מוסר אביך ג ג
ג. הגאוה והענוה ומעמק שרשן בלב ובנפש עריכה
ג. הגאוה והענוה ומעמק שרשן בלב ובנפש - התאוה לחיים היא המקור לגאוה עריכה
הנחת היסוד שלנו היא, שהאדם הוא טוב בשורשו. על-פי הנחה זו מתעוררת השאלה, מניין נובעות המידות הרעות? בפרט, מניין נובעת מידת הגאוה? מהו השורש שלה בנפש? מהי התכונה הנפשית הטובה, שממנה מתפתחת מידת הגאווה הרעה?
התשובה נרמזת ב(ישעיהו כח א): "הוי, עטרת גאות שכורי אפרים". הפסוק רומז שיש קשר בין שיכרות לבין גאווה, שתיהן נובעות מאותו שורש נפשי. אבל לפני שנסביר מהו השורש הזה, נסביר באופן כללי יותר - איך ייתכן שמאותו שורש נפשי צומחת מידה טובה אצל אדם אחד, ומידה רעה אצל אדם אחר?
הסיבה היא, שיש הבדל בין אדם חכם לבין אדם סכל: אדם חכם שואף להשיג את הפנימיות של הטוב, לפי מהותו האמיתית, ואדם סכל שואף להשיג את החיצוניות של הטוב, לפי מראהו השטחי והחיצוני.
ה' ברא בכל יצור חי תכונה נפשית יסודית מאד - אהבת החיים. זו כמובן תכונה טובה, שהרי ה' בעצמו ברא את החיים, ומכאן שהוא אוהב את החיים. אהבת החיים מתבטאת בכך שאדם אוהב להרגיש את המציאות, להרגיש דברים שנמצאים מחוץ לו, לחוות חוויות שונות. ככל שהדברים שהוא מרגיש, והחוויות שהוא חווה, רבים יותר ונכבדים יותר, כך ערך החיים שלו נעלה יותר.
הדבר הקרוב ביותר אל האדם הוא הנפש שלו; החוויה העמוקה ביותר של האדם היא חוויית ההיכרות עם עצמו. על-כן, כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות, ישיג תיים יותר מעולים וטובים. אמנם אין זה מספיק, שהרי יש עוד דברים בעולם בנוסף לנפש; יש עוד חוויות בנוסף לחוויה העצמית.
לכן, אדם הרוצה להשיג חיים מעולים וטובים יותר, צריך להשתדל להכיר דברים נעלים ונכבדים יותר מהנפש שלו, והדבר הנעלה והנכבד ביותר שאפשר להכיר הוא זיו האור האלקי, שחנן ה' ית' אותנו לגלותו לנו, ואף נתן לנו את הכוח לרומם ולהעלות אותו עוד יותר, בכך שאנחנו מקיימים מצוות ה"מוסיפות כוח בפמליא של מעלה". אם כן, לעולם צריך שתהיה מחשבתנו פונה לעבוד את יוצרנו במה שנתקן את הארת הזיו המאיר לנו, שתהיה ביותר עילוי וביותר חשיבות, וזה בא על-ידי העבודה השלמה בקיום התורה והמצות בלב שלם (זו עבודת ה' "שלא לשמה", שהיא טובה בתור התחלה - ראו למעלה מוסר אביך ב ד).
כאמור, התכונה של אהבת החיים הטובים מושרשת היטב בכל נפש, והיא השורש העיקרי של כל המידות. ההבדל בין המידות נובע מהשאלה, איך האדם מצייר לעצמו בדמיונו את הדבר המעולה והחשוב בחיים, שאליו הנפש משתוקקת:
כל דבר טוב ונכבד וחשוב, כשהוא במקומו הנכון, נמצא במנוחה ושלוה והשקט; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו, רואה רעש והעדר מנוחה. לדוגמה, מי שנכנס לישיבה בשעת הלימוד שומע רעש גדול של תלמידים המתפלפלים ומתווכחים בקולי קולות, אך למעשה בתוך ליבם ישנה שמחה ושלוה פנימית.
כפי שהסברנו למעלה, יש הבדל בין אדם חכם לבין אדם סכל:
- אדם חכם שואף להשיג את הפנימיות של הטוב, ולכן במקרה זה הוא ישאף להגיע לחיים של שלוה והשקט, וימצא אותם רק בידיעת האמת ובעבודה השלמה, עם תיקון כל המדות בתכלית הטוב והקדושה;
- לעומת זאת, אדם סכל שואף להשיג את החיצוניות של הטוב, ולכן במקרה זה הוא ישאף להגיע לחיים של רעש, לחוויות חושיות חזקות ובולטות.
מכאן נובעת, ברובד הנמוך ביותר, הרדיפה אחרי תאוות והנאות גופניות. אולם כל חוויה גופנית היא זמנית וחולפת, ולכן אנשים שואפים לחוויות רוחניות, שהן מתמידות יותר.
אחת החוויות הרוחניות הרועשות במיוחד היא חוויית השיכרות, שבה האדם מרגיש רעש נפשי גדול, בלבול ודמיון, וזה נחשב בעיני הסכל 'חיים חזקים'.
החוויה הרוחנית המתמידה ביותר היא הגאוה, שהאדם מרגיש את עצמו גדול, ושמח שמחה גסה בכל כישרון והצלחה שיוכל ליחס לעצמו, גם אם הם דמיוניים ושקריים; זה נחשב בעיני הסכל 'חיים חזקים במיוחד'.
בעיני החכם, החיים האמיתיים נובעים מידיעת האמת. הוא תמיד מודע לחסרונות שלו, ואף פעם לא מדמיין שיש בו יתרון כלשהו שאין בו. השמחה האמיתית שלו היא השגת הטוב האמיתי הפנימי, שהוא השגת הדעות הטהורות והמידות הקדושות. ידיעת האמת מביאה אותו לשלוות נפש. גם כאשר הוא יודע שיש לו חסרונות רבים, זה אינו מונע ממנו לשמוח ביתרונות המעטים שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל.
אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו על-פי האמת, שמח רק כשהוא מדמיין שאין לו שום חיסרון. ברגע שהוא חושב שיש לו חיסרון - הוא כבר לא מסוגל לשמוח אפילו ביתרונות שיש לו, כי שמחתו תלויה בציור דמיוני ולא בידיעה אמיתית, והדמיון אינו רחב מספיק כדי לדמיין חסרון ויתרון בו זמנית.
אולם השכל הוא רחב, והוא יכול להניח כל עובדה במקומה, ולכן הוא יכול גם לשמוח על המעלות שיש בו וגם להשתוקק לתקן את הפגמים, וכל זה בשלום ושלוה, כמו שנאמר (תהלים לז יא): "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום".
יש שורש מיוחד לאהבת הגאוה במעמק לב האדם, והוא נלמד מלשון הכתוב שאמר (ישעיהו כח א): "הוי עטרת גאות שכורי אפרים", והמשיל את הגאוה לשכרות, ונראה ששרשם הרע אחד.
יש הפרש גדול בין מה שרוצה האדם השלם, המכיר האמת, להמשיך לעצמו, לבין מה שרוצה הסכל להמשיך לעצמו, ומשורש זה מתחלקות אחר-כך תולדות המעשים והמדות. שורש הדבר הוא, שהחכם כוסף אל הפנימיות של הטוב, מתוך שמכיר אותו ויודע שאך הוא הוא הטוב באמת, והסכל כוסף אל החיצוניות של הטוב, כפי מראהו השטחי, מתוך שאינו מכיר את הטוב המעולה שבפנים, ועל-כן קצרה דעתו להבין החסרונות שיש בהטוב החיצוני.
והנה, הבורא ברוך-הוא שם בנפש כל החיים לאהוב את החיים מפני שהם טובים. וערך החיים הוא בודאי מצד הטוב, שהרי בחיים בחר הא-ל הטוב להיטיב לברואיו. אמנם, מהות החיים הלא היא ההרגשה ממציאותו, וככל מה שירגיש מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, כן תגדל מידת החיים, מפני שהנקודה היסודית של החיים היא הרגשת מציאותו. אבל עילויה וגדולתה הוא בהרגשת מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, שאם יהיו הדברים המורגשים לו יותר רבים ויותר מעולים ונכבדים, כן יגדל עילוי החיים. וכיון שחשיבותם של הדברים המורגשים מעלה היא את ערך החיים, הרי אהבת ההיים הטובים ממשיכה את ההשתדלות להעלות את הדברים המורגשים ולהשביחם.
והנה, את הנפש המרגשת, בראה ד' ית' בתכונה חשובה ונפלאה, ואם-כן, גם עצם נקודת-החיים שבנפש, מלבד מה שהיא בעצמה המקבלת ענין החיים, הרי כבר יש בחשיבותה חלק עיקרי של החיים, המורגשים ומשיגים, שהוא דבק בה ביותר מבכל שאר המורגשים. על-כן, כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות, ישיג תיים יותר מעולים וטובים.
אלא שאין כל שלמות אשרו תלויה רק בזה לבד, כי סוף-כל-סוף אין נפשו כי אם נקודה מרכזית נגד סביבת מרחבי אין-קץ של המושגים לה זולתה. על-כן לע אולי הכוונה "לעולם" ישתדל האדם שיהיו כל הנמצאים, שהם המושגים לו, יותר מעולים ויותר חשובים, והשם יתברך, הטוב לכל, נתן זה ביד האדם, כיון שברא אותו בתכונה כזאת, שעליו לבדו מוטלת השתדלות שלמותו, מה שאין כן בכל הנבראים העליונים, שטובם נשפע עליהם מזולת השתדלותם, והיתרון הזה איננו בחוקם כי אם לפי השליחות שמשתלחים.
אמנם, היותר עיקרי בשלמות האדם הוא ההשגה בזיו האור האלקי, שחנן הוא ית' אותנו לגלותו לנו, ושם בירינו להוסיף כח במעשינו בפמליא של מעלה; ואם כן, לעולם צריך שתהיה מחשבתנו פונה לעבוד את יוצרנו, ברוך הוא, במה שנתקן את הארת הזיו המאיר לנו, שתהיה ביותר עילוי וביותר חשיבות, וזה בא על-ידי העבודה השלמה בקיום התורה והמצות בלב שלם ובשקידת תלמוד תורה, וראוי שלא יערוג לבבנו לעולם כי אם לראות מלך ביפיו ולתת כבוד לשמו, כי באור פניו חיים [1].
זאת היא המחשבה הממוצעת, שלא עלתה עדנה לגרם שלמות כבודה בעובדיה, אבל פתח טוב ויפה הוא להתחנך בדרך זה, ורחמין למבעי מאלקא דשמיא שיאר פניו אלינו להעלותנו מזאת העבודה אל העבודה השלמה והרצויה, שעיקר הכבוד העליון האמיתי תלוי בה [2].
נחזור לדברינו, ששורש אהבת החיים הטובים הוא שורש השלמות והפתח לו, ועל כן הוא מושרש מאד בכל נפש, ועל יסודו בנוי הבנין של הנהגת הנפשות את עצמן. אמנם, איך יהיה ציורו של המעולה וחשוב בחיים שאליו תערוג הנפש?
כלל גדול הוא, כי כל דבר טוב ונכבד וחשוב, כשהוא במקומו הנכון ומושג במדרגתו לעצמו, נמצא בציורו מצב המנוחה השלמה, ושלוה והשקט, ונחת-רוח נעימה עוברת ומרחפת וממלאה את כל חלל החי המשיגו; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו משיג ענין רעש והעדר מנוחה עם תכונת המעלה והנועם.
והנלבב, כשהוא מבחין, שאין טובה גמורה עם השלוה וההשקט ורבוי השפע במנוחה שלמה, הולך הוא להשיג חיים כאלה, ולא ימצאם כי אם עם הידיעה האמיתית והעבודה השלמה, עם תיקון כל המדות כולן בתכלית הטוב והקדושה;
והסכל מקבל את ציור המעלה וכוסף לה כמו שהוא מצטייר בלבבו, בציור רעש והרגשה דחופה ובולטת הרבה בחושיות גסה, ולא ימצא אותה כי אם בהתגלות לבו, בהשבעת הכח הדמיוני וזנות הלב, ורב כוסף למרחבי ארמנות וממשלה רחבה על כל זולתו.
אמנם, הנאת אכילה ושתיה ויתר תענוגי החושים הם רק מורגשים לשעתם ברעש והרגש גס, שלזה תתאוה הנפש הפחותה. אבל (משלי יג כה): "בטן רשעים תחסר", כי אינו יכול למלאות נפשו תמיד עמהם, על כן ביותר יתגבר בו החפץ אל הרגשות הרוח שהן מתמידות יותר, ומהן הרגשת השיכרות, שמרגיש העדר המנוחה ועסקי המחשבה בבלבול הדמיון בפעל-רעש, וזה יחשב אל הסכל ענין חיים חזקים.
אבל יותר מתמיד מזה הסוג הוא הגאוה, שמרגיש את עצמו ושמח שמחה גסה בכל מה שיוכל ליחס לעצמו מעלה והצלחה, וטבע אהבת עצמו מושכתו להתמיד בזה התענוג הנבזה, שהוא תענוג חמרי ודמיוני בנוי על שקר ותהו, וכשמרגיש הנעימות הגסה הוא מתאמץ להגבירה במה שיתמיד לצייר לעצמו הרבה גדולות ונפלאות ומעלות והצלחות, שאין בו אפילו שמץ מהם, ומה שיש בו הוא מגדיל אלפי מונים עד שמסתבך הרבה בשקר, ורוחו מתרגלת להיות גסה עליו, וכל עילוי וכבוד שיעבור על דמיונו הכל מיחסם לעצמו כדי להתענג עליהם בעונג דמיונו הכוזב. איש כזה לא יבא לידי חכמה אמיתית, ולא יוכל לטעם טעם עבודה לפי האמת, ומשחית נפשו מעיקר תכונתה.
על-כן יעמול האדם להשיג דעת אמת, ועינו תמיד על מה שחסר ממנו להשלמתו, ונפשו דבקה באהבת צור-עולמים שהכבוד שלו ועוז וחדוה במקומו, ולא יבא לעולם לחשוב על מה שאין בו שיש בו. כי אושר שמחתו המבוקשת - הטוב האמיתי והשגת הדעות הטהורות והמדות הקדושות לאמתתן, ומה שיש בו לא יתגדל בציורו כלל יותר מהאמת, מפני שאינו חפץ כי אם בהשגה שקטה ונעימות שלוה, ואין שקט ונעימת קדש כי אם בהנחת הדברים על מכוניהם ואמתתם. ועם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלמות לא תמנעהו כלל משמח בהמעט שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל.
אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו על-פי האמת, אי-אפשר לו שישמח כי אם כשיצייר בדעתו שאין לו שום חסרון, וכיון שיצייר איזה חסרון בעצמו - תתבלבל אצלו שמחתו אפילו ממה שראוי לשמוח בו, והוא מפני שאין שמחתו תלויה בידיעה אמיתית כי אם בציור דמיוני, וכיון שהדמיון מצייר לו חסרון - שוב אין לו מקום לשמחה, כי הדמיון הוא קרוב לחומר בטבעו, ואינו רחב בגבוליו שיקבל הציור של מעלת האמת עם ציור החסרון בבת-אחת.
משא"כ מה שאין כן הידיעה של השכל הצרוף, שנחלתו היא בלי מצרים דחוקים, ומניח כל דבר על מכונו, ואינו זז משמוח בחלקו הטוב, עם עוצם כוספו למלאות חסרונותיו שמרגישים מאד. (תהלים לז יא): "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" [3].
הערות שוליים עריכה
- ^ ח*) ע' משלי טו טו
- ^ ט) ע' למעלה פרק ב סי' ד ה
- ^ י) ראו גם סוכה כט א