מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק א
- למהדורה המבוארת: ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק א
צלם ודמות.
כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו).
וחשבו שהשם על צורת אדם ר"ל תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. וגם ישימו השם נעדר, אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר.
זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק השם.
אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות, והעמיד האחדות האמיתית (אשר אין אמת בה אלא בהסרת הגשמות), הנה תדע המופת על כל זה בזה המאמר, אבל הערתנו בזה הפרק הוא לבאר עניין צלם ודמות.
ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי "תאר". אמר: יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו), מַה-תָּאֳרוֹ (שמואל א כח, יד), כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (שופטים ח, יח). ונאמר בצורה המלאכיית: יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד... וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ (ישעיהו מד, יג). וזהו שם שלא יפול על הש"י יתברך כלל חלילה וחס.
אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, אשר העניין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז). ולכן נאמר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ), כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית, לא לתכונת האיברים ותארם.
וכן אומר כי הסיבה בקריאת צלמים - "צלמים", היות המבוקש מהם עניינם הנחשב, לא תמונתם ותארם. וכן אומרו: צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם (שמואל א ו, ה) - כי היה עניין הנרצה בהם עניין דחות הזק הטחורים, לא תאר הטחורים.
ואם אי אפשר מבלתי היות "צלמי טחוריכם" וצלמים נקראים כן מפני התמונה והתאר, יהיה אם כן צלם שם משתתף או מסתפק, יאמר על הצורה המינית, ועל הצורה המלאכיית, ועל כיוצא בה מתכונת הגשמים הטבעיים ותארם. ויהיה הנרצה באמרו "נעשה אדם בצלמנו" הצורה המינית אשר היא ההשגה השכלית, לא התמונה והתאר.
הנה כבר בארנו לך ההפרש בין צלם ותאר וביארנו עניין צלם. אמנם דמות הוא שם מן "דמה" והוא ג"כ דמיון בעניין. כאמרו דָּמִיתִי, לִקְאַת מִדְבָּר (תהלים קב, ז) - לא שדמה לכנפה ולנוצתה, אבל דמה אבלו לאבלה. וכן כָּל-עֵץ, בְּגַן-אֱלֹהִים--לֹא-דָמָה אֵלָיו, בְּיָפְיוֹ (יחזקאל לא, ח) - דמיון בעניין היופי. חֲמַת-לָמוֹ, כִּדְמוּת חֲמַת-נָחָשׁ (תהלים נח, ה) דִּמְיֹנוֹ--כְּאַרְיֵה (תהלים יז, יב). כלם דמיון בעניין, לא בתמונה ובתאר.
וכן נאמר: דְּמוּת הַכִּסֵּא (יחזקאל א, כו). דְּמוּת כִּסֵּא -- דמיון עניין ההתנשאות והרוממות, לא ברבועו ועביו ואריכות רגליו, כמו שיחשבו העניים. וכן דְמוּת הַחַיּוֹת (יחזקאל א, יג).
וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה.