מלאכת שלמה על מעילה ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

ולד חטאת:    מה שמקשה בגמרא אמתניתין כתבתיו בתמורה רפ"ד. וביד רפ"ד דהלכות פסולי המוקדשין וסימן ח' ובפ"ג דהלכות מעילה סי' ד':

ולד חטאת תמות:    מפני שהוא שבח הקדש ואין אדם מתכפר בשבח הקדש. ותמורת חטאת מפני שבאה בעבירה ואין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהתורה אמרה לא יחליפנו וכו' וא"ת שאר תמורות נמי באות בעבירה ואינם מתות תריץ דאין לך דבר שמכפר אלא חטאת מפירוש שלא נודע שמו של המפרש ז"ל:

שעברה שנתה:    כגון שלא הספיק להקריבה עד שעברה שנתה:

ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכפרו הבעלים תמות:    העלו תוס' ז"ל דודאי אם כפרו הבעלים קאי אנמצאת ובאבודה בשעת כפרה מיירי וה"ה כי נמי נמצאת תמימה דתמות ונקט נמצאת בעלת מום לרבותא דאע"ג דאיכא דיחוי המום עם דיחוי דאבודה וסד"א דלא תמות כמו אבודה דלילה קמ"ל דתמות דל"ד לאבודת לילה דאינה ראויה לשום הקרבה אבל בעלת מום מכל מקום קדושה קדושת דמים וכמו כן נפרש גבי עברה שנתה דמוקי לה בתמורה בפרק ולד חטאת באבודה כדי שלא יקשה לר"ל דאמר עברה שנתה רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות ורועה וה"פ דמתניתין ושעברה שנתה ושאבדה עם עברה שנתה והשתא קשיא כיון דאבדה למה לי עברה שנתה והא כ"ע מודו דאבודה בשעת כפרה תמות:

ואם משכפרו הבעלים:    קאי אתרויהו כדפרישית אעברה שנתה ואנמצאת בעלת מום וי"ל דהכא נמי נקט לרבותא דאע"ג דאיכא דיחוי אחרינא עם דיחוי דאבודה וסד"א דלא תמות דהוי כמו אבודת לילה קמ"ל דמ"מ תמות דל"ד לאבודת לילה כדפרישית וא"ת הנך תרתי בתרייתא חדא נינהו עברה שנתה ונמצאת בעלת מום דתרויהו מיירו באבודה בשעת כפרה ועוד אפילו בלא עברה שנתה ובלא בעלת מום אמרינן דתמות כשהיא אבודה בשעת כפרה וא"כ כיון דבכל ענין אבודה מתה בין תמימה בין בעלת מום בין עברה שנתה בין לא עברה שנתה א"כ הנך תרתי דעברה שנתה ובעלת מום ואבודה כולהו לא הוו אלא חדא וא"כ קשה דחמש חטאות היכי משכחת להו וי"ל דאה"נ דחמש חטאות לא מיתוקמי לרבנן אלא לר"ש דאית ליה דכפרו בעלים אפילו בלא אבדה כלל תמות. עוד י"ל דלרבנן נמי לא קשיא כ"כ דמ"מ משכחת חמש חטאות בהאי עניינא דאבודה תמות כשעברה שנתה וכן בשלא נמצאת עד לאחר כפרה ועוד דמ"מ כיון דאיכא רבותא גבי בעלת מום וגבי עברה שנתה כדפרישית הלכך תרתי חשיב להי אבודה בשעת כפרה מתה גם כשעברה שנתה וכמו כן מתה גם נמצאת בעלת מום לכך חשיב להו תרתי ע"כ ורובו מתוספות כתיבת יד:

ואינה עושה תמורה:    שאם התפיס בהמה בקדושתה לא קדשה תחתיה דהא למיתה אזלא תוס' ז"ל:

לא נהנין ולא מועלין:    דכיון דאזלי לאיבוד לא שייכא בהו מעילה ולא קרינן קדשי ד' תוס' ז"ל והעלו הם ז"ל דכל היכא דקתני במתניתין ולא מועלין ר"ל אפילו מדרבנן וכמו שאכתוב לקמן בסימן ד'. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן רפ"ה. וביד ר"פ ראשון סימן ו':

אם עד שלא כפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב:    לא קאי אנמצאת בעלת מום דמאי עד שתסתאב הרי היא כבר בעלת מום אלא קאי אעברה שנתה א"נ קאי אבעלת מום ומיירי כגון שנמצאת בעלת מום עובר דמיד נדחית מהקרבת מזבח וקאמר תרעה עד שתסתאב ויפול בה מום קבוע דאז יהיה מותר למכרה ולהוציאה לחולין ויביא בדמיה אחרת שיקריב למזבח תוס' ז"ל וכן נראה ג"כ שפירש רש"י ז"ל כפירוש הראשון וז"ל ואם עד שלא כפרו הבעלים באחרת נמצאת ורוצין להתכפר בדמי אותה שהיא בעלת מום הואיל ומסאבא וקיימא תמכר לאלתר ויביא בדמיה חטאת ואותה שעברה שנתה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ע"כ:

ועושה תמורה ומועלין בה:    כיון דלא כפרו הבעלים משום דלא אזלא לאיבוד כדאמרינן תרעה וכו'. וסמ"ג מל"ת סימן שמ"ה נתן לסימן לחמש חטאות מתות ו'ת'מ'נ'ע' ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת. עברה שנתה. ואיתא להאי סימן ג"כ בתוספי הרא"ש ז"ל ובדוכתי אחריני גם בפסיקתא פ' ויקרא דף ו' ועיין במ"ש בתמורה ר"פ ולד חטאת:

משנה בעריכה

המפריש מעות לנזירותו:    פ"ד דנזיר דף כ"ד ובפ"ק דמנחות דף ד'. ועיין במ"ש בפ"ד דנזיר סוף סימן ד':

לא נהנין ולא מועלין:    מפני שהם ראויין להביא בכולן שלמים. גמ' מתקיף לה ר"ל הואיל וקתני במתניתין לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין וכו' ליתני נמי המפריש מעות לקנו דלא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראייין להביא תורין שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם דהואיל ופסולין נינהו לא קרינן בהו מקדשי ד' ולית בהו מעילה ופירשו תוס' ז"ל מפני שהם ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנם כלומר שהן קטנים ואין ראויין למזבח השתא ולכשיגדלו יוכשרו ותנא במתניתין בסמוך דלא נהנין ולא מועלין ובן יונה שעבר זמנם כדי נסבה הכא דהא לעולם לא יהיו ראויין למזבח מאחר שעבר זמנם ואגב תורין שלא הגיע זמנם נקטיה ע"כ. ותירץ רבא דל"ד מפריש מעות לנזירותו למפריש מעות לקנו דגבי נזירות אמרה תורה במעות סתומין הבא שלמים משום דאיחייב נמי להביא במקצתו שלמים הלכך אמרינן נמי מפני שראויין להביא בכולן שלמים לית בהו מעילה אבל הכא במפריש מעות לקנו מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנם שאינם ראויין למזבח כלל דלמאי מייתי להו וא"כ לית לן למימר דלא מועלין מהאי טעמא דמפני שהן ראויין הלכך לא תני להו במתניתין:

מת היו סתומין וכו':    שם פ' ואני דף כ"ה מפרש ר' יוחנן דאע"פ שדמי חטאת מעורבין בהן הלכה היא בנזיר דמעות סתומין יפלו לנדבה וריש לקיש מייתי לה התם מקרא ועיין במ"ש שם סימן ד'. וביד פ"ט דהלכות נזירות סימן ג' ד' וברפ"ה דהלכות פסולי המוקדשין וברפ"ד דהלכות מעילה וסימן ג':

היו מפורשין וכו' דמי עולה יביאו עולה:    והה"נ דה"ל למיתני דדמי חטאת ילכו לים המלח רש"י ז"ל שם פ' ואני משמע מתוך פירושו ז"ל דלא הוה גריס ליה במתניתין אבל שם בפ"ק דמנחות משמע דהוה גריס לה שפירש שם יוליך לים המלח כדין חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דאמרינן בשמעתא קמייתא דמעילה חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח אין מועלין בהן דלאיבוד קיימי ולאו קדשי גבוה נינהו ע"כ וכן פירש ג"כ כאן:

יביאו עולה ומועלין בהן ודמי שלמים וכו':    כך צ"ל. ואיתא בתוספות פ' שתי מדות (מנחות דף פ"ט:)

משנה געריכה

רש"א וכו':    כך צ"ל. ואיתה בפרק התכלת (מנחות דף נ"ב:)

הדם בתחלה:    תוספות פי' הוציאו לו דף נ"ט ודפרק ב"ש דזבחים דף מ"ו ודס"פ כל הבשר: ובגמרא בדף י"ב איתא דדם משכחת לה דמועלין בו בתחלה כגון המקיז דם לבהמת קדשים דקיימא לן דמועלין מדאורייתא באותו דם משום דלא חזי לכפר ומש"ה נמי מועלין בסופו דהיינו כשיצא לנחל קדרון דאין לך דבר דמעיקרא אין בו מעילה ולבסוף יש בו. ואי קשיא תורין שלא הגיעו זמנם דתנן בסמוך דאין בהן מעילה מעיקרא וכשיגיע זמנם יש בהם מעילה מתרץ התם דבין בקדשים שמתו ובין בתורין שלא הגיע זמנם מועלין בהן מדרבנן ומשלם הקרן. ודחי לה דבשלמא גבי קדשיים שמתו דהוה בהו מעילה מן התורה אי אמרת דיש בהו מעילה לבסוף מדרבנן שפיר ודמו נמי לדם הקזה כדכתיבנא אבל תורין דלא הוה בהו מעיקרא מעילה קשיא לן אמאי מועלין בהם בסוף. והקשה פירוש לא נודע למי וא"ת והרי קדשים קלים דלפני זריקת דמים אין מועלין ולאחר זריקת דמים מועלין לא דמי דהכא ממילא אתיא מה שאין כן בקדשים קלים עכ"ל ז"ל:

יצא לנחל קדרון מועלין בו:    מדרבנן ומשלם הקרן בלבד אבל אינו מוסיף חומש וכ"ש שאינו מביא אשם מעילה כמו שכתבתי לעיל רפ"ק אבל במקדש אפילו מדרבנן אין מועלין לפי שאין גוזרין גזרה במקדש והא דנחל קדרון היינו בתר זריקה כדתנן אלו ואלו היינו דמים החיצוניים ודמים הפנימיים הנשפכין על מזבח העולה וכו' כך היה צ"ל לשון רעז"ל והוא פירוש רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש דבר רק שאין הלכה כר"ש בלבד. ועיין בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ב:)

הנסכים בתחלה וכו':    ס"פ לולב וערבה:

ירדו לשיתין:    כך צ"ל. והר"ר יהוסף ז"ל הגיה ירדו לשית. ובגמ' פריך לימא מתניתין דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן דלא כר' אלעזר ב"ר צדוק דהוא אית ליה דאע"ג דירדו לשיתין שריפתם בקדושה וכיון דמצריך להו שריפה בקדושה אית ליה נמי דמועלין בהן דתניא ר"א ב"ר צדוק אומר לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש אחת לע' שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומביאין משם יין שהוא דומה לעגולי דבלה ושורפין אותו בעזרה שנאמר בקדש הסך וגומ' ואתיא קדש קדש מנותר מה נותר שריפתו בעזרה אף האי נמי וכו' ומשני אפילו תימא ר"א ב"ר צדוק הא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין דאי קלט קתני שלא ירדו לקרקע השית אלא קודם שיגיעו לשית פשט ידו למטה וקלטו מן האויר דהתם אין מועלין בהן הא ירדו לשית מועלין בהן דקרקע השית מקדש לה. לישנא אחרינא איכא בגמ' וכתב הר"ר אליקים ז"ל שהוא עיקר וזהו לימא מתניתין ר"א ב"ר צדוק היא ולא רבנן כלומר מדאיצטריך ליה לתנא למיתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן אלמא ס"ל כר' אלעזר דאמר דלול קטן היה שם שיכול להביאם דרך שם דאי רבנן דסברי שיתין חלולין ויורדין עד התהום היאך יכול ללקטן ולמעול בהן הא נחיתו להו לתהום ומשני אפילו תימא רבנן דאי קלט פירוש שאם הכניס ידו לאויר השיתין וקלטן וקבל הנסכים קודם שירדו לתהום אפ"ה קמ"ל דאין מועלין בהן וכן פירש רעז"ל. ועיין במ"ש לקמן במסכת מדות פ"ג סימן ג'. וביד פ' שני דהלכות מעילה סימן ט' י"א ושם פסק הלכה כר"ש דאע"ג דאין מעילה בדם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וכדתנן מתניתין דס"פ כל הבשר וכדילפינן ליה מקרא דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה מ"מ אחר כפרה היינו קודם שיצא לנחל קדרון אבל אחר שיצא לנחל קדרון מועלין בו מדרבנן כמו שאמר ר"ש וכדתנן בסתם מתניתין דבס"פ הוציאו לו. ובברייתא בגמרא ס"ל לר"מ כר"ש וחכמים פליגי עלייהו אבל מדאורייתא לכ"ע אין מועלין. ופירש בתוי"ט שיתין לשון יסודות מלשון ארמי תרגום תסוכני בבטן אמי אשתית לי וגידים תסיככני וגדוא אשתיוני ע"כ. וכן פירש רד"ק בשרש שות והעתקתי לשונו בפ"יה דיומא סוף סימן ב':

משנה דעריכה

דישון מזבח הפנימי וכו':    תוס' פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ט) ודפ' ב"ש דזבחים דף מ"ו ודפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד) ודס"פ כל הבשר. וביד שם פ' שני סימן ט"ו. בפירוש רעז"ל דהכא לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדישון מזבח העולה. אמר המלקט פירוש דמדכתיב ושמו ילפינן שטעון גניזה שהיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו ובגמרא יליף מקראי שהיה מניח דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה במקום שהיה תרומת מזבח החיצון:

המקדיש דישון בתחלה:    יש מפרשים במקדיש אפר כירתו ואין נראה דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דקאמר בסמוך דמועלין וא"כ מאי קמ"ל הכא דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית לכך נראה לפרש דמיירי באדם שזכה בתרומת הדשן לאחר שהורמה והקדישה ומועלין בהן מן התורה תוס' ז"ל. ורעז"ל תפס פירוש הר"ר אליקים ז"ל אלא שצריך להגיה בלשונו כמה היו דמיו כשמתנדב זה ונמצא זה מפסיד וכו'. [הגה"ה וכתב עליו הר"ס ז"ל צ"ע מה לי קודם שהוציאו מה לי לאחר שהוציאו כבר נעשית מצותו ורש"י ז"ל לא פירש כן ע"כ]. ונראה שהוא קרוב לפירוש תוס' ז"ל והוא פירוש אחרון שאכתוב בס"ד בשם פירוש לא נודע למי. והרמב"ם ז"ל לא פירש בו דבר ונם ביד לא הביאו רק שם ברפ"ה כתב אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר מועלין בכולן ע"כ. ורש"י ז"ל משמע דמפרש דישון בתחלה מועלין בו כלומר שאחר שהניח דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שמניח תרומת הדשן של מזבח החיצון מועלין בכולו דכמו שמועלין בדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה ושמו ה"נ מועלין בשל מזבח הפנימי והמנורה דאי אפשר דלא נתערב בו מה שהוא משל חיצון על של פנימי הלכך מועלין בכולו אבל קודם שהניחו שם במקום שהוא מניח דישון מזבח החיצון קתני רישא דלא נהנין ולא מועלין דהא לא כתיב ביה ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון כך נראה שפירש רש"י ז"ל אלא שהרחבתי דבריו ז"ל. ומ"מ מלת המקדיש ומלת בתחלה לא נתיישבו לפירושו ז"ל לע"ד והפירוש ראשון שאכתוב בשם שלא נודע למי קרוב לפירוש זה וז"ל דישון מזבח הפנימי והמנורה היו נותנין אבית הדשן מקום שהיה נותן תרומת הדשן של מזבח החיצון כדתנן במס' תמיד וצבר את הגחלים ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין שם מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. והשתא תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן אית בה מעילה בין קודם הרמה בין לאחר הרמה אבל דישון מזבח הפנימי לא אשכחן ביה קרא לדשנו והא דכתיב ודשנו את המזבח בשעת סילוק מסעות כתיב ואנן בעינן דישון שלא בשעת מסעות דומיא דתרומת הדשן דמזבח התיצון והלכך קודם שהוציאוהו והניחוהו אבית הדשן לא נהנין ולא מועלין עד שהניחו על בית הדשן דלאחר שהניחו על בית הדשן היה מעורב עם תרומת הדשן ומתוך שאינו יודע איזוהי תרומת הדשן ואיזוהי דשן מזבח הפנימי מועלין בו והיינו דקתני דישון בתחלה מועלין בו כלומר מועלין באותו שמניחו על בית הדשן שהיה מתחלה שבתחלה כשהיה נכנס בעזרה היה מרים תרומת הדשן מעל מזבח החיצון ואח"כ היה נכנס לפנים ומדשן מזבח הפנימי והמנורה ע"כ: עוד כתוב שם. ענין אחר פירשה מורט למתניתין דישון של קטרת דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין וכו' דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל של מזבח החיצון עדיין לא נעשית מצותו כדאמרינן לעיל בפרק שני דצריכין בגדי כהונה:

המקדיש דישון:    של קטרת דלאחר שהיציאו הדשן בין ממזבח הפנימי בין ממזבח החיצון והמנורה בא אדם אחד ואמר הרי דשן זה הקדש כלומר הרי עלי ליתן דמי הדשן ואתא איניש אחרינא ונהנה ממנו חייב מעילה דהא קמפסיד להקדש דהמקדיש לא יהיב כולי האי ולהכי קתני מתניתין בתחלה כלומר כתחלה דכי היכי דקודם שהוציאו מעל המזבח היו מועלין בו השתא דהאיך קבל עליו ליתן דמי הדשן נמי מועלין ע"כ מה שמצאתי ומובן הענין שהלשון קשה. והמחוור שבפירושים נראה שהוא מה שפירש הר"ר אליקים ז"ל והוא קרוב הרבה לפירוש האחרון שלא נודע למי כדכתיבנא. ועל הפירוש שהביא רעז"ל המקדיש וכו' עד ונמצא זה מפסיד להקדש כתב הר"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה כלל כי המזיק את ההקדש אינו חייב קרבן מעילה וכ"ש הגורם היזק להקדש וכל זה הדרך שפירש אינו נזכר במשנה אפילו אות א' ממנו ונראה לפרש שהוא מדבר במי שמקדיש דישון משלו והתוספות פירשו שהקדיש דישון של המזבח והמנורה כגון שבא אחד ולקח אותו וחזר והקדישו אז הוי כאילו הקדיש דישון מביתו ומועלין בו כי כבר זכה בו והרי הוא שלו ויפה פירשו אך קצת קשה כי היה לו לתנא לפרש דבריו עכ"ל ז"ל:

תורין שלא הגיע זמנם וכו':    לא נהנין ולא מועלין וכו' פירוש לא מועלין כלל ואפילו מדרבנן ולא משלם כלל ועל כרחך ה"פ דאין לפרש דאין מועלין מן התורה קאמר אבל מדרבנן איכא מעילה דהא לעיל גבי דם דקאמר אין מועלין ע"כ ר"ל אין מועלין כלל דאי מן התורה דוקא קאמר מאי קאמר יצא לנחל קדרון מועלין וכי נמי יצא לנחל קדרון אין מועלין אלא מדרבנן וכדפרישית לעיל וכן גבי חטאות המתות דקאמר אין מועלין ר"ל אף מדרבנן כדמשמע לעיל ברפ"ק וא"כ ש"מ דכל היכא דקתני אין מועלין ר"ל אף מדרבנן תוספות ז"ל. ועיין במ"ש לקמן רפ"ה:

רש"א תורין שלא הגיע זמנם מועלין בהן:    ר"ש לטעמיה דאמר בפ' בתרא. דזבחים כל הראוי לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת ובני חורין נמי שהקדישן קודם זמנם הואיל ויהיו ראויין לאחר מכאן השתא נמי אית בהן מעילה:

ובני יונה שעבר זמנם לא נהנין ולא מועלין:    ל"ד לחטאת שעברה שנתה דאמרינן לעיל דמועלין בה קודם כפרה דהתם היינו משום דאזיל לרעייה כדפרישית לעיל ואין לה פדיון עד לאחר שיהיה בו מום ועוד שמן המעות קונים עולת קיץ למזבח וא"כ שפיר איקרו קדשי ה'. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא איקרו קדשי ה'. אבל ליכא למימר דשאני חטאת שעברה שנתה משום שהיא קדושה קודם שעברה שנתה אבל העופות הם מקודשין מיד (בהגיע זמנם פירוש שאינו מקדישן עד אחר שיגיע זמנם דזה לא יתכן) דהא קפסיק ותני הכא אפילו היכא שקדשו הבני יונה קודם אלא ודאי צ"ל כדפרישית תוס' ז"ל שבכתיבת יד:

משנה העריכה

חֲלֵב המוקדשין וכו':    פרק יש בקדשי מזבח (תמורה דף ל"א ע"ב) ופירש שם רש"י ז"ל גבי קדשי מזבח נקט תורין וגבי קדשי בדק הבית נקט תרנגולת ולא תורין דאורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח:

חמור וכו':    רבותא היא דאע"ג דטמא הוא חיילא עליה קדושת בדק הבית כדבר טהור ע"כ. ואיתה נמי בפירקין סמוך לה. ותוס' פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ט.) וביד כולה מתניתין עד סוף סימן ו' פ"ג דהלכות מעילה סימן י"ב י"ג ורפ"ה וסימן ו' י"ג ורפ"ח. ובת"כ פ' ויקרא בדבורא דחטאות פרק עשרים:

משנה ועריכה

כל הראוי למזבח:    פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ט) ברייתא כלשונה. ולא זו אף זו קתני דל"מ הנך קמאי דחמירי דמועלין במה שבתוכן אלא אפילו הנך בתראי מועלין נמי במה שבתוכן: [הגה"ה ופירוש רשב"ם ז"ל שם פרק הספינה דכל הני דקתני למזבח ולא לבדק הבית וכו' אמה שבתוכה קאי ע"כ]:

בור מלא מים:    אין ראוין כלל למזבח שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים שבעזרה והניסוך של מים בחג הוי ממי השלוח והבור עצמו אינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית כי אם לימכר ולהביא דמיו לבדק הבית:

שובך מלא יונים:    היונים ראויין למזבח להקרבה אבל השובך אין ראוי לבדק הבית אלא למכור ולהביא דמיו אבל אין עוקרין את האבנים ממש לשום אותם בבדק הבית דא"כ היה פוחת דמיו דהשובך שוה יותר שלם מליטול את האבנים ולשים אותם בבדק הבית. וכן באילן הפירות אין האילן ראוי לבדק הבית לעשות קורות דא"כ היה פוחת דמיו והפירות אין ראוין למזבח כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה אך אם הוא זית או גפן היה ראוי למזבח זית לשמן ולמנחות וגפן ליין לנסכים תוספות ז"ל. ורש"י ז"ל כתב אילן מלא פירות אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין ואינו ראוי לבדק הבית לפי שעצי הגפן דקים הם ואינם ראויין לשום בנין ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אינם קרבין לגבי מזבח:

שדה מלאה עשבים:    אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ע"כ:

מועלין בהן ובמה שבתוכן:    בשלמא במה שבתוכן היינו המים שבבור אבל בו בבור עצמו היאך מועלין ופירש ר"ת ז"ל כגון שעקר חוליא ונהנה ממנה דהוי תלוש וכן צ"ל בכל הני דמחוברין אבל אין לפרש כמו שפירש רשב"ם ז"ל בפרק המוכר את הספינה דגבי בור שייך מעילה כגון שהצניע חפצים לתוכו דהא אמרינן לקמן דאין מעילה בכה"ג במחובר:

בור ואח"כ נתמלא מים וכו' מועלין בהן ולא במה שבתוכו:    ולא תני מטעם הפקר דחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן גבי אילן ונתמלא פירות משום דאין מעילה בגדולי הקדש. ור' יוסי קסבר דיש מעילה בגדולין תוס' ז"ל. ושם בבבא בתרא פרק הספינה קתני ואין מועלין במה שבתוכה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר המקדיש שדה וכו' וכתבו שם תוספות ז"ל ל"ג דברי ר' יהודה והא דקתני רבי בברייתא נראין דברי ר' יהודה יודע היה דר' יהודה היא ע"כ. ואיתה בתוספות פרק השולח גט דף ל"ט:

אילן ואח"כ נתמלא פירות:    מ"מ ואח"כ נשא פירות. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

ר"ש אומר וכו':    ר' יוסי גרסינן וכדכתבינן וכתב רש"י ז"ל ור' יוסי אומר וכו' לא פליג אלא אהנך תרתי דת"ק אמר אין מועלין בשבח הקדש פירש במה שהושבחו לאחר שהוקדשו ור"י סבר המקדיש שדה או אילן מועלין בגדוליהן הואיל וגדלו ממש בהקדש אבל בבור ואשפה ושובך דלאו גידולי שובך נינהו לא פליג ר' יוסי ע"כ. והתם בספר קרבן אהרן יהיב טעמא אמאי לא פליג ר' יוסי גם בביצי תורין אחר דבצים גדולי תורין הן. והתם פ' הספינה אמרינן דר' אלעזר בר"ש ות"ק דידיה דבברייתא דהתם ס"ל כר' יוסי:

ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת:    יליף טעמא בגמרא דאתיא העברה העברה מבכור מה בכור מועלין בו פירוש בכל שיש בו דהא זכר הוא אף חלב המעושרת מועלין בו וחלב המוקדשין נמי אתי אמו אמו מבכור. וכתבו תוספות ז"ל דלאו דוקא מועלין דהא תנן לעיל חלב המוקדשין אין מועלין אלא ר"ל שנאסר החלב להניק ממנו ע"כ. עוד כתבו ז"ל ולד מעושרת כלומר שנולד קודם שנכנסה אמו לדיר להתעשר והוי הולד חולין ולכך קאמר לא יינק מן המעושרת כדמפרש טעמא בגמרא מקרא:

ולד מוקדשים:    שהוא חולין שנולד קודם שהקדיש האם לא יינק וכו' ע"כ:

ואחרים מתנדבין כן:    לפירוש ראשון שהביא רעז"ל שהוא פירוש רש"י ז"ל להכי קרי להו אחרים שאינם מחמירין עליהם כראוי ושמעתי דלהכי מהני לה תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך מהני תנאה והוי כנדבה ע"כ מרש"י ז"ל. אבל תוס' ז"ל פירשו כדפירש הרמב"ם ז"ל וז"ל ואחרים מתנדבין כן כלומר ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותם ולדות מן בהמות שלהן שהיו חולין וכן בפועלים ופרה קתני נמי בתוספתא ואחרים מתנדבין כן לפי שעושין מלאכה בשביל הקדש היו עשירים מתנדבין לפרנסם ע"כ: לשון הר"ס אוחנא ז"ל במכילתא דף ל"ה ע"א גרסינן ואחרים מתנדבין על מנת כן וזה מוכיח כפירוש הראשון ומיהו משמע התם דבולד שהוא עצמו הקדש מיירי כגון שנולד מהמעושרת אחר שהיא מעושרת וכן ולד המוקדשין שנולד אחר שהוקדשה אמו דומיא דבכור דקתני התם דמיניה יליף מעושרת וולד מוקדשין והוא מטעם דשויוה רבנן כגיזה ועבודה כדפירש הרמב"ם ז"ל ע"כ. בפירוש רעז"ל וישר הוא כתב הר"ר יהוסף ז"ל איני יודע מה ישרו כי מהו זה שאמרה מתניתין מתנדבין כן ותו מהו זה שאמר ואחרים מתנדבין ויש מתנדבין להם היה לו לומר אע"פ שגם לשון זה לא היה מיושב ותו דמה צריך להתנדב לזה כיון שיש לו בהמות הרבה שיניקו את הולד מבהמה אחרת מבהמותיו ותו דמה שייך לו לומר בזה לשון נדבה כיון שאינו מתנדב להקדש כלומר אלא שעושה טובה לחברו ור"י בעל התוספת פירש ולד מעושרת שנולד לאחר שהוקדשה אע"פ שהיא קדש ג"כ לא ובזה מיושב קצת מה שקשה הרי צריך לעשרו בתוך שנתו דאין מעשרין מן החדש על הישן והיאך ילדה בתוך שנתו ולפי זה אתי שפיר לשון מתנדבין וצ"ע עכ"ל ז"ל:

הפועלים לא יאכלו:    תוספות פרק הפועלים דף פ"ז:

משנה זעריכה

שרשי אילן וכו':    פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ו.) והתם מוקי לה להא דקתני ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין בגדולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מעילה בגדולין אפילו שרשי הקדש בשדה הקדש כי היכי דלא תיפשוט מינה לא מרישא דבתר אילן אזלינן ולא מסיפא דשל הקדש באו בשל הדיוט דלא מועלין דבתר קרקע אזלינן וקרקע הוי דהדיוט ורבינא כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא אוקי רישא בתוך שש עשרה וסיפא ביותר משש עשרה וכדפי' רעז"ל:

מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש:    בפירוש רעז"ל כגון דמעין של חולין ונובע בשדה של הדיוט וכו' אמר המלקט גרסת רש"י ז"ל מעין שהוא יוצא בתוך שדה של הקדש וכו' ומ"מ הפירוש כדפי' רעז"ל וכתוב בפירושא לא נודע למי וטעמא דנובע משדה חולין הא נובע משדה הקדש מועלין בו אפי' יצא לחוץ לשדה שהוא כשדה של הקדש ע"כ:

לא נהנין ולא מועלין:    היינו מן הדין דמים מעלמא קאתו ואינם בכלל הקדש ולא נהנים היינו משום מראית העין כל זמן שלא יצא מן השדה של הקדש תוספות ז"ל. והר"ר יהוסף ז"ל כתב על פירוש רעז"ל שכתב ונובע בשדה של הדיוט וכו' פירוש זה אין לשון המשנה משמע כן דהא תנן יוצא מתוך וכו' וצ"ע כי למטה לא אמר יצא מחוץ אלא יצא חוץ ע"כ:

המים שבכד של זהב:    בשמחת בית השואבה מיירי שהיו ממלאין מאתמול ממי השלוח ונותנין אותו לחבית שאינה מקודשת שלא יהיו נפסלין בלינה כדאמרינן בפרק לולב וערבה וכד דהכא היינו חבית תוספות ז"ל:

ניתנו בצלוחית:    אותה היתה כלי שרת ולכך מועלין בהן תוספות ז"ל. ואיתה בתוספות דפרק השוחט דף ק"י:

ערבה של הקדש:    כך מצאתי מוגה במשנה ופירשה הרמב"ם ז"ל דר"ל ערבה הגדלה בשדה הקדש. אבל תוספות ז"ל פירשו ערבה שבה היו מקיפין המזבח לא נהנין ולא מועלין לפי שהיו עומדות למצוה ואינה קדושה ע"כ ורש"י ז"ל פירש עוד דהיינו קודם שזקפוה אבל משזקפוה דנעשית מצותה נהנין ממנה ע"כ:

נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם:    קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו תוספות ז"ל. ובפירוש לא נודע למי מפרש ערבה שהיו זוקפין בצדי המזבח לא נהנין אפילו מקודם שזקפוהו משעה שלקטוהו לצורך כך ור' אלעזר סבר ודאי נהנין דקודם זקיפה שהרי היו נותנין ממנו זקנים בלולביהם אבל לאחר זקיפה דכ"ע אין מועלין דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו עכ"ל ז"ל:

משנה חעריכה

קן שבראש האילן וכו':    פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) ומשמע מפירוש רש"י ז"ל דיתיז בקנה דקתני מתניתין הוא לשון קן שפירש יתיז בקנה ישליך עצי הקנה במקל. ועיין עוד שם בפירושו ז"ל:

שבאשירה יתיז בקנה:    ביד פ"ז מהלכות ע"ז סימן י"ב ובטור י"ד סימן קמ"ב. ובגמרא מסיק אליבא דר' יוחנן לפי גירסת תוספות ז"ל שהא גירסא שבדפוס דלעולם שהקן עשוהו העופות מעצים דעלמא פירוש שלקטו אותם מעלמא ולא משל הקדש או אשרה ומאי יתיז יתיז באפרוחים פירש תוספות ז"ל כלומר מתניתין מיירי בכל ענין ואפי' בדאייתו מעלמא הקן אסור והא דקאמר יתיז לא קאי אקן דודאי הקן אסור בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשרה ומאי יתיז יתיז באפרוחים שאינם צריכים לאמן שהאפרוחיס שאינם צריכין לאמן מותרין בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשרה. וליכא לאקשויי דלישקלינהו ביד דאיכא למיחש שמא יעלה באשרה ואע"ג דקתני יתיז בקנה גבי אשרה הה"נ גבי הקדש אבל לא נהנין קאי אקן וביצים והה"נ גבי אשרה וא"ת אמאי של הקדש לא נהנין אף מן הקן עצמו כיון דאייתו מעלמא וי"ל דגזרינן דילמא אתי לאחלופי בקנים המחוברים באילן. וא"ת ואמאי תנן להתירא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש וי"ל דלהכי לא תנא נהנין גבי הקדש משום דבעי למיתני אין מועלין וגבי אשרה לא שייך למיתני אין מועלין. ויתיז בקנה דתנא גבי אשרה היינו לרבותא דאע"ג דלא גדלי מינה מ"מ לא שרי להתיז באפרוחים גופייהו אי נמי יש לומר דתנא ההיתר גבי אשרה לאשמועינן דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של ע"ז דחמירא אפ"ה שרי להתיז באפרוחים. כך נראה למהר"ף ז"ל ע"כ:

המקדיש את החורש:    יער בלשון תרגום. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מעילה המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהם ע"כ. אבל תוספות ז"ל כתבו מועלין בכולו בשפוי ובנבייה שהכל קדוש. י"א נכייה בכא"ף והיא הנסורת דקה שנופל מן המגרה וי"א נבייה בבי"ת והן העלין ובא משרש ינובון עכ"ל ז"ל. וגירסת הערוך ג"כ בבית ובקצת המפרשים מצאתי נמייה במם וגם בפירוש הרגמ"ה ז"ל שבכתיבת יד. והרמב"ם ז"ל פירש שנבייה הוא כמין יבלת המצוי בעץ שכשמסירין אותה ישאר כמין גומא בעץ וכתב שיש גורסין נווייה שזו היבלת הקשה הדומה לנווייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי והכל ענין אחד. ומהרי"ק ז"ל כתב בפ"ב דהלכות מעילה שרבינו ז"ל גורס הכא נבייה בבית ע"כ משמע קצת מדבריו ז"ל דבפ"ג דמסכת ע"ז סימן ח' דגריס נמיה במם. וכתב רבינו דוד קמחי ז"ל בספר הושע בפסוק הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון ת"י נוב לא יעבוד וכן ת"י צמח בלי יעשה קמח ניב לא יעבוד ובמשנה מפני שהנבייה נושרת עליהן ועוד אמרו מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה ע"כ. נראה שהוא ז"ל היה גורס שניהם בבית והכי נקטינן לעיקר:

הגזברים שלקחו:    (הגהה הרי"א ז"ל הגיה ס"א ששפו) את העצים מועלין בעצים וכו' לפי שהגזברים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוי ונבייה רש"י ז"ל. ומפרש רב פפא בגמרא דמתניתין מיירי בעצים שלקחן לבנותם מיד ביום הלקיחה דהשתא בזמן מועט אין לחוש שמא יבא לסמוך עליהם אבל אם אין דעתו לבנותם בבנין עד זמן מרובה ה"נ דלא מקדשינן להו למעילה עד שיבנו בבנין דאיכא למיחש דילמא יתיב עליהון וקא מעיל בקדשים ואין לגזבר להביא בני אדם למכשול עון: