מועד קטן כג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יש אבילות בשבת והני אמרי אין אבילות בשבת מאן דאמר יש אבילות בשבת דקתני עולה מאן דאמר אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אי סלקא דעתך יש אבילות בשבת השתא אבילות נהגא אפסוקי מיבעיא ואלא הא קתני עולה איידי דקבעי למיתנא סיפא אינן עולים תנא רישא עולה ולמאן דאמר יש אבילות בשבת הא קתני אינה מפסקת משום דקבעי למיתנא סיפא מפסיקין תנא רישא אינה מפסקת לימא כתנאי אמי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חברו אין לו בית חברו עושה לו מחיצה עשרה טפחים אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואין מברך ואין מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין ומזמנין עליו וחייב בקריאת שמע ובתפלה ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה רבן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמר ר' יוחנן בתשמיש המטה איכא בינייהו מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר יש אבילות בשבת ומר סבר אין אבילות בשבת ממאי דלמא עד כאן לא קאמר תנא קמא התם אלא משום דמתו מוטל לפניו אבל הכא דאין מתו מוטל לפניו לא וע"כ לא קאמר ר"ג התם דאכתי לא חל אבילות עליה אבל הכא דחל אבילות עליה הכי נמי
רש"י
עריכה
אפסוקי מבעיא - כלומר מי צריכא למימר דאינה מפסקת:
אין מברך - להוציא אחרים ידי חובתן:
מתוך שנתחייב באלו - קריאת שמע כו' נתחייב בכולן:
תשמיש המטה איכא בינייהו - הא דאמר נתחייב בכולן סבר מותר בתשמיש המטה ותנא קמא סבר אסור בתשמיש המטה:
מר - דאסר בתשמיש סבר יש אבילות בשבת:
ומר - דשרי סבר כשמואל דאמר אין אבילות בשבת: עדיין לא חלה אבילות עליה דלא נקבר:
תוספות
עריכה
יש אבילות בשבת. בדברים שבצנעא מיירי כדפירש בקונט' ובסמוך נמי לימא כתנאי מייתי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דהוי דברים שבצנעא והכי משמע קצת בירושל' דלעיל אמתניתין דהשבת עולה פליגי רבי יוחנן וריב"ל אם אסור בשבת בתשמיש המטה משמע דפליגי כעין פלוגתא דהכא ואליבא דרבי יוחנן יש שאומרים שם מותר ואותו חולק על הש"ס שלנו דא"ר יוחנן בפ"ק דכתובות (דף ד. ושם) אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג וקצת קשה לי תימה בשמעתין אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג שמא היה סבור דפריס סודרא ארישיה הוה דברים שבפרהסיא וכמאן דאמר פריעת הראש חובה ולא היה מחלק בין בביתו בין חוץ לביתו והוא השיב לו בביתו חשיב צנעא.
מאן דאמר יש אבילות בשבת מדקתני עולה. פירש הר"א ז"ל מדקתני ולא פירש ואין בה אבילות אלמא אבילות נוהג בה דאם לא כן היה לו לפרש הכי בהדיא אע"ג דעולה לא נהג בה אבילות דכיון דעולה משמע דנוהג בה אבילות ומשני איידי דקתני סיפא אין עולין סתם תנא ברישא עולה סתם ולא נהירא ופירש ר' שמעון זצ"ל מרבו מאן דאמר יש אבילות דקתני עולה משמע דעולה לכל מנין שבעה ולאבילות שינהג בשבת מה שנהג אתמול ומתוך כך תעלה שבת לחשבונו כשם שע"ש עולה לחשבונו מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אע"ג דחשיבא כולי האי לבטל אבילות בגוה מ"מ אינו מפסיק דאל"כ פשיטא וקפריך ואלא הא דקתני עולה דמשמע דנוהג אבילות כשאר ימים ומשני איידי דקתני גבי י"ט אין עולין לגמרי לא למנין ולא לאבילות משום שמחה דכתיב בהן כדפרישית תנא רישא נמי עולה באותו לשון עצמו דתנא בי"ט תנא בשבת דלא להפליג בלשון המשנה ומיהו עולה דשבת אינו למנין דלאבילות לא סלקא אלא אי נהגא אבילות בגויה וא"כ לפי פירוש זה ואלא הא דקתני עולה ומשני לעולם לא נהגא ואיידי דתנא כו' וא"כ המשנה אין שטת הש"ס לומר איידי דתנא הא תנא נמי הא אלא במילתא דאמת אלא דלא צריכי אבל דברים נראים שקר אין לו לשנות ועוד יש להקשות לפי מה שמפרש אי הכי ליתני שבת אינו עולה והוי דומיא דסיפא יותר עד כאן לשון הר"א ובתו' הרב מקשה דמשמע אפילו למאן דאמר דלא נהגא עולה למנין שבעה וא"כ ברגל נמי אע"ג דלא נהגא יהא עולה ולעיל אמרי' לענין שבעה לא קמבעיא ליה דלא נהגא מצות שבעה ברגל ומתרץ אע"ג דשבת עולה רגל אינו עולה הואיל ואין אבילות כלל משום דכתיב בהן שמחה שבת מיהא לא כתיב שמחה אפילו אינה נוהגת עולה בירושלמי מפרש טעמא דשבת דאין אבילות נוהג בו משום דכתיב (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ושבת כתיב ביה ברכה:
ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. נראה דכי היכי דשרי בפרק בתרא דתענית (דף ל.) גבי ערב תשעה באב בשר כל זמן שאינו כשלמים ויין מגתו הכי נמי שרי באונן מיהו אין רגילין לנהוג בהן היתר לא בכאן ולא בתשעה באב תימה משמע דאונן חמור מאבל דלא מצינו אבל שיהא בו איסור בבשר וביין ולענין קדשים אשכחן דאבל אוכל בקדשים ואונן אסור ובשאר דברים החמירו באבילות בכפיית המטה ונעילת הסנדל ועטיפת הראש וטובא איכא ובאונן שרי וי"ל דדברים שהן משום אבל מותר גבי אונן ובאבילות אסורין אבל דברים שאינם אסורין משום אבילות אלא משום שיש לו להיות טרוד בקבורת מתו ולא ימשך אחר דברים אחרים כגון אכילת בשר ושתיית יין אסירי באונן דוקא ותשמיש המטה דמשמע בסמוך דאסור באונן בהא נמי שמא ימשך או שמא שמחה יתירתא וחוצפה כך מצאתי ובתגלחת ובתכבוסת לא ידעינן אי שרי באונן ואין ללמוד איסור לגלח מדתני' במס' שמחות היה מגלח ואמרו לו מת אחד מקרוביו הרי זה יגמור משמע הא לא התחיל אסור דלמא בשמועה איירי ולאחר שנקבר ובשם ריב"א כתבתי דתגלחת אסור דנפקא לן מראשיכם אל תפרעו (ויקרא י) הא כולי עלמא אסירי ואינהו אוננים הוו ובתשמיש המטה דאסרינן בסמוך וראו להתיר באנינות כדאמרינן פ"ק דכתובות (דף ד. ושם) ובאבילות אסרו דקאמרינן התם מכניסין את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש והא דקאמרינן התם אבילות דהכא קילא ואתי לזלזולי בה ומקשה מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה משום דלא חיילא אבילות עליה אינו רוצה לומר שאין קולא בדבר אלא הכי קאמר אין קולא באבילות כי אם באנינות ולא אתי לזלזולי באבילות:
ואין מברכין עליו. פירש בקונטרס בברכות פרק מי שמתו (דף יח. ושם) ברכת המוציא ואין מזמנין ברכת המזון ותימה גבי המוציא מה שייך לומר אין מברכין עליו בשלמא גבי ברכת המזון שייך צירוף אלא גבי המוציא מאי שייך צירוף ויש לפרש דבגמרא קאמרינן דאין מברכין עליו אלא מצוה לחלק דהוו כשנים שאכלו שמצוה ליחלק ואין זה האונן מצטרף עמהן ואין מזמנין עליהן עמהן לומר נברך שאכלנו משלו ואי לא הוה תני אלא חדא הוה אמינא לענין נברך שאכלנו משלו דאין מצטרף אבל מצטרף להיות להם דין שלשה לברך אחד מהן בעבור חברו להכי תני תרתי וריב"א מפרש דאין מברכין ומזמנין חדא לומר נברך שאכלנו משלו וחדא לברך בשם כמו שמזכירין שם בעשרה פירש בקונטרס בפרק מי שמתו (ג"ז שם) ואינו מברך אין צריך לברך ברכת המזון משמע מפירושו דאין אסור לברך ובשמעתין נמי פירש כענין זה ומיהו מדקאמר בריש פרק מי שמתו התם למאן דאמר [תוך] ארבע אמות הוא דאסור פירש רבינו יצחק בברכות דאיכא איסור לברך וגם בתוספות הרב פירש דאסור לברך ותימה לרבי יצחק דהשתא נהגו לברך ולזמן והיה אומר דלא איירי הכא רק כשהוא עוסק בצרכי המת שאין לו להתבטל מן המצוה אבל בשעה שאינו עוסק שרי אי נמי בשעה שאחרים עוסקים והוא אינו עושה כלום ומיהו בירושל' אינו משמע כן והכי איתא התם אינו אוכל כל צורכו ואינו שותה כל צורכו כו' ואינו מברך ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואם ברכו אחרים אינו עונה אחריהם אמן ואם משום ביטול מצות עסק במתו מה ביטול יש בעניית אמן מיהו נראה לי משום שמיעת הברכה שלא תהיה אמן יתומה ועוד דאמרינן לקמן הן עומדין ומתפללין והוא יושב ומצדיק עליו את הדין ומשמע שאינו עוסק בו כלל אלא יושב ודומם ונראה דאסור לברך ושוב מצאתי בירושל' דריש פרק מי שמתו תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאוי ופריך והא תניא פטור מנטילת לולב וקא סלקא דעתיה דמיירי ביום טוב ובו אינו טרוד לישא במשאוי ומשני תפתר בחול פירוש בחולו של מועד ופריך והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא ביום טוב אמר ר' חנינא מכיון שהיו זקוקים להביא לו ארון ותכריכין דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא ארון ותכריכין נמי כמו שהוא נושא משאוי דמי משמע דפליגי בשבת וביום טוב דאינו מברך במאי דאמרינן מיהו הא קשיא לן דאמרינן בסיפא בשבת מברך ומזמן וצריך עיון:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקנו א מיי' פ"ד מהל' אבל הלכה ז', סמג עשין מד"ס ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שמ"א סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף ה':
קנז ב מיי' פ"י מהל' אבל הלכה א', סמג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ת' סעיף א':
ראשונים נוספים
והני אמרי אין אבלות בשבת מדקתני אינה מפסקת דאי ס"ד יש אבלות בשבת [השתא אבלות] נהיג אפסוקי דלא מפסקא מיבעיא כו'.
לימא כתנאי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר וכו'.
עד ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בתפלה ובק"ש ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה. ר"ג אומר מתוך שנתחייב באלו כך נתחייב בכולן א"ר יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו.
מאי לאו בהא קא מיפלגי ת"ק סבר יש אבלות בשבת ור"ג סבר אין אבלות בשבת אפילו תשמיש המטה שרי ודחינן ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ת"ק הכא דאסור בתשמיש המטה אלא משום דמתו מוטל לפניו כו':
שם בני יהודה ובני גליל הני אמרי יש אבלות בשבת והני אמרי אין אבלות בשבת יש שפירשו דברים כפשוטן הני אמרי יש אבלות בשבת אבלו' גמורה לכל דבר ואידך אמרי אין אבלו' בשבת כלל מ"ד יש אבלות בשבת מדקתני עולה כלומר מכיון דחזי' שהיא עולה למנין ז' ואלו אין נוהגין בה אבלות גמורה היאך תעלה שהרי רגלים שלפי שאין נוהג בהן אבלות גמורה אינם עולין. ומאן דאמר אין אבלות מדקתני אינ' מפסקת כלומר מדאצטריך תנא למתני אינה מפסקת וכדמפרש ואזיל דהשתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא פירש דרגלים שהן מפסיקין מפני שאין בהם אבלות גמורה אבל זו שיש בה אבלות גמורה פשי' דאינה מפסקת. ובעלי הפירש הזה הולכין בעל כרחן באותה שיטה שאבלות נוהגת במועד בדברים שבצנעה ולפיכך הוצרכו לומר דלמ"ד יש אבלות היינו אבלות גמורה וזהו ג"כ שאמ' חבירו דא"כ שיש אבלות גמורה פשי' דאינה מפסקת דאי ס"ד האי אבלות היינו דברים שבצנע' מה ראי' היא שתהא עולה או שלא תהא מפסקת שהרי רגל יש בהן אבלות בצנעה ואוקי עולין וגם מפסיקין ומפני זה שהוקשה להם פירשו הפירש הזה ובכללם הרמב"ן ז"ל שהוא מבעלי השיטה הזאת ולפי הפי' הזה הוקשה להם למ"ד יש אבלות בשבת תקשי ליה מתנייתא דקתני ובשבת קרעו לאחוריו ותירצו דאיכא למימר קריע' לאו מגזרת ז' היא שהרי אם רצה מחליף ואינו קורע הילכך לכבוד שבת מחליף או מחזיר קרע ואפי' על אביו ועל אמו. ועוד הקשו תיהוי תיובתיה מהא דתניא מאימתי זוקפי' את המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה אלמא אין אבלות בשבת בכפיית המשה שהוא צער גדול כדאמר בפרק בתרא דתעניות עוברות ומניקות מה תהא עליהן א"נ דמוקי לה לההיא כשאר המטות ולכבוד הרבים שמסובין עליהן בשבת אבל הוא עצמו במטה כפוי ישן וכל אלו שנוי' דחיקי אוקימנא וכי האי גוונא הוה ליה למפרך ולתירוצי בש"ס כדאוקימנא בתנאי:
ועוד תקשי עלייהו מאי האי דאמרי' תנאי היא דהא בהדיא ברייתא ליכא אלא פלוגתא דתשמיש המטה שהיא מדברים שבצנעה והכי מוכחי' מהתם דת"ק סבר יש אבלות בשבת בדברים שבפרהסיא ואם באו לברוח ולדחוק עצמן דה"ק תנאי פליגי בהאי עניינא בדברים שבצנעא מיהת זו אינה שיטת הש"ס בשום מקום לומר תנאי היא אלא כעין המחלוקת ממש ועוד תקשי להו מה ראיה מביא מדקתני עולה נימא להו דהתם משום דלהוי ז' רצופים כטעם הירוש' לפי שיטתם ועוד למ"ד אין אבלות בשבת מאי היא דקתני עולה ודוקא מיתני אינהו דסבירא להו טעמא דירו' כל כי האי גונא ה"ל לפרושי בש"ס כדהוי אורחא דש"ס בכל דוכתא וכ"ש שיש נסחאות ישנות שכתוב בהן והוא כפרש"י ז"ל ולמ"ד אין אבלות הא דקתני עולה ופריק איידי דקתני גבי רגלים אינן עולין תנ' גבי שב' עול' וזו הגרס' קשה מאד חדא דלדידהו אין טעמא אלא כטע' הירושלמי ושפיר קתני עולה ועוד דאידך דייק דאי אין אבלות לא היתה עולה אידך דקאמר איירי משמע שרו לומר אין ה"נ שאינה עולה היפך הדין איירי סיפא ועוד שהלכה רווחת היא דבשבת מן המנין ועוד דלישנא דנקט ש"ס מדקתני עולה לא דייק שפיר דמשמע דמלישנא דייק ולפי פירוש' ה"ל למימר מדעולה אלא ודאי כל אלו הדברים שאינן מחוורים והראב"ד ז"ל תירץ ואמר דלמ"ד יש אבלות הכי בעי לומר שאם רצה נוהג אבלות ורצה להשמש בזה מן הקושיות שאמרנו ולא יועיל לו דלא משמע הכי לישנא ולא משמע הכי דאוקימנא כרב' דעביד תשמיש המט' חוב' ודיוקא דקתני עולה אינה ראויה שיהא רשות בידו כי מפני כן אינו דין שתעלה כיון שאינו מחוייב ואינו נוהג בה ולא היה ראוי שתעל אלא למי שנוהג אבלות אבל האמת מורה דרכו שהדברים כדפירש רבינו הגדול רבינו יצחק ז"ל. בעל התוספות דברגל אין נוהג אבלות כלל דשמחה כתיב בהו וכמו שכתב בה"ג והכא דכ"ע אין אבלות נוהגת בשבת משום בדברים שבפרהסיא ובמתנייתא דחזרת קרעו לאחוריו וכפיית המטה בע"ש ובדברים שבצנעא פליגי הני סברי כי יש קצת אבלות בשבת ולהכי נקט לישנא דיש אבלות ולא קאמר נוהגין אבלות בשבת והני אין אבלות בשבת כלל וכן היא בפירש יש אבלות בשבת בדברים שבצנעה והגע עצמך היאך יאמר שום אדם שינהוג בשבת אבלות גמורה ותהוי עליו שבת כחול אפילו מיום שני ואילך שהוא מדבריהם לדברי הכל והשתא אתי שפיר מאי דאוקימנא כתנאי דתשמיש המטה והכי אמרי' מ"ד יש אבלות מדקתני לישנא דעולה ולא קתני שבת מן המנין אלמא עולה הוא כאבלות גרועה דידה:
ואידך דחה דלא דק וקתני האי לישנא אגב סיפא ואידך. קאמר דאין אבלות כלל מדאיצטרך לומר אינה מפסקת דאי ס"ד דיש בה שום אבלות פשי' דלא מפסקת דאלו רגלים שהם מפסיקי' היינו לפי שאין בהם אבלות כלל ואידך תריץ דאין ה"נ דלא איצטריך למתני אינה מפסקת אלא דתלי לא אגב דקתני ברגלים שהן מפסיקין ועמדה השמועה כהוגן וכשורה וכן דעת הר"מ במז"ל דברגל אין אבלות כלל בחיוב והא דקתני בתוספתא אין אבל רשאי להתבל בתוך המועד אבל נוהג בדברי' שבצנעה ההיא רשות קאמ' שהוא רשאי לנהוג בדברים שבצנעה ומדת חסידות היא לו ובירושלמי נחלקו אמוראין בדבר דאיכא מ"ד מותר בתשמיש המטה ואיכא מ"ד אסור וחנן על ש"ס דילן סמכינן דרהט' כמ"ד מותר כדמוכח סוגי' למי שאינו מתעקש וכן סוגיא דלעיל כדכתבי' הת' והרמב"ן ז"ל שאומר כי הרגל כשבת נתלין על מה שאמרו בפ"ק דכתובות הוא ישן בין האנשי' מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע"פ שאין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג וזו המימרא לא מצינו אותה לרבי יוחנן בשום מקום אבל מצינו אותה לענין שבת לקמן בשמעתין וכך גורסים שם בספרים מדוייקים אע"פ שאין אבלות בשבת דברים שבצנעה נוהג וכן רצו לומר כי דיו לבית המשתה של זה שיתאונן וינהוג בו כענין שבת כי כשאמרו אין אבלות במועד היינו ברגל של תורה אבל ברגל דרבנן דיו שיהא כשבת וינהוג בדברים שבצנעה תדע די"ט שני דרבנן כיון שעולה למנין ז' נוהגין בו דברים שבצנעה ולפי הלשון הכתוב בנסחאות של כתובות כדברי רבי יוחנן דקאמר במועד מדבריו של שבת הוא שלמדוה כלומר דברים שבצנעה נוהג במועד דרבנן ובהא ודאי מודה רבי' יצחק ז"ל דבגזרת למד כיון שהרגל עולה למנין למד שנוהגין במועד והרי הרבים מתעסקים בו והיאך יכנס הוא לבית השמחה וכדאמרי' לעיל כי קא מיבעיא לי לענין למד דקא נהגא מצות ל' ברגל שהוא אסור בתספורת וכיבוס פירש מדין הרגל וכיון שכן יכולין אנו להוסיף על זה לאוסרו אפילו בכלים מגוהצין שאינו נוהג בהן מדין הרגל ולאסרו בגילוח אפילו בא ממדינת הים וכיוצא בו יהא כשאר בני אדם שאין מגלחין וכאלו היה לו פנאי מערב הרגל אבל גזרת ז' דאינהו וכל אבזרייהו לא נהגו ברגל מדין רגל אין אוסרין אותו כלל כיון שאינן עולין ובזה נסתלק הדמיון והסעד שהיה מביא רבינו הרמב"ן ז"ל שיהא גזרת ז' נוהגת בדברים שבצנעה במועד בגזרת שלשים יום וכבר הארכתי בזה יותר מדאי:
תנאי היא דתניא מי שמתו מוטל לפניו כו' כבר מפורשת לי בארוכה במקיימה בס"ד:
שם מאי לאו בהא קא קמיפלגי כו' פי' דודאי פשי' מלתא שאין זה מדין אבלות כיון שלא נסתם הגולל מ"מ הוינן סבורין דטעמ' חדא לההיא ולההיא דאבלות ודחי' דבין למר בין למר לא דמו כלל:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מועד קטן (עריכה)
מ"ט דמ"ד יש אבלות בשבת דקתני עולת פי' משמע דלכל דבר היא עולה כשאר הימים: ומ"ט דמ"ד אין אבלות בשבת דקתני אינה מפסקה דאי ס"ד יש אבלות בשבת השתא אבלות נהגו אפסוקי מבעיא פי' והאי דקתני עולה שעולה למנין שבעה אבל לא שינהוג בה אבלות:
ולמ"ד יש אבלות בשבת הא קתני אינה מפסקת ול"ג ולמאן דאמר אין אבילות בשבת הא קתני עולה איידי דתנא סיפא אינן עולין תנא רישא עולה דעולה איצטריכא לי' למימר דעולה מן החשבון אע"ג דאין אבלות נוהגת בה הילכך גירסא משבשתא היא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה