פתיחת התפריט הראשי

פרק מועריכה

כבר זכרנו בקצת פרקי זה המאמר, כי הבדל גדול יש בין ההישרה למציאות הדבר, ובין אמיתת מהותו ועצמו. כי ההישרה למציאות הדבר תהיה אפילו במקריו, ואפילו בפעולותיו, ואפילו ביחסים רחוקים מאוד ממנו בינו ובין זולתו.

והמשל בזה, שאתה אילו תרצה שתודיע מלך איקלים אחד לאדם מבני ארצו אשר לא ידעהו, יהיה הודיעך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים מהם, שתאמר לו: הוא האיש הארוך הלבן במראהו בעל השיבה, כבר הודעתו במקריו. או תאמר: הוא אשר תראה סביביו המון רבה מבני אדם רוכבים ורגלים וחרבות שלופות סביביו, ונסים נשואים על ראשו, וחצוצרות יתקעו לפניו; או: הוא אשר ישכון בהיכל בארץ הפלונית מזה האיקלים; או: הוא אשר צוה בבניין זאת החומה, או בעשות זה הגשר, וכיוצא בזה מפעולותיו ויחסיו לזולתו. ואיפשר שתורה על מציאותו בעניינים הם יותר נעלמים מאלו, כמו שישאלך שואל: היש לארץ הזאת מלך? תאמר לו: כן, יש לה בלא ספק. ומה המופת על זה? תאמר לו: היות זה השולחני כאשר תראה, איש חלוש צעיר הגוף, לפניו זה ההמון הרב מן הזהובים; וזה האיש האחר, עצום הגוף החזק העני עומד לפניו, ישאל ממנו שיעשה לו צדקה במשקל שעורה, ולא יעשה, אבל יגער בו וידחהו מעליו בדבריו; ולולא פחד המלך, היה ממהר בהריגתו או בדחותו ולקחת מה שבידו מן הממון; וזאת ראיה על היות זאת המדינה בעלת מלך. הנה כבר הורית על מציאותו בסידור ענייני המדינה, אשר סיבתו פחד המלך ויראת ייסוריו. ואין בדבר בכל מה שהמשלנו בו מה שיורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך.

כן קרה בהודעת הבורא יתעלה להמון בכל ספרי הנביאים ובתורה, כי כאשר הביא הצורך להישירם כולם למציאותו יתעלה, ושיש לו השלימות כולם, רצוני לומר שאינו נמצא לבד כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי, חכם, יכול, פועל, ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו, כאשר יתבאר אחר זה, הוישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות, ושהוא חי בדמיון התנועה. כי לא יראו ההמון דבר חזק המציאה אמת אין ספק בו, כי אם הגשם; וכל מה שאינו גשם, אבל הוא בגשם, הוא נמצא אצלם, אבל הוא חסר המציאות מן הגשם, להצטרכו במציאותו אל גשם. אמנם מה שאינו גשם ולא כח בגשם, אינו דבר נמצא בשום פנים בתחילת ציור האדם, ובלבד אצל הדמיון. וכן לא יציירו ההמון מעניין החיים זולת התנועה, ומה שאינו מתנועע תנועה רצונית מקומית אינו חי, אף על פי שהתנועה אינה מעצם החי, אבל מקרה דבק בו.

וכן ההשגה הנודעת אצלנו היא בחושים, רצוני לומר, השמע והראות. וכן לא נדע ולא נצייר העתק העניין מנפש איש ממנו לנפש איש אחר, אלא בדיבור, והוא הקול אשר יחתכוהו השפה והלשון ושאר כלי הדיבור. וכאשר הוישרו דעותינו גם כן אל היותו יתעלה משיג, ושיגיעו עניינים ממנו לנביאים להגיעם אלינו, תארוהו לנו שהוא ישמע ויראה; עניינו שהוא משיג אלו הדברים הנראים והנשמעים וידעם. ותארוהו לנו שהוא מדבר, עניינו שיגיעו עניינים ממנו יתעלה לנביאים, וזהו עניין הנבואה. והנה יתבאר זה תכלית באור. וכאשר לא נשכיל מהמציאנו זולתנו אלא בשנעשהו בנגיעה, תארוהו שהוא פועל. וכן כאשר לא ישיגו ההמון דבר חי אלא בעל נפש, תארוהו לנו גם כן שהוא בעל נפש, ואף על פי ששם הנפש משותף, כמו שהתבאר (פרק מ"א מזה המאמר); והעניין, שהוא חי.

וכאשר לא יושגו אלו הפעולות כולם בנו, אלא בכלים גשמיים, הושאלו לו אלו הכלים כולם אשר בהם תהיה התנועה המקומית, רצוני לומר, הרגלים וכפותם; והכלים אשר יהיה בהם השמע והראות והריח, והם האוזן והעין והאף; והכלים אשר בהם יהיה הדיבור וחומר הדיבור, והם הפה והלשון והקול; והכלים אשר בהם יעשה העושה ממנו מה שיעשהו, והם הידים והאצבעות והכף והזרוע. ובאור זה כולו, שהוא, יתעלה מכל חסרון, הושאלו לו הכלים הגשמיים להורות בהם על פעולותיו, והושאלו לו הפעולות ההם להורות בהם על שלמות אחד, אינו עצם הפעולה ההיא. והמשל בו, שהנה הושאלו לו העין והאוזן והיד והפה והלשון, להורות בהם על הראות והשמע והפעולה והדיבור; והושאלו לו הראות והשמע לראיה על ההשגה בכלל. ולזה תמצא לשון העברי תעשה השגת חוש אחד במקום השגת חוש אחר; אמר "ראו דבר ה'" כמו "שמעו דבר ה'", כי המכוון השיגו עניין דברו; כן "ראה ריח בני", כאילו אמר "הרח ריח בני", כי המכוון השגת ריחו. ולפי זה נאמר: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים", עם היות המעמד ההוא גם כן מראה נבואה, כמו שהוא ידוע ומפורסם באומה.

והושאלו לו יתעלה הפעולה והדיבור, להורות על שפע השופע מאתו, כמו שיתבאר (ח"ב פרק י"ח). הנה כל כלי גשמי שתמצאהו בכל ספרי הנבואה, הוא אם כלי תנועה מקומית, להורות על החיים, או כלי הרגשה להורות על ההשגה, או כלי המישוש להורות על הפעולה, או כלי הדיבור להורות על השפעת השכלים על הנביאים, כמו שיתבאר. הנה תהיה הישרת ההערות ההם כולם, לישב לנו שיש נמצא חי פועל לכל מה שזולתו, משיג לפעלו גם כן. והנה נבאר כשנתחיל בהרחקת התארים, איך ישוב זה כולו לענין אחד, והוא עצמו יתעלה לבד. כי אין כוונת זה הפרק, אלא לבאר ענין אלו הכלים הגשמיים המיוחסים לו יתעלה מכל חסרון, ושהם כולם להורות על פעולות הכלים ההם, אשר הפעולות ההם שלימות אצלנו, בעבור שנודה על היותו שלם בכל מיני השלמות, כמו שהעירונו (פרק כ"ו ול"ג מזה) באמרם דברה תורה כלשון בני אדם.

אמנם כלי התנועה המקומית המיוחסים לו יתעלה, באמרו: "הדום רגלי" (ישעיהו סו, א), "ואת מקום כפות רגלי" (יחזקאל מג, ז); ואמנם כלי המישוש המיוחסים לו יתעלה, באמרו: "יד ה'" (שמות ט, ג), "באצבע אלהים" (שמות לא, יח), "מעשה אצבעותיך" (תהלים ח, ד), "ותשת עלי כפיך" (תהלים קלט, ה), "וזרוע ה'" (ישעיהו נג, א), "ימינך ה'" (שמות טו, ו); ואמנם כלי הדיבור המיוחסים לו: "פי ה' דבר" (ישעיהו א, כ), "ויפתח שפתיו עמך" (איוב יא, ה), "קול ה' בכח" (תהלים כט, ד), "ולשונו כאש אוכלת" (ישעיהו ל, כז); ואמנם כלי ההרגשה המיוחסים לו: "עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו" (תהלים יא, ד), "עיני ה' משוטטות" (זכריה ד, י), "הטה אלהי אזנך ושמע" (דניאל ט, יח), "קדחתם באפי" (ירמיהו יז, ד). ולא הושאלו לו מן האברים הפנימיים כי אם הלב, להיותו שם משותף; והוא שם השכל גם כן, והוא התחלת חיי ב"ח. כי אמרו: "המו מעי לו" (ירמיהו לא, יט), "המון מעיך" (ישעיהו סג, טו), רוצה בו גם כן הלב, כי מעי – שם יאמר בכלל ובפרט; הוא שם הדקים בפרט, ושם כל אבר פנימי בכלל. ויהיה גם כן שם הלב, והראיה עליו, אמרו: "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט), דומה לאמרו "בתוך לבי". ולזה אמר בזה הפסוק: "המו מעי", "המון מעיך". ולשון 'הומה' אמנם בא בלב משאר האיברים: "הומה לי לבי" (ירמיהו ד, יט).

וכן לא הושאלו לו הכתף, להיותו כלי העתקה כמפורסם, ושהוא גם כן יגע בו הדבר הנעתק; וכל שכן שלא יושאלו לו כלי המזון {{קטן|(כמו שמבואר בפרק כ"ו מזה), כי אלו גלויי החסרון בתחילת המחשבה. ומשפט הכלים כולם באמת אחד, הנראה מהם והפנימי, כולם כלים לפעולות הנפש המתחלפות. מהם כלים לצורך עמידת האיש זמן, כאיברים הפנימיים כולם. ומהם כלים לצורך עמידת המין, ככלי ההולדה. ומהם כלים לתיקון עניין האיש ושלימות פעולותיו, כידים והרגלים והעינים, כולם לשלימות התנועה והמעשה וההשגה. אמנם צורך התנועה לבעלי החיים, הוא לכוין אל הנאות ולברוח ממה שהוא כנגדו. ואמנם צורך החושים, הוא להכיר מה שהוא כנגדו ומה שהוא נאות לו. וצורך האדם לפעולות המלאכותיות להזמנת מזונו ולבושו ודירתו, מפני שהוא מחויב לטבעו, רוצה לומר שהוא צריך להזמין מה שיאות לו. והנה ימצאו קצת המלאכות גם כן לקצת בעלי חיים, לצרכן למאלכה ההיא. ואיני רואה שום אדם יסופק לו שהבורא יתברך בלתי צריך לדבר יתמיד מציאותו, ולא יתקן עניינו; אם כן אין כלי לו, כלומר שהוא אינו גוף. ואמנם פעולותיו בעצמו, לא בכלים, והכוחות באין ספק מכלל הכלים; אם כן אינו בעל כח, כלומר שיהיה בו עניין זולת עצמו, בו יעשה או ידע או ירצה. כי התארים הם כוחות, שינו בהם השם, לא זולת זה. ואין זה כוונת הפרק.

וכבר אמרו ז"ל מאמר כולל דוחה לכל מה שמראים אותן התארים ההם הגשמיים כולם אשר יזכרום הנביאים. והוא מאמר יורה לך שהחכמים ז"ל לא עלה בדעתם ההגשמה כלל, ולא היה אצלם עניין ישבש או יספק שום אדם. ולזה תמצאם בכל התלמוד והמדרשות נמשכים כפי פשוטי דברי הנבואה, לדעתם כי דבר זה בטוח הוא בו מן הספק ואין פחד עליו מטעות בו בשום פנים, אבל הכל על צד ההמשל, והורות השכל לנמצא. וכאשר התודע ההמשל, שהוא יתעלה המשל במלך, יצוה ויזהיר ויענוש ויתן שכר טוב לאנשי ארצו, ויש לו עבדים ושמשים יודיעו מצוותיו לעשותם ועושים לו מה שירצה לעשותו, הלכו הם גם כן, כלומר יעשו החכמים על זה המשל בכל מקום, וידברו לפי מה שיתחייב מזה ההמשל מן הדיבור והמענה והחזרה בעניין, ומה שינהג זה המנהג מפעולות המלכים. ובזה כולו הם בטוחים שלא יספק זה ולא יבלבל. והמאמר ההוא הכולל אשר רמזנו אליו הוא אמרם בבראשית רבה: "גדול כוחן של נביאים, שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם'". כבר ביארו כי אלו הצורות כולם אשר ישיגום הנביאים כולם במראה הנבואה, הם צורות נבראות, השם יתברך בוראם; והוא האמת, כי כל צורה מדומה היא ברואה. ומה נפלא מאמרם: "גדול כוחם", כאילו הראו על עצמם עליהם השלום שהעניין ההוא קשה עליהם. כי כן יאמרו לעולם כשיקשה עליהם מאמר שנאמר או פועל שנפעל ויש בנראהו גנות, כמו שאמרו: "ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי בלילה; אמר רב פלוני, כמה רב גובריה דעביד כיחידאה". ו"רב גובריה" הוא "גדול כוחו". וכאילו הם אומרים: מה גדול מה שהוצרכו הנביאים לעשותו, בהיותם מורים על עצמו יתעלה בעניינים הנבראים אשר בראם. והבן זה מאוד.

כבר פירשו ובארו על עצמם הנקותם מהאמנת הגשמות, ושכל צורה ותמונה שיראו במראה הנבואה הם עניינים נבראים. אמנם דימו את הצורה ליוצרה, כמו שאמרו ז"ל. ומי שירצה לחשוב רע עליהם, אחר אלו המאמרים, על צד הרע, ולחסר מי שלא נראה ולא נודע עניינו, אין היזק עליהם זכרונם לברכה בזה: