ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק א

ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק א · פרק א · >>

• למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק א

צלם ודמות.

מורה-נבוכים-חלק-א פרק-א

תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: ^[1]

מורה-נבוכים-פרק-א- 2 -פרק-ב- 1

תמלול השיעור השייך לפרק א מפי הרב יהונתן בלאס:: ^[2]

הרמב"ם בפרק מו מסביר למה כתבי הקודש מתארים את הקב"ה בתיאורים גשמיים: כן קרה בהודעת הבורא יתעלה להמון בכל ספרי הנביאים ובתורה, כי כאשר הביא הצורך להישירם ^{לכוונם לאמונה בבורא} כולם למציאותו יתעלה, ושיש לו השלימות כולם, רצוני לומר שאינו נמצא לבד ^{אבל חסר רצון או השפעה כדעת הפילוסופים} כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי, חכם, יכול, פועל, ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו, כאשר יתבאר אחר זה, הוישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות, ושהוא חי בדמיון התנועה. כי לא יראו ההמון דבר חזק המציאה אמת אין ספק בו, כי אם הגשם; וכל מה שאינו גשם, אבל הוא בגשם, הוא נמצא אצלם, אבל הוא חסר המציאות מן הגשם, להצטרכו במציאותו אל גשם^{אנשים מסוגלים להבין שיש דברים מופשטים כמו רגשות אבל לדעתם הם חייבים להיות קשורים למשהו גשמי כמו שרגש שהוא דבר מופשט קשור לאדם פיזי}. אמנם מה שאינו גשם ולא כח בגשם, אינו דבר נמצא בשום פנים בתחילת ציור האדם^{כך מבין ילד קטן או המון העם שלא הורגל בחשיבה מופשטת}, ובלבד אצל הדמיון. וכן לא יציירו ההמון מעניין החיים זולת התנועה, ומה שאינו מתנועע תנועה רצונית מקומית אינו חי, אף על פי שהתנועה אינה מעצם החי, אבל מקרה דבק בו.

כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו).

וחשבו שהשם על צורת אדם ^{שכשם שהאדם בצלם אלוקים אלוקים בצלם האדם} ר"ל תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב ^{שהרי כתוב עיני ה’ יד ה’ וכדומה}. וגם ישימו השם נעדר, אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר ^{כיוון שהבנה של הקב"ה כישות שאינה פיזית ואינה ניתנת לתיאור במונחים אנושיים היא תפיסה עמוקה ומורכבת. המון העם מתקשים לקבל רעיונות מופשטים כאלה וחושבים שמה שאינו גשמי אינו קיים}, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר ^{לפי השגתם הקב"ה דומה לאדם אבל אין סוף יותר גדול ממנו וגם אינו בשר ודם אלא שקוף או מעורפל וכך הם מבינים שהם מגדילים את הבורא.} זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק השם.

אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות, והעמיד האחדות האמיתית (אשר אין אמת בה אלא בהסרת הגשמות), ^{האחדות לא יכול להתקיים יחד עם הגשמיות של הקב"ה, כיוון שכל דבר גשמי מתחלק.} הנה תדע המופת על כל זה בזה המאמר ^{בפרק מו הרמב"ם יביא הוכחות לוגיות שה’ יתברך אינו גשם} , אבל הערתנו בזה הפרק הוא לבאר עניין צלם ודמות ^{בפרק הזה הרמב"ם ידחה את המחשבה של אותם אנשים שטוענים שהכתוב בפסוקים מחייב שהקב"ה הוא גשמי}.

ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי "תאר". אמר: יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו), מַה-תָּאֳרוֹ (שמואל א כח, יד), כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (שופטים ח, יח). ונאמר בצורה המלאכיית:^{התיאור החיצוני מלשון מלאכה היינו צורה מעשה האדם} יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד... וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ (ישעיהו מד, יג). וזהו שם שלא יפול על הש"י יתברך כלל חלילה וחס.

אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית ^{מה שמיחד את אותו דבר ומפריד אותו משאר הדברים}, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, אשר העניין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית ^{מכאן שהשכל האנושי הוא צלם האדם}. ומפני ההשגה הזאת השכלית ^{והשגת האלוקות דהיינו דעת אלוקים היא הנקראת צלם אלקים, כך שהשכל הוא צלם האדם וידיעת האלוקים היא צלם אלוקים}, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז) ^{וכך כתוב ביסודי התורה ד ח: נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל וזה צלם האדם והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו וזה צלם אלוקים שבאדם היינו דעת אלוקיםועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן} . ולכן נאמר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ), כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית, לא לתכונת האיברים ותארם.

וכן אומר כי הסיבה בקריאת צלמים - "צלמים", היות המבוקש מהם עניינם הנחשב, לא תמונתם ותארם ^{החשיבות של הפסלים היא במה שהם מייצגים ולא בצורה החיצונית שלהם}. וכן אומרו: צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם (שמואל א ו, ה) - כי היה עניין הנרצה בהם עניין דחות הזק הטחורים, לא תאר הטחורים ^{לא בהכרח שהם עשו צורה מדויקת של הטחורים אפילו כתוב עופלים שזה עננים שהם דבר גבוה לרמוז שאצלם הבעיה במקום הנמוך רק המסר היה חשוב, המסר היה, שהם מבקשים את הבורא שיסיר את המכה הזאת}.

ואם אי אפשר מבלתי היות "צלמי טחוריכם" וצלמים נקראים כן מפני התמונה והתאר, יהיה אם כן צלם שם משתתף או מסתפק, יאמר על הצורה המינית^{מה שמיחד את אותו דבר ומפריד אותו משאר הדברים}, ועל הצורה המלאכיית^{התיאור החיצוני מלשון מלאכה כמו צורה מעשה האדם}, ועל כיוצא בה מתכונת הגשמים הטבעיים ותארם. ויהיה הנרצה באמרו "נעשה אדם בצלמנו" הצורה המינית^{מה שמיחד את אותו דבר ומפריד אותו משאר הדברים} אשר היא ההשגה השכלית, לא התמונה והתאר. ^{חשוב לשים לב הרמב"ם הקשה מהפסוק נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, והוא ענה על הפסוק בצלם אלוקים ברא אותו שהשגת הבורא נקרא צלם אלוקים ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו בצלם אלוקים ברא אותו, ועכשיו כאשר הוא אומר, שיכול להיות גם זה וגם זה, הוא חוזר לפסוק נעשה האדם בצלמינו בגלל ששם כפי שחז"ל מלמדים הקב"ה דיבר עם המלאכים ולמלאכים יש כן תואר, לא תואר אנטומי, אבל יש את התמונה הסטנדרטית איך שמלאך מתגלה, אז אפשר ששם המילה בצלמינו מתיחסת למלאכים, ושם יתכן שהכוונה לתמונה כי התמונה איך שמלאך נראה באופן סטנדרטי להנביא, יש בזה דימיון לתמונה של האדם, אבל הפסוק בצלם אלוקים ברא אותו, שמתיחס לקב"ה שם המילה בצלם נשארת במשמעות של השגת הבורא}.

הנה כבר בארנו לך ההפרש בין צלם ותאר וביארנו עניין צלם. אמנם דמות הוא שם מן "דמה" והוא ג"כ דמיון בעניין מסויים. כאמרו דָּמִיתִי, לִקְאַת מִדְבָּר (תהלים קב, ז) - לא שדמה לכנפה ולנוצתה, אבל דמה אבלו לאבלה. וכן כָּל-עֵץ, בְּגַן-אֱלֹהִים--לֹא-דָמָה אֵלָיו, בְּיָפְיוֹ (יחזקאל לא, ח) - דמיון בעניין היופי. חֲמַת-לָמוֹ, כִּדְמוּת חֲמַת-נָחָשׁ (תהלים נח, ה) דִּמְיֹנוֹ--כְּאַרְיֵה (תהלים יז, יב). כלם דמיון בעניין, לא בתמונה ובתאר.

וכן נאמר: דְּמוּת הַכִּסֵּא (יחזקאל א, כו). דְּמוּת כִּסֵּא -- דמיון עניין ההתנשאות והרוממות, לא ברבועו ועביו ואריכות רגליו, כמו שיחשבו העניים ^בדעת. וכן דְמוּת הַחַיּוֹת (יחזקאל א, יג) ^{הרמב"ם רומז כאן למה שהוא יסביר בהמשך שהנביא לא ראה כיסא אלא משהו שדומה בדבר מסוים לכיסא כמו כן הנביא לא ראה חיות אלא דבר שדומה במשהו לחיות}.

וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד ^חריג, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית ^{דעת מופשטת} אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה ^{שכך הקב"ה מתגלה לאדם למראית עין כבעל ידיעה שאינה תלויה בחושים}. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו ^{צלם אלוקים זה דעת אלוקים ובדמותו הכוונה שהאדם דומה לבורא בזה שיש בו דעת שאינה תלויה בחוש}, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה. ^{הרמב"ם נוהג לסיים את הפרק במשפט מאוד פשוט שגם אם אדם יבין את כל הרעיון העיקר ישאר לו וזה מה שהוא רמז בהקדמה "ואני יודע, כי כל מתחיל מבני אדם שאין לו מאומה מן העיון יקבל תועלת בקצת פרקי זה המאמר".}

1. תמלול השעיעור::כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וחשבו שהשם על צורת אדם שכשם שהאדם בצלם אלוקים אלוקים בצלם האדם ר"ל תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. שהרי בפסוקים כתוב יד ה’ עיני ה’ וכדומה וגם ישימו השם נעדר אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר. זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק האלוה. מי שאומר שהקדוש ברוך הוא לא גוף, אומרים לו שהוא אפיקורס, שהוא לא מאמין בקדוש ברוך הוא אז הרמב"ם אומר, לא, זה משהו שלא רק שהוא לא מלאך ולא רק שהוא מעבר לרוחני, הוא מעבר לכל תיאור. אומרים לו אתה לא מאמין בקדוש ברוך הוא. בגלל שמשהו שאינו פיזי אצל הציבור הרחב הוא לא קיים, הרמב"ם חוזר על זה הרבה פעמים. זה כמו ילד, כאשר מדובר על ילד, הוא יודע אם הוא יכול להרגיש את זה או לחוש את זה, זה קיים. אם אתה אומר לו זה משהו רוחני, אז הוא אומר, אה,זה לא, קיים, או שהוא יגיד, רוחני אני מבין. ואז הוא רואה אדם, אבל הוא לא אדם רגיל, הוא שקוף או שהוא מעורפל. משהו כזה שאי אפשר לראות אותו כל כך, זה סוג של ענן של אדם. אבל זה מה שהוא אומר, אולי הוא יותר גדול, ממש גדול, ובהיר, זאת אומרת שמאיר, וחייב להיות גוף, אבל אם זה לא גוף, זה דמיונות, זה עניין לא אמיתי. הוא אומר את זה בכמה מקומות, מקום אחד שהוא אומר את זה זה עמוד פ"ג אצלינו, שזה בפרק מ"ו, של חלק א’, בקטע שמתחיל כן קרה, קן קרה בהודעת האלוה התברך להמון, וכל ספרי הנביאים ובתורה, כי כאשר הביא הצורך להישירם כולם למציאותו התברך, כן קרה בהודעת הבורא יתעלה להמון בכל ספרי הנביאים ובתורה, כי כאשר הביא הצורך להישירם (לכוונם) כולם למציאותו יתעלה, היו צריכים לחנך את הציבור, שהקדוש ברוך הוא קיים ושיש לו השלימות כולם, להישירם אנחנו היינו אומרים היום, וכך בחלק מהתרגומים לכוונם, לכוון אותם למציאותו התברך. רצוני לומר שאינו נמצא לבד(קיים אבל חסר השפעה) כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי, חכם, יכול, פועל, ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו, כאשר יתבאר אחר זה כמו שאני אבאר בהמשך, הוישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות, ושהוא חי בדמיון התנועה. התורה מדברת על הקב"ה בצורה גופנית וגם שהוא פועל וזז ממקום למקום כי לא יראו ההמון דבר חזק המציאה אמת אין ספק בו, כי אם הגשם; וכל מה שאינו גשם, אבל הוא בגשם, הוא נמצא אצלם, אבל הוא חסר המציאות מן הגשם, להצטרכו במציאותו אל גשם. אמנם מה שאינו גשם ולא כח בגשם, אינו דבר נמצא בשום פנים בתחילת ציור האדם, ובלבד אצל הדמיון. וכן לא יציירו ההמון מעניין החיים זולת התנועה, ומה שאינו מתנועע תנועה רצונית מקומית אינו חי, אף על פי שהתנועה אינה מעצם החי, אבל מקרה דבק בו. , , גשם זה, כמו שאומרים, איפה הבשר? בשר זה משהו שקיים, זה גשמי, גשמי זה קיים, ולכן, כאשר מחנכים כבר בגיל קטן, את הילדים, צריכים להשתמש בצורה כזאת וגם אנשים שבהתחלת דרכם, אומרים, יד ה’, אוזני ה' עיני ה' דברים כאלה, כדי שיבינו שהוא קיים, וכל מה שאינו גשם, אבל הוא בגשם, הוא נמצא אצלם, אבל הוא חסר המציאות מן הגשם, זה לא כל כך, נגיד, שנאה, שנאה קיימת? מי שראה את האתקפה בשביעי באקטובר ברור לו שנאה קיימת, והיא פועלת, אז יגידו לך, שנאה, זה בתוך הגוף, זאת אומרת, יש אדם גופני שיש לו רגש של שנאה, אבל משהו שלא גוף, לא קיים, להצטרכו במציאותו אל גשם. זאת אומרת, הוא לא כמו גשם אבל בלי גשם, בלי חומר, אין שנאה, זאת אומרת, חומר הוא תנאי לרגש גם לאהבה, כל הדברים האלה, זה דבר שמתאר אותו, אז הציבור הפשוט ביותר מקבל שגשם קיים, ורעיונות יש רעיון, זה לא קיים, ניתן דוגמה יותר משמעותית, דיברנו זה פעם, יש כנסת ישראל, מדברים על כנסת ישראל, כמה שוקלת כנסת ישראל, כמה קילו, האם כנסת ישראל שוקלת יותר אחרי חג הפסח, או יורדת במשקל אחרי יום כיפור, או לא? זאת אומרת, לא, זה לא שייך, אה, זה רעיון, זה סוג של רעיון, כאשר מדברים על הרבה יהודים, כנסת ישראל, זה קיצור במקום להגיד ינקל ושמואל, וכ"ו, אומרים כנסת ישראל משך הדור, אבל זה אנשים פרטיים, אז זה אומר, הם לא מאמינים שיש מושג רוחני כזה, כמו שאפשר אפילו להגיד דברים אחרים, אין דבר אחד, שניים דברים כאלה, יש תפוז, וכאשר יש תפוז, ועוד תפוז, אין שני תפוזים, יש תפוז ותפוז,אבל מה, אתה תגיד, אם שואלים אותך מה יש לך בשק, תפוז, תפוז, תפוז, תפוז, אז תגיד, יש עשרה תפוזים, אבל זה עניין מלאכותי שעוזר לנו, אז לכן, התורה חייבת לדבר גם כן ככה עם אנשים, שהתפיסה הבסיסית שלהם, זה שיש גשם, או דבר שבתוך גשם, אמנם, מה שאינו גשם ולא בגשם, אינו דבר נמצא בשום פנים תצחילת ציור האדם, אדם שלא מחנך את עצמו, ולא מרגיל את עצמו לדעת שכנסת ישראל היא נצחית, והאדם היהודי מתחלף, זה כאן 70 שנה, 80 שנה, 120 שנה, ומתחלף, וכנסת ישראל, אולי האישים שמייצגים אותה במשך הדורות מתחלפים, אבל כנסת ישראל נמשכת, להבדיל גם ישמעאל, ישמעאל מתנהג כמו ישמעאל כמו שהוא התנהג בזמן ששרה אימנו ראתה אותו מצחק, כאילו כל אחד מסתכל בתורה, ואומר, ככה אני עושה, אני ישמעאלי, ככה אני אעשה, אני אדומי, ככה זה, אבל הם לא צריכים להסתכל, בגלל שיש עניין של המציאות של ישמעאל, או של אדום, כל אחד ואחד מהאומות שיש להן אופי מסוים, וזה קיים כאשר האישים הגשמיים, שיש להן גוף שנמצאים, הם מתחלפים, כי מה שקיים יותר זה הרעיון הסשכלי, שהוא לפעמים נצחי, לפעמים לא, אבל הוא לא תולוי בגשם, אבל זה לא מה שחושבים בהתחלה. אז לכן, כאשר הרמב"ם בא ואומר, הקדוש ברוך הוא לא גוף, הוא אפילו לא גוף מזהיר ובהיר, אומרים, הרמב"ם לא מאמין, הוא אומר לנו שהוא מאמין, אבל הוא לא, בגלל שאם זה לא גשם, אז זה לא קיים, הוא אומר את זה עוד כמה פעמים במשך הספר, וצריכים להזהר, דיברנו על זה פעם, הרבה פעמים כאשר לומדים את הרמב"ם, שואלים האם מדובר על משל או על דבר אמת פיזי. לדוגמא כאשר הרמב"ם אומר שיש עולם הנשמות, שהנפש נמצאת ללא גוף בגן עדן, ונהנית מזיו השכינה, זיו זה לא אור שאפשר להאיר את הבית במקום חשמל. אז שואלים האם זה משל, או האם זה גשם? זה לא גשם, וזה לא משל, זה מציאות רוחנית שהיא נצחית, לעומת הגשמית שהיא מתחלפת. זאת הכוונה. אנחנו חוזרים חזרה לפרק שלנו, אז הוא אומר, שברגע שאומרים שהאדם נמצא בצלם אלוקים, אומרים שהקדוש ברוך הוא נמצא בצלם האדם, ולכן יש לו ידיים ורגליים, ואם אתה אומר לא, אז הוא אומר, אוו, אני מבין, הוא לא כמותינו, הוא יותר גדול, הוא יותר בהיר, לפי סברתם, והחומר שלו גם כן אינו אודם ובשר. זה תכלית מה שחשבו רוממות בחוק האלוה. מי שרצה להגיד, אני לא משווה אותי אליו הוא לאין סוף יותר גדול ממני, הוא לאין סוף יותר בהיר ממני, אבל הוא סוג של גוף. שאים לא ככה, הוא לא קיים, הוא דימיון, הוא רעיון. כל אחד שלא התרגל לחשוב ככה, צריך לחנך את עצמו לדברים האלה. אמנם, מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות והעמיד האחדות האמיתית, אשר אין אמת לה, אלא בהסרת הגשמות, כלומר האחדות לא יכולה להתקיים יחד עם הגשמות של הקב"ה, בגלל שגשם מתחלק, כלומר אם יש לך גשם אז אפשר לחתוך את זה לשנים .המדברים הערבים חשבו שיש נקודה שאי אפשר לחלק את זה יותר. אפשר לחשוב שאת הסלאמי אפשר להחתוך לחתיכות, קטנות, יותר ויותר. אז המדברים אמרו, שיש לזה גבול. לפעמים חשבתי שבפנימיות של חלק מהמוסדות, רואים שאין גבול. אם אין אחדות זה חיבור של כמה דברים. זה הכוונה ברגע שאומרים שקדוש ברוך הוא גשם, הוא לא יכול להיות יחיד. דבר גשמי גם תופס מקום, הקדוש ברוך, הוא נבדל, נבדל לגמרי. עכשיו נראה מה שהוא אומר. הנה תדע המופת על כל זה בזה המאמר הכוונה שאני אסביר לכם בהמשך למה הקדוש ברוך הוא לא יכול להיות גשם. אבל הערתנו בזה הפרק הוא לבאר עניין צלם ודמות. ראשית הכל אומר מה שלא צריכים להאמין. לא צריכים להאמין, יותר נכון מה שצריכים להאמין שלא, הקדוש ברוך הוא הוא לא גוף. הוא לא גוף, הוא לא צורת הגוף, צריכים מאד לדייק במילותיו הרבה אנשים התבלבלו במה שאומרים עכשיו. ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי "תאר".מה שנקרא תמונה, זה לא צלם. צלם הוא יסביר מה זה. אבל אם רוצים לדבר על תמונה, המילה זה תואר. אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי תאר אמר, יפה תואר ויפה מראה. מה תארו. כתואר בני מלך. ונאמר בצורה המלאכית, כלומר מה שהאדם עושה על ידי ההמלאכה שלו, יתאריהו בשרד, הכוונה מצייר אותו ... ובמחוגה יתאריהו,וא מגדיר אותו, משרטט אותו, וזהו השם שלא ייפול על האלוה יתברך כלל חלילה וחס. המילה תואר לא הולך על הקדוש ברוך הוא בכלל. הנוצרים אומרים, שיש איזה פסוק שמשיך לקב"ה תואר וזה חלק מהאמונה שלהם שהאלוה הוא אדם, שהקדוש ברוך הוא זה שלושה לפי הנוצרים,ואחד מהשלושה הוא בן אדם. הם ראשית כל קבעו את העניין שלהם, אחר כך הם רצו למצוא ראייה, אז הם אומרים, הנה יש לנו, עכשיו הוא פה אומר ככה, אמנם צלם, נופל על הצורה הטבעית, רצוני לומר על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא. מה שבדרך כלל אומרים היום הנקודה, כלומר מה הדבר שהופך את האדם לאדם? אם יש לו את זה, הוא אדם, אם אין לו את זה, הוא לא אדם. זה הכוונה, זה הצורה. מה זה צלם של כל דבר? מה זה צלם של ג'ירפה? אם יש לו את זה אז זה ג'ירפה. טוב, צריך להיות צואר ככה, ואם אין לו, אז מה, הוא לא ג'ירפה? טוב, האמא שלו צריכה להיות ג'ירפה, אבל זה רק דוחף את זה למעלה (מה הופך את האמא שלו לג'ירפה) כלומר, מה עושה את ג'ירפה ג'ירפה? זה השאלה. העניין של צלם זה מה שהופך את הדבר למשהו. נקרא עוד פעם. צלם הוא נופל על הצורה הצבעית. רצוני לומר על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה משהו. והוא אמיתתו. זה האמת של אותו הדבר, והוא אמיתתו. מאשר הוא הנמצא, זה הופך אותו לדבר שהוא. אשר העניין ההוא באדם, הוא, מה הוא אומר? ואתם תקראו את זה, מה זה באדם? מה זה הצלם באדם? אשר בעברו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו, בצלם אלוקים, ברא אותו. עכשיו הוא מדבר על שני דברים פה, נכון? אמרנו, צלם של כל דבר, צלם של X זה מה שהופך את X לX אז הוא אומר, באדם מה זה? הוא אומר זה הדבר אשר בעברו תהיה ההשגה האנושית. הוא לא כותב שזה ההשגה האנושית, נכון? הוא אומר שזה אשר בעברו תהיה ההשגה האנושית. ואיזה צלם מדובר פה? כאשר הוא אומר, צלם של X זה מה שהופך אותו לX. מה שהרמב"ם כותב הוא אשר בעברו תהיה ההשגה האנושית. אז מה זה X פה? אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית, היא צלם של מה? זה צלם האדם. הוא שואל, אשר באדם, מה זה צלם האדם? לא צלם אלוקים, מה זה צלם האדם? צלם האדם זה אשר בעבורו, הרב קפח מתרגם בו, אשר בו תהיה ההשגה האנושית. זה צלם אדם. אחר כך הוא אומר. שזה היכולת של האדם להשיג. אשר בעברו, כלומר, הכוח שלו, שבו הוא יכול להשיג. זה עושה אותו אדם. אבל מה זה צלם אלוקים? הוא אומר, ומפני ההשגה הזאת הסשלית כאן זה לא אשר בעברו. הוא לא מדבר על היכולת להשיג פה. לא בגלל הכוח הזה להשיג, אלא בעבור ההשגה עצמה, כאשר הוא משכיל בפועל, יודע את השם, זה הצלם האלוקים של האדם. לא שהוא יכול להשיג. תינוק, נגיד שנולד. מה אנחנו רואים? יכול להיות שיש בו יותר, אבל מה שאנחנו רואים? הוא יכול ללמוד. אז הוא אדם. אדם יכול ללמוד. נראה בהמשך, מה הכוח הזה. יש לו שם, אשר בו הוא יוכל להשיג. היכולת להשיג מתגלה גם בראשית בריאתו של האדם, לידתו של האדם, כל ילד, הוא מתחיל ללמוד, הוא לומד שמשהו חם, משהו קר, משהו טעים, משהו לא טעים, הוא לומד את זה ונותן לזה רעיונות. הוא אדם. מה זה הצלם האלוקים שבו נברא האדם הראשון? לא היכולת להשיג. הצלם האלוקים זה שהוא ידע, האדם הראשון ידע את אלוקיו, דעת אלוקים שכבר קיימת בפועל. האדם הראשון לא נברא כאשר הוא יכול ללמוד, הוא גם כן יכול ללמוד, אבל הוא היה שלם. -זה לא הפוטנציאל כבר. אדם הראשון נברא במלוא המימוש. אז איך הוא חטא? הבעיה של האדם הראשון כפי שנראה היה לא כל כך בראש, זה היה יותר ברגליים. גם הרגליים חשובות. אבל האדם הראשון, מה שנאמר עליו בצלם אלוקים בראה אותו, זה שהוא יודע את האלוה. אנחנו נראה את זה גם כן עוד מעט. אבל זה הבדל. אבארבנל עומד על זה, גם כן בפירוש, אבל זה בולט מול העיניים. הבעיה היא ש שומעים כל מיני אנשים שמדברים שטויות ואומרים שזה אותו דבר, וזה לא אותו דבר, בגלל שהם לא דייקו במה שכתוב, נקרא עוד פעם, מה זה צלם? צלם זה מה שהופך את הדבר למה שהוא, הנקודה. מה הופך את האדם לאדם? היכולת לדעת. מה הופך את האדם לצלם אלוקים? מה עושה אותו לצלם אלוקים? דעת אלוקים שיש לו. אצל האדם הראשון היה ברור, הוא ידע את זה מראש, הוא דיבר עם הקדוש ברוך הוא ביום היווצרותו. כלומר, זה עניין של השלמות השכלית שהייתה לו. וגם אצל כל אדם, בהמשך נראה מה קורה, כאשר מדובר באדם רגיל שהוא לא אדם הראשון. אבל יש הבדל בין היכולת לדעת. לפעמים שומעים שהרמב"ם חושב שהיכולת אינטלקטואלית זה צלם אלוקים. זה לא נכון. היכולת אינטלקטואלית, כלומר להבחין, זה מה שהופך את האדם לאדם, לאדם. מה צלם אלוקים של אדם? זה דעת השכלת האדם את השם. בעיקר כאן מדברים, השכלה, השגה הזאת, שיודע את השם, הוא מחובר בדעתו, בידיעתו, עם הקדוש ברוך הוא בפועל, זה צלם אלוקים של האדם. השאלה היא האם הגויים הם המשך של אדם הראשון או לא? זו שאלה אחרת. הראשונים אומרים שאדם הראשון דיבר שתי שפות. הוא דיבר עברית והוא דיבר ארמית. זאת אומרת, הוא דיבר עברית בשביל היהודים, אחר כך, הוא דיבר ארמית, שזה סוג של אחוריים של העברית. זאת אומרת, זה בשביל הגויים. ככה, זה מה שיצאים ממנו גם כן. עכשיו, אנחנו נעמוד על שני דברים. הדבר הראשון, זה מאיזה פסוק הרמב"ם התחיל את הפרק? מאיזה פסוק הוא שאל בעמוד הקודם צלם דמות הביא את זה אל הגשמה הגמורה לאמרו איזה פסוק? נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, כאשר הוא נותן את התשובה שלו, איזה פסוק הוא מביא? בצלם אלוהים בראו אותו. כן, למה הוא עונה מפסוק שהוא לא הפסוק שהוא הקשה עליו? הוא אומר, שמהפסוק, נעשה אדם בצלמנו, הם הבינו שיש כאן הגשמה, אבל זה לא נכון, בגלל שאנחנו אומרים שבצלם זה לא עניין של גשמיות, זה עניין של דעת אלוקים, כמו שכתוב בצלם, אלוקים ברא אותו. איפה מצאנו שיש קושייה מפסוק כ"ו והתשובה מפסוק כ"ז כתוב בסנהדרין דף ל"ה שבא איזה מין, ואמר יש הרבה אלוהים, שהרי כתוב נעשה אדם בצלמנו. אז מה נעשה עם הפסוק נעשה אדם בצלמנו? הכוונה לפמליה של מעלה, הכוונה שהייתה יכול לחשוב שהפסוק הראשון, זה ריבוי, לכן בא הכתוב בצלם אלוקים ברא אותו, לומר שרק הקב"ה עשה אותו רק אל אחד. אבל יש הבדל נוסף. מה שהמקובלים מבחינים בין עשייה לבריאה, זה לא רק המקובלים, גם הרמב"ם יעשה את זה בפרק ל’ של חלק ב העניין של עשייה, מה שנאמר נעשה אדם בצלמנו. זה הסוג של שכלול והתפתחות מהבריאה הראשונית. בצלם אלוקים ברא אותו רק הקב"ה ברא את האדם אבל בעניין העשיה מה שנאמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו שזה עניין של שיכלול הבריאה, הוא התייעץ בפמליה של מלה, על כל איבר ואיבר, איך לבנות את ציפורניים ודברים כאלה, הוא התייעץ עם כולם, שזה יוצר שילוב לתוך הגשמיות של הדברים, לכן אם מדברים על מלאכים, מלאכים יש להם צורה. לא שלהם, אבל צורה נבואית, כלומר, שבדרך כלל הנביאים ראו מלאכים, סטנדרט, לפעמים המלאכים מתגלים בצורות אחרות, אבל יש צורה סטנדרטית של מלאך, אבל אין לקדוש ברוך הוא דמות בכלל, כלומר, לקדוש ברוך הוא יש את עניין דמות כבוד השם, אבל להשם אין בכלל דמות חס ושלום כמו שאנחנו אומרים בענים זמירות. עכשיו צריכים לראות, מה זה העניין שבו הוא יודע. הרמב"ם מאוד מסודר. זה לא סתם שהוא אומר את המילה בו, הרמב"ם בשמונה פרקים שזה ההקדמה שלו לפרקי אבות. בפרק הראשון הוא מדבר על הכוחות של הנפש של האדם. והוא אומר שיש בנפש, את החלק הזן, החלק המרגיש, החלק המדמה והחלק המתעורר. החלק האחרון של הכוחות של הנפש זה החלק השכלי של הנפש. הוא הכוח הנמצא לאדם אשר בוא ישכיל. ובוא תהיה ההתבוננות. ובוא יקנה החכמות. ובוא יבחין בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואנחנו נחזור לזה כאשר נלמד פרק ב'. אבל יש בנפש האדם כל מיני יכולות. מה שעוזר לו בתזונה, מה שנותן לו הרגשות, מה שמזיז אותו בתנועה, מה שפועל את הדמיון. ויש גם כן חלק שהוא משכיל. החלק השכלי. הוא הכוח הנמצא לאדם אשר בוא ישכיל. ובוא תהיה ההתבוננות. ובוא יקנה החכמות. בוא, בוא בכלי הזה. יש שם אחד לדבר הזה הוא נקרא החלק השכלי של הנפש. זה מה שראוי שיזכר מעניין הנפש ההיא. ודע שזאת הנפש האחת, אשר קדם סיפור כוחותיה, או חלקיה, כל הנפש שדיברנו כולל החלק השכלי, היא כחומר, והשכל לה צורה. ואם לא תיקנה לה הצורה, תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב. בקיצור, כל השכל, הכל, האוכל שהוא אוכל, התנועות שהוא עושה, היכולת להשכיל, זה חומר לקבל את השכל. מה זה השכל פה? לא אינטלקט. מה זה? זה האמת. זה האמת, כלומר, הדעת של האמת, כלומר, כאשר אדם מחובר לאמת, בדעתו, זה הצורה. הוא מדבר בפרק ע"ב, הוא קורא לזה, השכל הנעצל, או השכל הנקנה. שניהם אותו הדבר. כלומר, יש משהו שבו ישכיל, וזה החלק השכלי של הנפש. וזה הופך אותו לצלם אדם. מה הופך אותו לצלם אלוקים? לא שהוא יכול להשכיל, אלא שהוא משכיל את האמת. האמת זה השכל שיורד על האדם, והוא נקנה על ידי עבודה שלו. האדם שבעבודתו לא בורא את השכל. שיורד, האמת הזו קיימת. אבל הוא קולט אותה על ידי שהוא מכין את הכלים לקלוט את השכל שהוא האמת. אז צלם אלוקים של האדם, זה החיבור שלו לאמת הרמב"ם אומר את זה אגב, במפורש במשנה תורה. עוד שם שהוא נותן לזה, אנחנו רואים בעמודע"ז פרק מ"א הוא מדבר על הנפש, גם כאן הוא מדבר על הנפש. נפש, שם משותף עם שם הנפש החיה הכוללת לכל מרגיש. אשר בו נפש חיה, כולל גם את הצפרדעה, נכון? גם צפרדעה יש לו נפש. הקדמונים ראו את הצפרדעה קופץ. הם אומרן, מה גורם לו לקפוץ? איך הוא זז? מה נותן לו את ההוראה לקפוץ? כמובן זה הנפש, שאומר לצפרדעה קפוץ. נפש זה כוח החיים שלו. הוא גם כן שם אדם, לא תאכל הנפש עם הבשר, והוא גם כן שם הנפש המדברת. כלומר צורת האדם. חי ה’, אשר עשה לנו את הנפש הזאת. מה זה צורת האדם? זה צלם האדם, לא צלם אלוקים. זה הנפש המדברת. נפש המדברת, זה היכולת שלו להשכיל, נגיד שוב, זה הנפש המדברת. לא צלם אלוקים. בפרק ע"ב פה, הוא מדבר על ההקבלה בין האדם לבין העולם. והוא בעמוד קסד הוא מדבר על השכל, שהוא מנהיג את האדם, כמו שיש השגחה אלוקית על העולם. אז גם כאן בעמוד קסו קסז. הוא אומר כך, לאדם יש שכל היולי, שכל גולמי, שהוא מקביל להשגחה האלוקית בעולם, ויש לו את השכל הנבדל הוא מקבל לשכל הנקנה לאדם אז יש שתי דרגות של שכל יש שכל גולמי שכל היולי שיש לאדם הוא גם משתמש בזה כדי לסדר את החברה שיהיו אנשים שהם נגרים ורופאים וחקלאים זה שימוש שיש באדם שפועל מהשכל הגולמי. אבל השכל הנבדל שנופל על האדם זה משהו שנקלט בשכל ההיולי והשכל ההיולי החלק השכלי של הנפש לפעמים גם הנפש עצמו זה הכוח להשכיל שהוא אמר בהתחלה. זה חשוב מאוד בגלל שתשמעו את זה הרבה פעמים שלדעת הרמב"ם היכולת האינטלקטואלית של האדם, זה צלם אלוקים, זה לא נכון. הרמב"ם בחר לפתוח בהגדרת צלם אלוקים כיוון שזה השורש לכל שאר הדברים. כלומר אם אדם מתחיל לדעת מיהו ומה תפקיד שלו, לא רק התפקידים זה מיהו, מיהו אדם. אז כל השאלות האחרות אפשר לענות עליהם מתוך ההבנה של מיהו האדם. לכן הוא מתחיל את הספר ומסיים את הספר בעניין של מיהו האדם. מדוע יש רע בעולם, מה העניין של בחירה החופשית? כל השאלות האלה זה מי האדם? מה התפקיד שלו? בפרק ד של הילכות יסדי התורה הרמב"ם כותב נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל. זה לא מדבר על בני אדם. והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם, היא צורת האדם השלם בדעתו. והכוונה היא על דעת, לא יכולת לדעת. ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. כלומר שיהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם. כלומר, הוא יודע רעיונות מופשטים, לא שהוא יודע דברים גופניים. עד שידמה להם. כאשר מדברים על צורת האדם, אינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים, שהיא הפה והחותם והלסתות. ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבא אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומעורר, אלא הדעה, הדעה שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר. אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות, אלא מאת השם מן השמיים היא. כלומר הדעת של האדם, מה שהאדם יודע את הקדוש ברוך הוא, זה דבר שמאת השם מן השמיים. לפיכך, כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, הכוונה במוות, כאשר האדם נפטר והגוף שלו מתפורר, ותובד הנשמה, נשמה אצל הרמב"ם כאן, זה החיות הבסיסית של הגוף, החיות הביולוגית של הגוף, מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, לא צריכה את החיות של הגוף בכלל, מה שמאת השם מן השמיים, זה דעת השם, שיודעת ומשגת הדעות הפרודות מהגלמים, יודעת את האמיתות שאין להם גוף, הן לא פיזיות, הן נצחיות, ויודעת בורא הכל, הנשמה או מה שהוא אומר, צורת הנפש של האדם, לא הנפש, צורת הנפש של האדם, שזה נעשה אדם בצלמנו, היא יודעת את בורא הכל, והיא עומדת לעולם ולעולמי עולמים, כלומר, היא נצחית לעולם ולעולמי עולמים. הוא שאמר שלמה בחוכמתו, וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה. כאן, אגב, מה שאומר שלמה, זה לא רק על צדיקים, בגלל שהנשמה, כלומר, הצורה של הנפש יותר נכון לפי הלשון של הרמב"ם, זה דעת השם, יודעת בורא עולם, ולכן היא קיימת. ואם אצל רשע כמו שראינו בשמונה פרקים, מי שהיה שיכור 70 שנה, לא עשה כלום עם החלק השכלי של הנפש, מה הוא אומר עליו? אמרנו שכל הנפש זה חומר, והשכל עצמו מלמעלה, זה הצורה של הנפש. דע שזאת הנפש האחת אשר קדם סיפור כוחותיה היא כחומר, והשכל הוא לה צורה, ואם לא תיקנה לה הצורה, תהיה מציאות ההכנה שבאה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו הוא עם מציאות הבל. הוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב, רצוני לומר שמציאות נפש שלא תקנה לה הצורה, אלא תהיה נפש בלא דעת, לא טוב. אמנם הדיבור על הצורה והחומר, והשכלים כמה הם, והיאך יושגו - אין זה מקומו, ולא נצטרך לו במה שנרצה לדבר על המדות, והוא יותר נאות לספר הנבואה אשר זכרנו.. ראינו קודם לכן, בהקדמה שהוא התכוון כאשר הוא היה צעיר לכתוב ספר על הנבואה, אז הוא אומר, מה זה נפש מה זה נשמע? זה אנחנו נפרש בספר הנבואה. את פירוש המשניות הוא כתב בגיל 24, אז לכן הוא ככה אומר, יש לי זמן, אני אכתוב את הדברים, אבל העניין הוא שגם אצל מי שלא מימש את זה, אז החיים שלו היום לשב, הבל. הבל זה עניין של פוטנציאל שלא מומש בכלל, זה עניין של הבל. כמו הבל שנולד האדם הראשון, הוא גם כן היה פוטנציאל שלא מומש, זה עניין של הבל. אבל מה עם האמת האלוקית שהוא היה צריך לקלוט? ובגלל שהוא היה שיכור כל 70 השנים הוא לא קלט כלום? זה, זה יכול להימחק? זה אמת אלוקית, זה לא יכול להימחק. זו רק לא עשה משהו בעולם הזה, אז מישהו אחר יעשה את זה, אבל זה חייב להיות אמת אלוקית חייבת להתבטא בתוך העולם, ולא יכול להיות שתהיה אמת אלוקית שלא תתבטא בעולם, בגלל שאחד החליט להשתכר כל החיים שלו. אז הדעת אלוקים, שזה בשורש של כל אדם, זה דבר שחוזר אל האלוה אשר נתנה עוד פעם, הרמב"ם אומר שהצורה של הנפש יודעת בורא עולם, לא יכולה לדעת, אלא בפועל יודעת בורא עולם. וזו הצורה שהיכולת לדעת, הוא צריך לממש את היכולת הזאת במשך החיים שלו אם לא ככה, נפש לא טוב, החיים שלו הוא הבל. הוא לא יוצר את זה על ידי עבודתו האינטלקטואלית, היא קיימת. זה מאת השם מין השמיים. מאיפה באה הדעת הזאת? הוא יוצר את זה? הוא לא יוצר את זה. זה קיים. אבל הוא מתחבר אל זה על ידי העבודה שלו בעולם הזה. אם זה לא ברור, אני אגיד עוד פעם, האדם, יש לו צורה של שכל, שזה מה שצריך להתלבש על החומר, שזה הדבר שבו הוא משכיל. והדבר הזה הוא אמת אלוקית. והאמת האלוקית לא יכולה ללכת לאיבוד גם אם הוא ישחית, האמת אלוקית הזאת לא הולכת לאיבוד, הוא רק לא קנה לה מקום בעולם. לכן, רק צדיקים יש להם חלק בעולם הבא. בגלל שהעולם הבא זה סוג של עולם. זה לא עולם הזה, אבל זה עולם. אז מי שחיבר את עצמו, אל האמת האלוקית בעולם הזה, האמת הזאת קנתה, אחיזה בתוך העולם הנברא והיא נצחית בעולם הבא. אבל אם הוא היה שיכור שבעים שנה, זה חוזר אל האלוהה אשר נתנה, בגלל שזה לא יכול ללכת לאיבוד. אחר כך איך שהוא, מישהו יטפל בזה. אדם הראשון נברא בצלם אלוקים גלוי, גוי. הרמב"ם בפרק ע אומר שכאשר אדם נולד, יש לו את הצלם אלוקים שלו, צלם אלוקים, אבל זה מתגלה אצלו כפוטנציה, זאת אומרת, זה לא פוטנציה, זה דבר שקיים, אבל אצלו זה מתגלה כפוטנציה. אברהם אבינו לא היה יכול להיות יצחק אבינו. ויצחק אבינו לא היה יכול להיות אברהם אבינו. אמר, האדם כאשר הוא עובד את השם ומגיע בעבודה, למימוש ויודע את השם, הוא יודע את זה בצורה ששונה מהאדם שעומד לידו. כי הגדרה של האדם, זה כשמסתכלים על פסגת מציאותו, פסגת המציאות שלו, זה אותו דעת אלוקים שהוא צריך לתחבר אליו. והדעת האלוקים של כל אחד הוא אינדיבידואלי ויחודי, אבל גם שיש משהו כללי, שלפעמים הוא יכול לדלות ממשהו שגדול יותר מהזהות הפרטית שלו, אבל כל אחד, לכל אחד יש לו את הייעוד שלו, את הזווית על האמת האלוקית שלו. אריסטו אמר שאדם שלומד אמיתות, אז זה מה נשאר ממנו אחרי החיים כי מה שנשאר לפי אריסטו זה האמיתות שהוא למד, אבל האמיתות שהוא למד זה אחד לכל אחד, נגיד, הוא למד, אחד ועוד אחד זה שניים, וגם זה שישב לידו, הוא יודע שאחד ועוד אחד זה שניים, האחד ועוד אחד זה שניים היה נכון לפני שהוא נולד, והיה נכון אחרי שהוא מת, הוא לא לוסיף לזה דבר, זאת אומרת זה היה כך, ולכן הפילוסופים שבאו אחרי אריסטו אמרו שהוא מכר לוקשים לכולם, בגלל שהוא אמר שהוא מאמין בהישארות הנפש, אבל הוא רק אומר שהאמיתות, ישארו אמיתות אבל ממך לא נשאר כלום, אבל אצלנו זה לא כך בגלל שכל אחד יש לו זווית אחת של הראייה של האמת האלוקית שזה מה שמגדיר אותו, לא בגלל שהוא מקרין את זה ברגע שהוא נולד, אלא שזה מה שהפסגה, שזו הצורה של הנפש כולה, כולל הנפש השכלית אשר בו ישכיל שאליו הוא פועל כדי להתחבר משך החיים שלו. נראה את זה בפרק ע הרמב"ם מדבר על זה על סמך גמרא בחגיגה. זה חשוב להפנים את זה בגלל שזה לא רגעי, אדם כאשר הוא רואה את עצמו, וגם כאשר הוא רואה את זולתו, כדאי שיסתכל עליו ככה, שכל יהודי כאן יש איזה זווית ספציפית שלו שהוא צריך להוסיף לעולם, ווראשית כל צריכים לעזור כל אחד השני כדי שהוא יוכל להגיע לזה, אבל הגשמיות זה הכלי שבו הוא יכול להשתמש אם לא היה לו גוף היה קשה להניח תפילין, וגם לשבת בסוכה, אז צריך גם את הגוף עובדים את הקדוש ברוך הוא בגוף, אבל הדבר הזה הוא נצחי וקיים ורוכשים לו חלק בעולם הנברא, וזה נצחיותו בעולם שזה עולם הבא, גם מישהוא שאין לו נצחיות בעולם הבא, אז הדבר שהוא האידיאל שהיה בשורש נשמתו לא אובד בגלל שזה האמת וזה לא יכול ללכת לאיבוד, תפנימו, זה ככה, צריכים להתחיל לעשות את תרגילי חשיבה, לחשוב ככה
2. תמלול השעיעור:: הנפש מסיגה את השכל, אז בסדר, אם לא, זה הבל ורע, ואין קיום נצחי בעולם, כלומר, האדם שלא ניצל את הזמן שלו בעולם הזה, כדי להתחבר עם הדעת אלוקים, שבשורש, או בפסגת, הזהות שלו, אז הוא לא קנה משהו בעולם הזה, אבל האמת, שהיא ההבנה האלוקית, כלומר, ידיעת ה’ של האדם, מהזווית המיוחדת לו, זה לא יכול להימחק, זה דבר נצחי, זה חוזר חזרה אל ה’, אשר נתנה בכל מקרה, כלומר, רק צדיקים, יש להם חלק לעולם הבא, אבל השכל של כל אדם, גם צדיק, גם רשע, הוא לא נמחק, בגלל שזה אמת אלוקית, הצדיקים, אם מתחברים לזה בתוך העולם, אז הם קונים חלק עולמי לאמת הזאת, האמת הזאת נטוע בתוך העולם. אם לא אז זה רק חוזר. זה רק חזרה, מה שלמד בפעם הקודמת ולכן נאמר צלמם תבזה, צלמם תבזה מדבר על רשעים יש מסבירים שם בפסוק, שזה רשעים שקמים למשפטם בתחיית המתים. צלמם תבזה זה עניין של ביזיון, ביזיון זה יכול להיות רק לנפש, זה לא יכול להיות לצד גופני, הגוף לא מרגיש כלום. צריך להיות משהו שהוא נפשי לכן כאשר צלמם של הרשעים תבזה זה הרוח שלהם, זה מגיע לביזיון, כי הביזיון דווק בנפש, אשר היא הצורה המינית אין זה עניין שלה, כלומר, מה העונש של הרשעים זה משהו שקורה לנפש, לא לגוף, לא תכונת האברים ותארם. ככה, מישהו רואה את תמונה של מישהו, ומשפריץ על זה צבע, או כותב על זה גרפיטי, התמונה לא מתביישת כלומר, זה כדי שהאדם שזו תמונה שלו יידע על זה, יראה את זה ואז הוא מרגיש בביזה, בגלל שיש לו נפש, אבל התמונה עצמה לא מרגיש שום דבר גם כן, גם כאשר מבישים מישהו, מה שמרגיש את הבושה זה הנפש שלו, לא הפנים שלו, יש לזה ביטוי פיזיולוגי- ביטוי, אבל רק בגלל שהנפש מפעילה את הגוף. מי שמבישים אותו כאשר הוא כל כך שיכור שהוא לא יודע שמבזים אותו והוא קם, ואף אחד לא אומר לו מה קרה לו הוא לא יידע .... וכן אומר כי הסיבה בקריאת צלמים - "צלמים", היות המבוקש מהם עניינם הנחשב, לא תמונתם ותארם וכן הוא אמר צלמי טחוריהם. הפלשטים. כשהחזירו את הארון, בגלל שהם הוכו בטחורים והם לפי היגיון של העבודה הזרה שלהם, הם רצו להביא איזה סוג של כפרה שדומה לעונש שהם קיבלו, אז הם עשו פסלים שדומים לדעתם למכה של הטחורים שהם קיבלו, יש דעה שזה בדיוק הפוך, לכן קוראים לזה אופלים, שזה כאילו משהו גבוה, זה כדי לרמוז שהבעיה שלהם זה משהו נמוך, כלומר זה מהטחורים. אבל הרעיון הוא, בזה שהם שמו את הצלמי טחוריהם הם מבקשים שהאלוה יסיר מהם את המכה של הטחורים, ככה הם רומזים בדבר הזה. בכל אופן, הם עשו איזה צורה חיצונית וזה נקרא צלם. אז הוא אומר, לא, זה נקרא צלם כי זה הדבר שרומז לעצם העניין, שהעצם העניין זה צלמי טחוריהם, זה לא הטחורים עצמם, אלא משהו שרומז למהותם, כי היה עניין הנרצה בהם עניין דחות הזק הטחורים, לא תאר הטחורים המסר היה חשוב, המסר היה, שהם מבקשים כפרה כדי שהקב"ה יסיר את המכה הזאת. עכשיו הוא אומר כך, ואם אי אפשר מבלתי היות "צלמי טחוריכם" וצלמים נקראים כן מפני התמונה והתאר, כלומר אם תרצה להגיד למה זה מסמל את הטחורים בגלל שזה דומה לטחורים, אז זה גם כן עניין של תואר חיצוני. יהיה אם כן צלם שם משתתף או מסופק כלומר לפעמים ככה, לפעמים ככה, או תמיד ככה וככה, יאמר על הצורה המינית, כלומר הצורה הפנימית כמו שהרמב"ם הסביר שצלם זה מה שעושה אותו למשהו, או על הצורה המלאכית, כלומר התואר איך הוא נראה, ועל כיוצא בה מתמונת הגשמים הטבעיים ותארם, עד עכשיו הוא אמר, צלם זה לא תואר, עכשיו הוא אומר צלם יכול להיות גם וגם, עכשיו נראה מה שהוא עשה, ויהיה הנרצה באמרו נעשה אדם בצלמינו הצורה המינית, אשר היא ההשגה השכלית, לא התמונה והתואר. עכשיו אנחנו שאלנו לפני שבוע, מדוע הוא מקשה מהפסוק בבראשית פרק א פסוק כו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו והוא עונה בראש עמוד כ וכן הוא אומר, מפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו בצלם אלוקים ברא אותו, זה היה פסוק כז ועכשיו כאשר הוא אומר, יכול להיות גם זה וגם זה, אבל כאן זה הכוונה היא שזה לצורה מינית ולא לתואר, הוא חוזר לפסוק כו, נעשה האדם בצלמינו, בגלל שמי זה הנעשה, הקדוש ברוך הוא ובית דינו, הפמליה שלו, כלומר שישבו על כל דבר ודבר, לקדוש ברוך הוא אין תואר, למלאכים יש כן תואר, לא תואר אנטומי, אבל יש את התמונה הסטנדרטית איך שמלאך מתגלה, לפעמים הוא מתגלה בדברים אחרים, אז כאשר כתוב נעשה האדם בצלמינו, כאשר מדובר על המלאך, יכול להיות שיש בזה גם כן עניין של התמונה איך שזה נראה באופן סטנדרטי לנביא, יש בזה דימיון לתמונה של האדם, אבל הקדוש ברוך הוא, אם זה נעשה אדם בצלמינו שזה עניין לבורא, בצלם אלוקים ברא אותו, אז זה דווקא העניין המיני. לכן, כאשר הוא אומר שזה דווקא עניין של זה שעושה אותו מה שהוא, זה בצלם אלוקים בראה אותו בפסוק כז, כאשר הוא אומר יכול להיות גם וגם, אז הוא אומר את זה על פסוק כו, אבל כמו שראינו גם כן במסכת סנהדרין, שפסוק כז מעיד על פסוק כו כמו שהמין אמר הנה יש הרבה אלוהים, שהרי כתוב, נעשה אדם והוא ענה לו שבפסוק הבא נאמר בצלם אלוקים ברא אותו, לא עשו או בראו אותו, אלא בצלם אלוקים ברא אותו, אז רואים שכאן זה העיקר המיני, אבל בכל אופן יכול להיות שגם לבית דינו, המלאכים שנמצאים יחד איתו, יש להם סוג של תמונה נבואית. אמנם דמות הוא שם מן "דמה" והוא ג"כ דמיון בעניין מסויים דומה, לא חייב להיות שזה דומה מבחינת תואר, אלא הכוונה היא שיש דימיון במה שהוא, כאמרו, דמיתי לקאת מדבר, הייתי כמו הציפור הזה במדבר, לא הצכוון לומר, יש לי כנפיים או משהו כזה, אלא הכוונה היא אני נמצא במדבר כמו, הציפור הזה שנמצא לבדו. "לא שדמה לכנפה ולנוצתה, אבל דמה אבלו לאבלה, וכן כל עץ בגן אלוקים, לא דמה אליו ביופיו, דימיון בעניין היופי, שם זה כתוב במפורש, לא שזה עגול או משהו כזה, יש נקודה אחת שבזה הוא דומה, זה לא שהוא דומה בכל. "חמת למו כדמות חמת נחש, דמיונו כאריה יכסוף לטרוף, כולם דימיון בעניין. זאת אומרת, זה דומה בנקודה מסוימת, זה לא דומה מבחינת התמונה, לא בתמונה או בתואר. "וכן נאמר דמות כיסא, דמות הכיסא, דימיון בעניין ההתנשאות והרוממות, לא בריבועו ועוביו ואריכות רגליו, כמו שיחשבו העניים, וכן דמות החיות". ראשית כל מעניין שהוא אומר שדמות הכיסא זה עניין של ריבועו. אנחנו מכירים שיש כיסאות שהן עגולים, או צורות אחרות. לא אני אומר את זה, הרמב"ם בספר ההיגיון כאשר הוא מדבר על צורה, מה זאת צורה, אז הוא אומר כך, כיסא זה יכול להיות עגול, או מרובע, יכול להיות כל מסוגים. בחלק א, הוא מדבר גם כן שכיסא זה ריבוע. גם כאן הוא מדבר שכיסא הוא ריבוע ויש לזה סיבה. על מה הוא מדבר כאן, אם אנחנו רוצים לראות את זה, נעבור לעמוד שפ"ה שורה אחרונה חלק ג בפרק ז שם הוא מדבר על ההבדלים בין מה שראה יחזקאל בפרק א' של ספר יחזקאל, ובין מה שהוא רואה בפרק י. בפרק א' הוא רואה את דמות החיות. בפרק י הוא רואה את הכרובים. וממה שצריך שתתעורר עליו - היות זה הסיפור כולו ואף על פי שהיה 'במראה הנבואה' בלא ספק כמו שאמר ביחזקאל פרק א "ותהי עליו שם יד יי" אבל עם כל זה נשתנה הלשון על חלקי הסיפור ההוא שינוי גדול מאד והוא כי כאשר זכר ה'חיות' אמר "דמות ארבע חיות" ולא אמר 'ארבע חיות' לבד; אז מה אני לומד מזה, כאשר הוא ראה, דמות ארבע חיות, מה הוא לא ראה? הוא לא רואה חיות. הוא ראה משהו שדומה לארבע חיות, וכן אמר "ודמות על ראשי החיה רקיע" וכן אמר "כמראה אבן ספיר דמות כסא" אז זה לא כיסא, זה דמות כיסא. וכן אמר "דמות כמראה אדם" - כל אלה אמר בהם 'דמות'. אמנם ב'אופנים' לא אמר 'דמות אופן' ולא 'דמות אופנים' בשום פנים אבל הגדה מוחלטת בתואר נמצא כפי מה שהם עליו, מה שכתוב במראה הכרובים, זה שהנביא שומע, לאופנים גלגלים באוזניים. אז הוא לא רואה, הוא שמע, לעומת זה כאשר הוא רואה את הכרובים והאופנים שמתרוממים מהארץ, הוא אומר, ראיתי את זה בעיני. זה הכוונה, יש שני פסוקים מאוד קרובים, אחד הוא שמע באוזניו ולא רואה, אחד הוא רואה ויודע שזה לא נכון. זהרק נראה כך. בכל אופן, העניין הוא שהוא לא רואה חיות, הוא רואה דמות חיות. ולא יטעך אמרו "דמות אחד לארבעתן" - זה לא אותו דבר שאינו בזה הסידור ולא כפי הענין הרמוז אליו., כאשר כתוב דמות אחד לכולם זה לא דימוי אלא דמות, הכוונה, שלכל הארבע יש אותו נראות. כאשר אומרים דמות משהו כמו אם כתוב דמוי עור. אתה יודע שזה לא עור. זה סוג כזה. אבל אופנים כן. האופנים, זה אומר משהו. האופנים, גם במראה של החיות, הוא רואה שם דמות חיות, אבל זה אופנים, לא דמות אופנים. וגם כאשר הוא רואה את הכרובים, הוא רואה אופנים ולא דמות אופנים. האופנים נשארים גם בחיות וגם בכרובים. ובה בהשגה האחרונה וחיזק זה הענין ובארו וזכר ה'רקיע' סתם גם בכרובים הוא אומר רקיע סתם בלי דמות כאשר התחיל לזכרו בפרט ואמר "ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה "דמות כסא נראה עליהם" -הכיסא הוא דמות אבל הרקיע לא. אמר הנה 'רקיע' סתם ולא אמר 'דמות רקיע' כמו שהיה כאשר חובר ל'ראשי דמות החיות'. מעל לדמות החיות יש דמות רקיע מעל לראש הכרובים, רקיע לא כתוב דמות כרובים אמנם ה'כסא' אמר 'דמות כסא נראה עליהם' - וזה משהו אחר והוא מסביר למההוא אומר את זה וזה כדי להורות על הקדמת השגת ה'רקיע' תחילה ואחר כן 'נראה לו עליו דמות כסא'. והבן זה: כאשר הוא מדבר שם, הוא רואה את הכסא דרך הרקיע. הוא רואה את הכרובים, הוא רואה את הרקיע, הוא מסתכל מלמטה. הוא רואה דרך הרקיע את הכסא שעל הרקיע ולכן הוא לא רואה את הכסא עצמו בגלל שהוא מטושטש על ידי הרקיע שנמצא בפנים. בכל הנבואות כדאי לעשות את זה, אבל בנבואה הזאת זה עוד יותר אתה צריך לשאול את עצמך איפה עומד הנביא בתוך הנבואה כאשר הוא מתאר משהו. אם הוא אומר היה כך למעלה, היה כך מלמטה, אז הנביא מסתובב מסביב למראה שהוא רואה כדי לראות איך הוא נראה מלמטה, איך הוא נראה מלמעלה וכן הלאה. אנחנו ממשיכים בגלל שזה עוד יותר חשוב. בעמוד שפ"ו לקראת סוף העמוד הוא מדבר על כל מה שהנביא יחזקאל ראה. בסוף פרק א של יחזקאל וכן אמר הנביא "הוא מראה דמות כבוד יי" - מה הוא ראה? הוא אומר, מה שאני ראיתי זה מראה דמות כבוד ה’ ו'כבוד יי' אינו 'יי' כמו שבארנו פעמים רבות. כלומר ה’ וכבוד ה’ זה שני דברים נפרדים אבל הוא לא רואה כבוד ה’ הוא את רואה מראה של דמות כבוד ה’ וכל מה שהמשיל באלו ההשגות כולם אמנם הוא 'כבוד יי' - רצוני לומר ה'מרכבה' לא ה'רוכב' - כי לא ימשילוהו יתעלה. והבן זה: כלומר הקדוש ברוך הוא אין לו משל אין לו דמות שיאמרו הנה זה ה’ לא, לכבוד ה’ יש דמות אפשר להגיד דמות כבוד ה’ ומראה דמות כבוד ה’ אבל ה’ הוא נבדל לא מתואר בתמונה נבואית אין תמונה נבואית לקב"ה טוב ממשיכים אצלנו וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד הכוונה חריג בערבית כתוב גריב דיברנו שפרופסור נוריאל אמר שזה עניין של חריג לפעמים חריג לטוב לפעמים חריג לרע לפעמים אמביבלנטי יכול להיות ככה יכול להיות ככה לשני הכיוונים וכאן זה עניין שזה דבר מיוחד מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, כוונה היא ארצי כי הגלגלנשקרוב לנו מסביב לכדור הארץ נקרא גלגל הירח משהו שיש רק לאדם והוא ההשגה השכלית דעת מופשטת אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, מה פירוש לא ישתמש בחוש ודאי משתמשים בהשגה השכלית בחוש, לא? הרי, רואים, שומעים זה לא בחוש אלא שעצם ההשגה השכלית זה דבר שקיים בלי חוש .התודעה הבסיסית, של האדם זה גם כן כאשר זה הולך על ריק. אתה יכול לחשוב על משהו, ולצמצם את מה שאתה חושב עליו, עד שזה נעלם והשכל עדין קים לא כמו שהיה בטלוויזיות הישנות, כאשר היו מכבים את הטלוויזיה אז הכל היה הולך לאיזה נקודה באמצע ואחר כך נעלם. אבל כאן גם כאשר אתה לא חושב על כלום עצם התודעה מה שנקרא באנגלית consciousזה עניין של ההשגה ודימה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, כלומר כתוב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כדמותינו הכוונה דמיון כביכול בין הקב"ה לאדם בזה שיש ידיעה שלא תלויה בחושים גם אצלנו וגם אצל הקדוש ברוך הוא ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה באמת זה לא נכון בגלל שאין ידיעה לקדוש ברוך הוא אלא כמו שאנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא הולך או פועל אז אנחנו אומרים שהוא יודע אבל ידיעה זה מושג שכלי, הקדוש ברוך הוא ברא את המימד השכלי ואת כל המושגים שיש פה לכן הוא אומר אינו דימיון באמת אבל נראה מן הדעת תחילה כלומר הקדוש ברוך הוא מתגלה אלינו כיודע, כלומר הוא חכם והוא יודע אבל הוא יודע ללא צורך בחוש אבל האמת היא כמו שהוא אומר גם הידיעה זה לא ידיעה כמו שאנחנו יודעים אבל זה מדרגה יותר גבוהה מהעניין של הידיעה שמשתמשת בחוש. אנחנו נראה את זה גם כן בהמשך יש דברים שאנחנו אומרים שכן הוא רואה בחוש הוא משגיח על כל דבר, הוא מגיב הוא רואה אדם שעושה מצווה, הוא רואה אדם שעושה עבירה הוא מגיב לכל אחד ואחד אבל זה הסתכלות מסוימת, מעל זה יש עניין של ידיעת השם שהיא קבועה ולא משתנה ויש משהו שמעבר לידיעה בכלל ונאמר באדם מפני זה העניין, רצוני לומר מפני השכל האלוקי המדובק בו, שהוא בצלם אלוקים ובדמותו . יש שכל אלוקי, כמו שאמרנו לא היכולת להשכיל אלא את השכל האלוקי המדובק בו ולכן הוא בצלם אלוקים. ובדמותו הכוונה שהוא דומה לבורא בזה שהידיעה שלו היא לא תלויה בחוש ילאדם ש דעת אלוקים וזה נכון גם כאשר אנחנו מדברים על מי שנולד היום, גם לו יש בשורש או בפסגת הזהות שלו את הדעת האלוקים שלו זה לא שהוא למד את זה באיזה שהו מקום, כלומר מה שכתוב, וראינו בהלכות יסודי התורה שצורת הנפש של האדם מאת ה’ מן השמיים זה לא משהו שמאת ה’ מן השמיים, זה הצורת הנפש מסתכלת ורושמת את מה שהיא רואה בעולם הנברא זה דעת עצמו דעת זה ההגדרה כאשר אנחנו לדוגמא מדברים על מה זה האדם בנושא הדעת שלו, הדעת שלו אנחנו לא יודעים מה יהיה בעולם הנפשות אבל אם אין שם סוג של דעת אז זה לא הוא כלומר נגיד שחוש הריח נשאר בלי שום תודעה אם זה לא מחובר לדעת אז מה זה?, ואם דעת נמצאת גם אם זה דעת שאנחנו לא יודעים איך הוא היום, אז אומר, או התודעה שלי נמצאת שם, נגיד כך, כאשר אנחנו חושבים על הנשמות שכבר היו בעולם הזה ועברו לעולם הנפשות איזה משהו מדעתם\תודעתם חייבת להיות קיימת בצורה זו או אחרת, אם לא זה לא הם.אם כן זה עניין של דמותו לא שהאלוה יתברך גוף שיהיה בעל תמונה מה שאנחנו רואים כאן זה משהו שיחזור בכמה וכמה פרקים, הרמב"ם מסיים את הפרק במשפט מאוד פשוט שגם אם אדם אומר, אני לא הבנתי את כל הדברים האלה שאמרו כאן אבל אני תפסתי את העיקר, מה השורה התתחתונה כמו שאומרים. לא שהאלוה יתברך גוף שיהיה בעל תמונה את זה תפסתי ונראה זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם זה כמעט שיטה אצל הרמב"ם. אחר כך אתה אומר לעצמיך , אני מאמין לו אחרי שלושה פרקים הראשונים אז לקרא את הכל אבל צריכים להבין שהעיקר זה לא רק השורת התחתונה, שזה נכון כמובן שהקדוש ברוך הוא אינו גוף אבל חשוב לראות את הפסוקים שהוא מביא ומסביר איך לומדים את זה אז יש עניין של צלם אלוקים כמו שאמרנו שזה דעת ה’ שיש באדם זה צורת הנפש של האדם השלם והדימוי לבורא זה שכמו שאנחנו רואים כביכול שדעת האלוקים לא תלוי בחוש גם הדעת הזאת לא תלויה בחוש. זה לא מאה אחוז נכון בגלל כמו שאין לקדוש ברוך הוא ראיית חוש גם אין לו ראיית דעת .