מוסר אביך ג ד
איסור הגאוה, שהוא איסור מהתורה, כולל גם חובה להתרחק מכל דבר שמעורר באדם את מידת הגאוה.
כמו שיש איסור לדבר דיבורים גסים שמעוררים את יצר המין (ראו למשל (שבת לג.): "עוון ניבול פה", (ירושלמי תרומות א ד): "ערות דבר - ערות דבור", רש"י על שבת קנ א ד"ה ערות, בספר חרדים ד מצות לא-תעשה מט, דבור-נבלה ענף מצוה), כך יש איסור לדבר דיבורים המעוררים את יצר הגאוה - לשבח את עצמו ולספר על מעלותיו. האיסור הזה נובע משתי סיבות:
- א. גרימה לעבירה: כמו שיש איסור לעשות דברים הגורמים לעריות או לעושק וגזל (ראו מסילת ישרים יא, נדה יג א, בבא בתרא צח א), כך יש איסור לעשות דברים הגורמים לגאוה, כי הגורם הוא בעצמו בכלל האיסור, וגם אם יש אדם שחושב שהדיבור לא יגרום לו לגאוה, עדיין האיסור במקומו עומד.
- ב. ייתכן גם שעצם הדיבור הוא עבירה: כמו שניבול פה וערוות דבר הם איסורים בפני עצמם (ראו שבת לג א), וכמו שיש איסור לדבר על מלאכות אסורות בשבת (שבת קיג א), וכמו שיש איסור מסירה המתייחס גם לדיבור (בבא קמא קיז א), וכמו שיש איסור על דיבור הקשור לעבודה זרה (משנה סנהדרין ז ו), כך יש גם איסור על דיבור של גאוה, גם אם הוא לא מעורר את מידת הגאוה.
חז"ל התייחסו בחומרה לאיסור זה, ואמרו ש"כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה משני אנשים שדיברו דברי גאוה וכתוצאה מכך איבדו את חכמתם ונבואתם - הלל ודבורה. ניתן להבין דברים אלה לפי שני ההסברים למעלה:
- א. גרימה לעבירה: חז"ל ידעו, שמי שמדבר דברי גאוה, בהכרח מתעוררת בליבו מידת הגאוה, ולמרות שההתעוררות היא במידה מועטה מאד, האיסור עדיין קיים.
- ב. איסור עצמי: מסתבר שהלל ודבורה, שהיו צדיקים, לא באו לגאוה בלבבם, ולמרות זאת, עצם הדיבור על שבחיהם ומעלותיהם הוא איסור חמור, והם נענשו עליו.
למרות כל זאת, ישנם בתלמוד כמה תיאורים של צדיקים שדיברו על עצמם דברי שבח. מדובר בצדיקים גדולים שאין להם כל נטיה לגאוה, והם דיברו דברים שהיה בהם צורך מצוה גדול (גם בזה דומים איסורי הגאוה לאיסורי העריות, לדוגמה, בתלמוד מסופר על רב קדוש שהיה מרים כלות על כתפיו ורוקד עמן כדי לשמח אותן, וכששאלו אותו מדוע הוא עושה זאת, ענה שהן דומות בעיניו כמו קרשים, כלומר אינן מעוררות בו כל יצר, ולכן מותר לו לנגוע בהן כדי לשמחן).
- בתלמוד הובאה משנה (סוטה מט:): "משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא". בתגובה אמר רב יוסף "לא תיתני 'ענוה' - דאיכא אנא" - אל תגיד שהענוה בטלה, שהרי אני עניו; ורב נחמן אמר "לא תתני 'יראת חטא' - דאיכא אנא" - אל תגיד שיראת חטא בטלה, שהרי אני ירא חטא. הדברים כמובן אינם נובעים מגאוה אלא מרצון להבהיר את כוונת המשנה: רב יוסף ורב נחמן רצו להבהיר, שהמשנה אינה מתייחסת לענוה וליראת חטא פשוטות, שהרי גם בימינו ישנם אנשים בעלי מידות אלו, אלא רק על ענוה ויראת-חטא במעלה היותר גבוהה.
- רשב"י אמר (סוכה מה:): "'ראיתי בני עליה והם מועטים... אם שניים הם - אני ובני הם', ו'יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין'". כאן המטרה היא ללמד עניינים חשובים הקשורים לנשמות וקישוריהן ומעלותיהן. ידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכמו שמצאנו, שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. אם כן, ידיעת דבר זה היא בכלל לימוד תורה.
- אביי אמר (קידושין כ.): "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא", וכאן המטרה היא לעורר אנשים אחרים לקנא בו, כדי שינסו להיות כמותו, ע"פ הפתגם "קנאת סופרים תרבה חכמה".
כעת נעסוק באיסור רדיפת כבוד. קודם כל, חשוב להבהיר שמותר לאדם לשמור על כבודו, וזו אפילו מצוה. חז"ל אף התירו לעבור על איסורים מדרבנן, ולהימנע מקיום מצוות עשה מהתורה, משום "כבוד הבריות" (לדוגמה, התירו לאדם לטלטל נייר טואלט בשבת כדי לשמור על כבודו, והתירו לאדם להימנע מהשבת אבידה כאשר הדבר עלול לפגוע בכבודו). כבוד הבריות משתנה מאדם לאדם, לפי מעלתו ומצבו; כל עוד אדם המודע למעלתו ואינו מטעה את עצמו, מותר לו לשמור על הכבוד המגיע לו. האיסור מתחיל כאשר האדם רודף כבוד מעבר לכך, כמו שנאמר (משנה אבות ו ד): "אל תחמוד כבוד יותר מלמודך", כלומר: אל תתאוה לכבוד מעבר לכבוד המגיע לך מצד "כבוד הבריות". האיסור הזה מתחלק לשני סוגים, שכל אחד מהם חמור יותר, מבחינה מסויימת:
- אדם המעוניין להישאר במעמדו הנוכחי, אבל מתאוה לקבל כבוד מעבר למה שמקובל לתת לאנשים במעמדו. החומרה בסוג זה היא, שאדם זה לעולם לא ינסה להשתפר ולהתקדם בחיים כדי להיות ראוי לכבוד, אלא ינסה לקבל רק את הכבוד, בלי לעבוד. ורוב הסיכויים שלא יצליח בכך, ויהיה ממורמר וכעסן, ויריב עם חבריו ועם בני משפחתו שאינם נותנים לו את הכבוד שהוא רוצה.
- אדם המעוניין לעלות למעמד גבוה יותר, כדי שיוכל לקבל יותר כבוד. החומרה בסוג זה היא, שאדם זה יהיה במרוץ מתמיד לעלות עוד ועוד בסולם המעמדות, שהרי אין לדבר סוף, ולעולם לא יגיע למעמד שימצא חן בעיניו, והיצר שלו יעסוק כל הזמן בתחבולות איך לשפר את מעמדו, וכך ישחית את נפשו ויתרחק מאור האמת.
מדובר בשני סוגים שונים של מחלות נפש, שלכל אחת מהן ישנה תרופה אחרת (ולשני הסוגים הללו מתאים הפסוק (משלי כח כה): "רְחַב נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן, וּבוֹטֵחַ עַל ה' יְדֻשָּׁן").
לכן נראה, שהאדם צריך להרגיל את עצמו, שלא להתאוות כלל למעמד גבוה יותר ממעמדו הנוכחי, ואחר-כך יחשוב מהו הכבוד הראוי לו במעמדו הנוכחי, מה מידת הכבוד הראויה והמחוייבת משום "כבוד הבריות", ומה המידה המיותרת המוגזמת והאסורה.
בכלל המצוה של איסור הגאוה הוא, להתרחק מכל דבר שמעורר את מידותיו ותכונתו לגאוה. ונראה ברור, כמו שמצינו ניבול-פה באיסורי עריות, הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן-הכלל ללמד על הכלל כולו, כי הוא-הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטיה. וכמו שבנ"פ ע"פ מה שכתב בצדק החסיד במסלת-ישרים [1], שעיקר הדין הוא שהאיסור הוא מצד ערותו של דבור בעצמו, ולא מצד הרגשת הבאתו להאיסור עצמו, כן גם בכל ענין דבור שכפי שהנוהג הוא מעורר את הלב לאיזה דבר רע, כמו לגאוה וחנופה וכיו"ב, ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו, מכל מקום באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, יש לומר שהותר אם רואה צורך שעה לכך, כדאמרינן בר"פ פליגא דידי' אדידי' [2].
ועדיין צ"ע צריך עיון - צריך לחקור ולעיין בסוגיה זו אם הדבר מוחלט, שאולי איסורי הפה מצד עצם האיסור הם, כדמצינו בכה"ג בכהאי גוונא, בעניין דומה בעריות [3] ובשבת [4] ובמסירה [5], שהדיבור אסור, וכמו-כן בעבודה זרה [6] הוא איסור עצמי, ויש לומר שהוא הדין בכל האיסורים. ועכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות, לאותם שהאדם נוטה להם בטבעו.
נמצא, מי שמדבר דברים שיביאו לידי גאוה יש בידו שני איסורים: גאוה, וניבול-פה של גאוה; ואם אינו מביאו, עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות מאחד לא פלט.
גם גרוי יצר הרע בנפשו, פשיטא שלא בעריות בלבד הדבר, כי אם בכל מה שהיה טבעו שוקט ונח כבר, והוא ע"י מעשיו מכניס עצמו בדרך המביאו לרע, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה [7], לפי ערך הרע המסובב מזה.
אמנם, אם במקום דבר-מצוה צריך לדבר דברים שנראים כגאוה, מותר מצד כללא ד'עשה דוחה לא תעשה', במקום שאי אפשר לקיים שניהם, דהיינו, כשירגיש בעצמו שא"א אפשר לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כי אם על-ידי דבריו אלה, אז מחויב הוא להיזהר שלא יבא לידי העצם של גאוה, והענף הותר בדיחוי ענף העשה שדוחה אותו.
ובכלל איסורי הגאוה, שדיבור הגאוה אסור אע"פ אף על פי, למרות ש- שאינו מביא לגאוה, כן מוכח מסוגיא דפרק "אלו דברים" בפסחים, דאמרינן מהלל ודבורה, ש"כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והרי רק דברים היו. ואין ראוי לחוש שצדיקים כאלה באו לגאוה בלבבם ומכוחה דברו, אלא שעצם הדיבור הוא בכלל האיסור. או יותר קרוב לומר, שלפני יודע תעלומות גלוי, שאי-אפשר שידבר דברי גאוה ולא יבא לה מעט מהמעט עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות, והוא אסור במשהו [8].
עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות, איך שיהיה, הדבור אסור. ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה.
ולא הותר כ"א כי אם, אלא לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכה"ג בכהאי גוונא, בעניין דומה במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא [9] דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר (כתובות יז.): "אי דמיא עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא לא". וכיו"ב מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כי אם מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך.
ומזה הוא מה דמצינו (סוטה מט:): "'לא תתני ענוה דאיכא אנא' 'לא תתני יראת חטא דאיכא אנא'". שיש כאן צורך מצוה שלא לקבוע משנה מוטעית, והוכיח שלא באה הקבלה בה [10] על ענוה ויראת-חטא במעלה היותר גבוהה.
וכמו כן הא דרשב"י (סוכה מה:): "'ראיתי בני עליה' ו'יכולני לפטור'", שאלה הדברים גופי-תורה הם, כי כמה גופי-תורה ישנם בעניני נשמות וקישוריהן ומעלותיהן, וידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכדמצינו [11] שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. אם כן, מכלל התורה היא ידיעת דבר זה. וראה, שזה הענף התלוי בידיעת עניין מציאותו הוא ענף עיקרי, שאין ראוי למנוע מבני העולם את הטוב של ידיעה זו, להשלימם בחלק-תורה זה.
ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שאי אפשר בזולתו, כן יגדל ההיתר בהרחבתו. ומזה הסוג דברי אביי: (קידושין כ.): "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא".
אמנם, שמירת הראוי לפי ערכו באמת, כשהוא בלא הטעאה [12], נראה שאין בזה משום גאוה כלל. ואדרבא מצוה נמי איכא, והרי דעת פוסקים [13] שאסור לותר על כבוד הבריות אפילו במקום מצוה, ודי לנו ללמוד ממה שהתירה התורה לבטל ב'שב ואל תעשה' משום כבוד הבריות מצות דאורייתא. וחשו חכמים בדבריהם לבטלם אפילו בקום ועשה [14]. וכבוד הבריות נערך בכל אחד לפי מעלתו ומצבו. בזמן שיהיו מידותיו מיושבות כראוי ויכול לדון על עצמו מבלי טעות.
ועל זה נאמר (משנה אבות ו ד): "אל תחמוד כבוד יותר מלמודך", שכוונתו: הרגלך, כי הכבוד המורגל הוא כבוד הבריות, אלא שישמור עצמו שלא יפת לבבו לעלות במעלות גדולות כדי שיהיה לו יותר כבוד מצד מצבו. או שיהיה לו במצב שהוא בו יותר כבוד מכפי הראוי לו. ואלה המה שני חלקים מושחתים, שיש בכל אחד צד חומר, כי:
- המתאוה וחומד כבוד, כשהוא במצבו, יותר מכפי מצבו, אע"פ אף על פי, למרות ש- שאינו שם לבו להיות במצב יותר גדול, הוא דבר מגונה מאד, ואין שום שלמות נמשכת לו כמעט. שהרי כיון שרוצה בכבוד יותר מהראוי למצבו ושלמותו, הרי לא יוסיף שלמות בעצמו, שישיגהו בה זה הכבוד, שהרי יש לו בהשגתו הכבוד המגיע לשלמות כזו, אלא שבהרחיבו בסכלותו נפשו כשאוֹל [15] יהיו כל ימיו כעס ומכאובים, ואפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל [16]. אבל אין המידה כזאת יכולה לפרוץ כל כך גדרות עולם, כיון שעכ"ז עם כל זה, בכל זאת נפשו טובה עליו במצבו כמו שהוא.
- אבל האיש שתמיד אינו מסתפק במצב שהוא ורודף דוקא למעלה יותר גדולה, מפני שאין הכבוד שמגיע לו במצבו כדאי לו, קצת טובה יש בזה, שעכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות תביאו להשתדל קצת בהשגת השלימות, אבל השלימות הזאת תהיה נשחתת עם רוע תכונתו, ולעומת זה תגדל ההריסה בזה. שהרי למי שמרחיב נפשו [17] לעלות אל מעלה גבוהה ממעלתו, אין לדבר קץ ותכלית, ולעולם לא ימלאו מאוייו, ואין קץ לכל הדרכים שירחיב על-ידי חכמת יצרו להשיג מבוקשו, וכמה תוכל להתגבר מדה רעה זאת על נפשו להשחיתה לאבדון עולם בהרחקתה מאור האמת.
ולפיכך נראה, שמתחילה ירגיל האדם עצמו שלא להתאוות כלל למעלת מצב יותר גדול ממה שהוא בו, ואחר-כך יעיין בדרך בקשת הכבוד במצבו שהוא בו, כמה הוא מהראוי והחיוב וכמה יש בו מהמיותר והאסור. ובאופן סילוקן של שתי הרעות האלה מתוך לבו של אדם, נראה שאין רפואתם שוה, כיון שאין תכונותיהן שוות.
הערות שוליים
עריכה- ^ יא) בפרק יא שם, בעושק וגזל, שהגורם הוא בעצמו בכלל האיסור. ובירושלמי תרומות א ד: "ערות דבר - ערות דבור", וכעין זה ברש"י שבת קנ א ד"ה ערות. ובספר חרדים ד מצות לא-תעשה מט, דבור-נבלה ענף מצוה. ומהא ד(שבת לג.): "בעון נבלות הפה", משמע שהוא ככלל העיקר דדאורייתא ככל הקודמים שם, וכדברי השאגת אריה בסימן כד לענין ברכת-התורה, שלפי חומר העונש הכולל במניעתה מוכח שהיא דאורייתא.
- ^ יב) שבת יג א
- ^ יג) שבת לג א
- ^ יד) שבת קיג א
- ^ טו) בבא קמא קיז א
- ^ טז) משנה סנהדרין ז ו
- ^ יז) נדה יג א, בבא בתרא צח א
- ^ יח) ראו אגרות, אגרת סח, יב תשרי עתר"ו.
- ^ יט) ע' פסחים קיג ב: רבנן קדישי. ויבמות כ א מקיים דברי חכמים הוא קדוש, ובנדה יב א צנוע.
- ^ כב) אולי צ"ל כ"א על וכו' היותר גבוהה.
- ^ כד) ויקרא-רבה פ' כו. וכמו במגילה יט : שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכו'
- ^ כו) ע' סוף מסילת ישרים י.
- ^ כז) ע' שולחן ערוך אורח חיים יג ג, ומגן-אברהם וט"ז.
- ^ כח) ע' ברכות יט ב-ברכות כ א.
- ^ ל) ע' ישעיהו ה יד.
- ^ לא) בבא בתרא צח א
- ^ לב) משנה אבות ה יט, (משלי כח כה): "רְחַב נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן, וּבוֹטֵחַ עַל ה' יְדֻשָּׁן".