שולחן ערוך אורח חיים תקלא ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקלא · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
ואלו מגלחין במועד מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד ומי שיצא מבית האסורים ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח וכן המנודה שהתירו לו ברגל וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל וכן הבא ממדינת הים בחול המועד או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל:
מפרשים
ולא היה לו פנאי. זה קאי גם אמ"ש אח"ז:
וכן המנודה כו'. עמ"ש בי"ד סי' של"ד בביאור דברי הטור ומה שי"ל על רמ"א שם:
(ג) ביד ישראל: דכיון שהיה בצער לא גילח:
(ד) שהתירו לו ברגל: זהו דעת הרמב"ם והב"ח פסק כהרא"ש והטור דדוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נדויו עד הרגל דאין נדוי שלנו פחות מז' ימים עיין ביורה דעה סי' של"ד ס"א וי"ג אבל אם לא ביקש (ס) שיתירו לו עד הרגל לא חשיב אונס:
(ה) מי שנדר: נ"ל דבזה נראין דברי הרי"ף והרמב"ם דאעפ"י שהיה יכול להתירו לא מקרי פושע שהיה בדעתו לקיים נדרו ונזירתו:
(ו) ממדינת הים: שלא בא בישוב עד ח"ה (ב"י רי"ו) משמע דאם היה בעי"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה ונ"ל דאם היה ב' ימים או ג' ימים קודם יום טוב בישוב ובעי"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא:
(ז) לטייל: אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה עיין סוף סי' רמ"ח:
(ג) ברגל: וב"ח פסק דוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נידוי עד הרגל דאין נידוי שלנו פחות מז' ימים. אבל אם לא ביקש שיתירו עד הרגל לא חשיב אונס.
(ד) ברגל: ובזה נראה אע"פ שהיה יכול להתירו קודם הרגל לא מיקרי פושע שהי' בדעתו לקיים נדרו ונזירתו. מ"א.
(ה) הים: שלא בא בישוב עד ח"ה ב"י רי"ו. משמע דאם היה בערב י"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה. ונ"ל דאם היה שני ימים או שלשה ימים קודם י"ט בישוב ובערב י"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמ' מלתא אבל בדרך אחר לא. מ"א. כתב בספר גן המלך סי' ס"ב כל אלו דמגלחין במועד מותרים לספר ע"י ישראל כיון שיש היתר בדבר ע"ש.
(ו) לטייל: אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי דבר מצוה עיין ססי' רמ"ח.
(ז) ולא היה לו פנאי - כגון שיצא בתוך המועד או אפילו בעיו"ט סמוך לחשיכה שלא היה לו שהות לגלח מבעוד יום:
(ח) ומי שיצא מבית האסורים - ה"נ כשלא היה שהות לגלח בעיו"ט מבעוד יום כנ"ל:
(ט) ביד ישראל - דכיון שהיה בצער לא גילח:
(י) שהתירו לו ברגל - דמקודם היה אסור בתגלחת ולכן הוי אנוס במה שלא גילח מקודם ויש חולקין בזה וס"ל דהיכי שהיה יכול לבקש ולפייס שיתירו לו קודם הרגל ולא פייס הוי פושע ואסור לגלח ברגל. ומ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך כיון שהוא מילתא דרבנן:
(יא) ונשאל על נדרו ברגל - ויש חולקין גם בזה דהוא דוקא אם לא מצא חכם להתיר נדרו עד תוך הרגל משא"כ אם לא רצה להתיר מקודם ואח"כ נמלך לא חשיב אונס. ודעת המ"א להקל בזה כדעת המחבר דלא חשבינן לפושע שהיה לו להתיר מקודם כיון שקודם הרגל לא היה כלל בדעתו להתיר נדרו ואח"כ נמלך:
(יב) הבא ממדינת הים - דוקא ממדינת הים דמפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא [מ"א] ועיין במחצית השקל דה"ה משאר מקום רחוק מאד דמפרסמא מילתא (ובחידושי ריטב"א כתב כל שבא חוץ לחוץ מקרי ממדינת הים ואע"פ שאינו מקום רחוק וצ"ע):
(יג) בחול המועד - ודוקא שלא בא בישוב עד חוה"מ דאם בא בעיו"ט במקום ישוב ובא בזמן שיש עוד שהות מבעוד יום לגלח אף שלא בא לביתו עד חוה"מ אין זה אונס שהיה לו לגלח מעיו"ט בעיר ההוא. ועיין במ"א שכתב דאף כשהיה במקום ישוב בשנים או ג' ימים קודם הרגל ואח"כ בעיו"ט לא היה בישוב כגון שישב אז על הספינה ובא לביתו בחוה"מ או שבא לעיר סמוך לחשיכה ולא היה שהות ביום לגלח ג"כ מותר לגלח בחוה"מ כיון דבעיו"ט גופא היה אנוס:
(יד) והוא שלא יצא וכו' - פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח:
(*) ואלו מגלחין במועד וכו': דע דאלו שהתירו לגלח אפילו כדרכו בלי שינוי דבמשנה שנה לה שם גילוח וכיבוס בחדא מחתא וכי היכי דבכיבוס שרינן אפילו בכדרכה כדאיתא בסימן תקל"ד ה"ה לענין גילוח ועוד מפסחים נ"ד ע"ב דאיתא שם החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו בחוה"מ הספרין והכובסין שכן מותרין בחוה"מ בבא מן הים ולת"ק הרצענין אסור בי"ד אף שגם הם מותרין לשנות בחוה"מ כדאיתא בירושלמי וע"כ דאין למדין מן שינוי בחוה"מ להתיר משום זה בכדרכה בי"ד ולפ"ז מוכח בהדיא לענינינו דספרין וכובסין התירו להן בכדרכה (אח"כ מצאתי בחי' ריטב"א בפ"ב דסובר לדינא כמו שכתבנו) ולכאורה קשה הלא דבר שאינו אוכל נפש והוא לצורך המועד קי"ל דבעי שינוי ואולי מפני שהיו עד כה אנוסים בדבר עשאום חז"ל כדבר האבד דקי"ל דבדבר האבד א"צ שינוי. ועדיין צ"ע: