאחר זמן אכילתו ולא היא דהא גרסי' במנחות דאפי' הוא ימים רבים על השלחן אין בכך כלום אלא הכי פריש לן מורנו דלינה דגבי שתי הלחם היינו שלא הביאן ביומן ולינת לחם הפנים נמי לא מיירי בנטילתו אלא בהסדרתו שלא הסדירו בשבת שלהן אלא באחד בשבת ולנו ונפסלו ע"כ מפירוש לא נודע למי וגם הרמב"ם ז"ל לא גריס לינה. וגם רש"י ז"ל לא גריס לינה וכמו שפירש רעז"ל. וז"ל תוס' ז"ל קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בט"י ובמחוסר כפורים משום דתנור מקדש הלחם בקרימת פנים וי"ס שאין גורסין ובלינה דהא בפ' שתי הלחם תנן דנאפות מבערב ואינם דוחות לא שבת ולא יו"ט ואי לינה פסלה בהו א"כ כשנאפות מבערב הרי הן פסולות בלינה למחר ואומר ר"י דגרסינן ליה שפיר דמדקתני קרמו פניה בתער הוכשרו ליפסל וכו' אלמא אית ליה תנור מקדש להו וא"כ ע"כ לינה פסלה ואפייתם [הגהה עיין במ"ש ס"פ כל המנחות באות מצה] דוחה שבת דהכי דייק בפרק ר' ישמעאל בסופו ומשנה דפרק שתי הלחם אית לה דתנור אין מקדש ולהכי קאמר דאין אפייתו דוחה יום טוב ואינו נפסל לא בט"י ולא במחוסר כפורים כיון דתנור אינו מקדש וא"ת כיון דאית ליה לתנא דמתניתין תנור מקדש למה לי קרמו פניה כניסתו בתנור ליקדשיה דהא כלי שרת מקדש. וי"ל דמשום טבול יום נקטיה דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו והא דכלי שרת מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי ליעשות בו והתנור הוא נעשה לאפות בו הפת וא"כ בעינן שיקרמו. א"נ נקט שיקרמו פניה משום סיפא כדי לשחוט עליהם הזבח כלומר כיון דקרמו פניה מיד יש תורת לחם עליהם לשחוט את הזבח עליהם אבל לא קרמו לא דגבי שחיטת הזבח כתיב לחם ואין קרוי לחם אא"כ קרם הלחם עכ"ל ז"ל. ועיין במ"ש בשמם ז"ל לקמן בהאי פירקא סימן ח'. ונראה דכל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה נקראת קרמי פניה בכל המנחות כדאמרינן גבי לחמי תודה ומצת הפסח בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ז) ובפרק התודה דף ע"ח וכתבתיו שם בפרק התודה סימן ג'. אלא דקשה לע"ד אמאי נקט התם לחמי תודה טפי משאר מנחות ואי משום דלחמי תודה איקרו לחם גם שתי הלחם איקרו לחם. ושמא משום דבלחמי תודה אשמועינן רבותא טפי כדאיתא התם מהו דתימא אחד מכל קרבן כתיב ודרשינן אחד שלא יטול פרוס והכא כמאן דפריסא דמיא קמ"ל והתם בפרק כל שעה כתב רש"י ז"ל וקרמו פניה דתנן במנחות כה"ג בעינן ע"כ פירש שאין חוטין נמשכין הימנה. וכתוב בתוספי רבינו פרץ ז"ל שם פרק קבלה דף כ' אבל יוצא לא קתני ואע"ג דגבי עופות וזבחים ה"מ למיתני יוצא אלא אגב שתי הלחם ולתם הפנים ומנחות לא תני אלא אי מיפסלא ביוצא במנחות אמאי משייר ליה הכא והכא ע"כ:
נזרק דמן של כבשים חייבין עליהם: פירוש על שתי הלחם משום פיגול אם חישב בשעת שחיטה לאכול הלחם חוץ לזמנו משום דכבשים מפגלין את הלחם רש"י ז"ל. אבל תוס' ז"ל כתבו נזרק דמן של כבשים חייבים עליהם פירוש על הכבשים:
ואין בהן מעילה: וא"ת מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא והא ממונא דכהן הוא כדמסיק בגמרא ספ"ק ואין לומר כדקאמר לעיל בספ"ק לא נצרכא אלא לר"ע וכו' דהא אפילו לר"ע אינם מועלין בשתי הלחם כיון דאינם גוף הכבשים כדאמרינן במנחות דהא דאמר ר"ע היינו בזבחים גופייהו וי"ל דנקט ואין מועלין אגב הני דלעיל וכן צריך לומר בלחם הפנים עכ"ל ז"ל:
קרם בתנור: תוספות פ' כל המנחות (מנחות דף נ"ז:)
ולהסדר: מ"מ ולהסתדר:
חייבין עליו: כצ"ל. וכתבו תוספות ז"ל הבזיכין הרי הן מתירין הלחם כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה וילפינן אזכרה אזכרה ממנחות. הסלוק של בזיכין הוי תחת הקמיצה וההילוך למזבח כמו הלוך של קומץ ומקטיר הבזיכין כמו שמקטיר הקומץ ע"כ:
המנחות וכו': פ"ק דשבועות דף י"א:
משהוקדשו: בפה:
קדשו בכלי: היינו כלי ראשון שהוא הביסא שבו בוללין המנחות. ועיין במ"ש ס"פ המזבח מקדש:
הוכשרו ליפסול בט"י וכו': ל"ג ביוצא דכלי לא מקדש ליפסל ביוצא עד לאחר קמיצה דהיינו עבודה קמייתא כדמפרש במנחות. וא"ת א"כ מנחת נסכים ומנחת כהנים דלית בהו קמיצה ה"נ דלא מיפסלי ביוצא וכי תימא ה"נ א"כ לא לישתמיט תנא דאשמועינן בשום דוכתא וי"ל דודאי במנחת נסכים וכו' הכלי לבד מקדשן ליפסל ביוצא כמו קמיצה בשאר מנחות וכן אמר הכא דגבי שאר מנחות אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא עד לאחר שיקרב הקומץ וגבי מנחת כהנים וכו' אמרינן מיד בסמוך קדשו בכלי הוי כשאר מנחות לקמיצה ובמנחות הארכתי תוס' הר"ר פרץ ז"ל והם חסרין מן הדפוס. ועיין בתוס' ס"פ לולב וערבה. והקשו תוס' ז"ל שם בפ"ק דשבועות וא"ת כי לא קדשו בכלי נמי ליפסלו בט"י מידי דהוה אחולין שנעשו על טהרת הקדש דמפסלו בט"י כדמוכח בסוף נדה דתנן היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח ודייקינן מערה אין נגעת לא דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו. וי"ל דתנא דהכא סבר לאו כקדש דמו שחזרו לומר שם דהרי הוא כמגע טמא מת בקדשים ולא בחולין א"נ הכא מיירי מדאירייתא והה"נ דמקודם לכן מיפסלי מדרבנן ע"כ ועוד תרצו שם ע"ש:
הקומץ והלבונה וכו': פ"ק דשבועות דף י"א. ותוספות פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"א.) ורש"י ז"ל פ' הוציאו לו (יומא דף מ"ח.) וע"ש בתוספות שנתנו טעמים לשבח אמאי לא פשיט ומוכיח התם ממתניתין דהכא דקתני בהדיא דקטרת דיום הכפורים נפסלת בלינה וחלקו ותרצו כמה תירוצים חד מינייהו דאיכא למימר דהכא מיירי בקטרת דכל השנה דחשיבא קדוש כלי דידה לאפסולי בט"י ובמחוסר כפורים ובלינה מדקתני קדשן בכלי אלמא דאיירי בההיא שהיא צריכה כלי כדי לקדשה קדוש גמור אבל קטרת דיום הכפורים דלא חשיבא קדוש כלי דידה דמן הדין הוה לן למימר שלא תהא בכלי אלא ניעייל בחפניו אלא משום דלא אפשר כדאיתא התם וכתבתיו שם ראש אותו פרק אימא דלא תפסל בלינה בקדושת כלי דידה דאדרבה טפי הוה עדיף בלא כלי אלא משום דלא אפשר אבל מההיא דהוסיף ר"ע על הסלת והקטרת וכו' דתנן בר"פ בתרא דעדויות מייתי ראיה שפיר דמדקתני קטרת סתמא משמע בכל מיני קטרת מיירי ע"כ. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ל"א:
ומנחת נסכים: אי מיירי בבאה בפני עצמה כדאמרינן התם ס"פ ב"ש דזבחים מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד עשרה ימים אתיא ככולי עלמא דאין לה מתירין ואי בבאה עם הזבח פלוגתא דר"מ ורבנן בס"פ ב"ש ר"מ סבר פגול ורבנן סברי לא פגול ואתיא מתניתין כרבנן. ובלינה דקתני אי מיירי בבא עם הזבח ר"ל שקיעת החמה ובתמורה חשיב ליה דברים שדרכן ליקרב ביום ואי בבאה בפני עצמה מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפילו בלילה ועמוד השחר פוסלתו וא"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר תוס' ז"ל:
קדשו בכלי הוכשרו ליפסל וכו': לא נקט קדשו בכלי משום קומץ דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו הוכשר ליפסל בט"י שכבר הוקדש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ ותנן לעיל בסמוך המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בט"י אלא אגב אינך דנקט קדשו בכלי נקט ליה. ושם בשבועות כתבו עוד והא דתנא קומץ בהדי הנך משום סיפא דקתני וחייבין משום נותר וטמא דקאי אכולהו ע"כ. עוד כתבו שם דהא פשיטא לן שאין קטרת נפסלת בלינה משעת נתינה במכתשת שהרי היו עושין אותה בתחלת השנה לצורך כל השנה וקדשו בכלי דהכא דאקטרת היינו כלי דבשעת הקטרה דומיא דקומץ ולבונה ושאר השנויים כאן עמה. ואי לאו מתניתין דהכא ה"א דאין שייך בקטרת פיסול לינה כלל ע"כ. והתם נראה דמסיק דאפילו תימא דמכתשת קדשה קדושת הגוף ובלינה היינו טעמא דלא מיפסלא לפי שאינה משנה את מראיתה ומיהו משקדשה בכלי ליקרב גזור בה רבנן פיסול דילמא אתי לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי ע"ש:
ופיגול אין בהן: דכולן אין להם מתירין וכל דבר שאין לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול תוס' ז"ל וכמו שפירש רעז"ל וצ"ע לע"ד מה מחדשין על לשון המשנה:
זה הכלל כל שיש לו מתירין: עי' בתוי"ט ד"ה כל שיש וכו' ולשון רש"י ז"ל וכו' אכן בתלמוד המוגה כתוב בפירש"י ז"ל כגון עולת העוף ועולת בהמה ופרים ושעירים הנשרפים דדמן מתירן למזבח ע"כ אלא שמנוקד על מלות ועולת בהמה:
וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי וכו': עד ופיגול אין בו פירוש דבעינן דומיא דשלמים מה שלמים דיש להם מתירין חייבין עליהם משום פיגול דעיקור פיגול בשלמים כתיב אף [כל] דיש להם מתירין לאפוקי אלו דהן מתירין עצמן תוס' הר"ף ז"ל:
וכל שאין לו מתירין וכו': עד ומשום טמא יליף לה בברייתא בגמ' מקרא דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו וטומאתו לרבות כל הני יכול יהו חייבין על דבר שיש לו מתירין משום טומאה נזיד קודם שיקרבו מתיריו ואותם שאין להם מתירין יהו חייבין עליהם ג"כ משום טומאה מיד קודם שיקדשו בכלי ת"ל אשר יקרב ויקרב היינו נוגע דכי יגע מתרגמינן ארי יקרב וא"ר אליעזר וכי יש נוגע שהוא חייב כרת אלא מאי יקרב משיוכשר ליקרב הא כיצד כל דבר שיש לו מתירין אין חייבין עליו עד שיקרבו מתיריו וכל דבר שאין לו מתירין אין חייבין עליו עד שיקדש בכלי שאז הוכשרו ליקרב. וביד פי"א דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ב ט"ז י"ז: