מדרש תנחומא עקב

<< · מדרש תנחומא · עקב · >>

סימן א

"וְהָיָה עֵקֶב". זהו שאמר הכתוב (תהלים מט, ו): "למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני". יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל שיש בה שש מאות ושלש עשרה מצות, ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר, רבונו של עולם, איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה, שהן חמורות. ממה אני מתירא? מן המצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה. ואתה אמרת, הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה. לכך אמר, "למה אירא בימי רע" וגו'.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". זהו שאמר הכתוב (תהלים יט, יא): "הנחמדים מזהב ומפז רב" וגו', וכתיב (שם, יב): "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". בא וראה היאך דוד משבח את דברי התורה, שאמר, "הנחמדים מזהב ומפז רב". ולא עוד, אלא שאין בכל מיני תבואה חביבה מסלת נקיה, שהיא צפה בפה, ודברי תורה חביבין ממנה, שנאמר, "ומתוקים מדבש ונפת צופים". אמר רבי חנינא, אם תאמר, שאין בכל מיני המשקין מתוקין מן הדבש, ודברי תורה מתוקין מכלם, שכתוב בהן, "ומתוקים מדבש ונופת צופים". אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים, שמא מפני שהן מתוקין מדבש, בסרתי בהן חס ושלום. אלא, "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", מצות קלות. לפיכך כתיב (תהלים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת" וגו', זו היא שכרן של מצות קלות.

סימן ב

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". זהו שאמר הכתוב, (משלי ה, ו): "אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע". אמר רבי אבא בר כהנא, שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה שכרה מרובה ועושה אותה. למה? נעו מעגלותיה לא תדע, מטולטלין הן שבילי תורה. תני רבי חייא:

משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים, ולא גלה להם המלך שכר נטיעות הכרם. שאלו גלה להם שכר נטיעותיו, הן רואין איזו נטיעה ששכרה הרבה ונוטעין אותה. נמצאה מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת.

כך לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר כל מצוה ומצוה. שאלו גלה, נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות. ורבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר, טלטל הקדוש ברוך הוא שכר עושה מצוה בעולם הזה, כדי שיהיו ישראל עושין משלם. תני רבי שמעון בר יוחאי, שתי מצות גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן, אחת קלה שבקלות, ואחת חמורה שבחמורות. ואלו הן: קלה שבקלות, שלוח הקן, ושם כתיב (דברים כב, ז): "והארכת ימים"; וחמורה שבחמורות, כבוד אב ואם, שבו כתיב (דברים ה, טו): "למען יאריכון ימיך", הרי הן שוין במתן שכרן מעולם הזה. אמר רבי אבא בר כהנא, ומה אם דבר שהוא פריעת בעל חוב, כתוב בו אריכות ימים, דבר שהוא הפסד ממון וחסרון נפשות, על אחת כמה וכמה. רבי לוי אומר, גדולה מזאת אמרו, גדול דבר שהוא פריעת חוב מדבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות. רבי אבא בר כהנא בשם רבי אומר, כשם שמתן שכרה מרובה, כך עונשה מרובה, הדא הוא דכתיב (משלי ל, יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר". אמר הקדוש ברוך הוא, יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה. ומנין שעורב אכזרי על בניו. שנאמר (איוב לח, מא): "מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל". וכן הוא אומר (תהלים קמז, ט): "לבני עורב אשר יקראו". ואמרו חכמים זכרונם לברכה, העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה, שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן. מה עושה הקדוש ברוך הוא. מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן, שנאמר "מי יכין לעורב צידו". אבל הנשר רחמני הוא, שנאמר (דברים לב, יא): "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו". שאינו מאמין בהן מפני עופות אחרים שרודפין אותן. מה הוא עושה? משימן על כנפיו, אומר, מוטב יכנס החץ בי ולא בבני.

סימן ג

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". מה כתיב למעלה מן הענין? (דברים ז, ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם" וגו', לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושין מצוה יותר מהם. שהאומות עושין מצוה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם, שנאמר (מלאכי א, יא): "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים" וגו', וכתיב (שם, יב) "ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו". "כי אתם המעט", אלא בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, שנאמר (מלאכי א, ב–ג): "אהבתי אתכם אמר ה'" וגו' "ואת עשו שנאתי" וגו'. ואומר (הושע יד, ה): "ארפא משובתם אוהבם נדבה" וגו', נדבה נפשי לאהבתן, אף על פי שאינן הגונים. וכן הוא אומר "כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה".

וכתיב (ישעיהו ב, ב): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות" וגו'. זהו שאמר הכתוב (איוב ח, ז): "והיה ראשיתך מצער" וגו', ללמדך שכל המצטער בתחלתו, נוח לו בסופו.

ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם, שהושלך לכבשן, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה עשר מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה. ולסוף נח, שנאמר (בראשית כד, א): "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך" וגו'.

וכן יצחק נצטער, בנערותו קנאו בו פלשתים, שנאמר (שם כו, טז): "ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו" וגו'. ולבסוף בקשו ממנו, שנאמר (שם, כז־כח): "ויאמר אליהם [יצחק] מדוע באתם אלי" וגו' "ויאמרו ראה ראינו" וגו'.

ויעקב כמה נצטער, שנאמר, (תהלים קכט, א): "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל". עד שהיה במעי אמו, בקש עשו להרגו, שנאמר, (בראשית כה, כב): "ויתרוצצו הבנים". וכשקבל הברכות (שם כז, מא): "וישטום עשו את יעקב ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי" וגו'. ברח ללבן לחרן ונצטער בבנותיו של לבן, ואחרי כן בקש להרגו, שנאמר (דברים כו, ה): "ארמי אובד אבי". יצא מאצלו ופגע בעשו, שנאמר, (בראשית לג, א): "וישא יעקב (את) עיניו וירא והנה עשו בא". באה עליו צרת דינה, וצרת רחל, וצרת יוסף. ולסוף נח, שנאמר, (שם מז, יב): "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו".

הוי, "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד".

דבר אחר, "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים", והר תבור יהיה גבוה מאד.

משל למה הדבר דומה? לבני פלטרין של מלך שירדו מן העיר והרגו אריות ודובים ונמרים ביער והביאום לעיר ותלו אותן כנגד שער העיר, וכל בני העיר היו תמיהין מאותן אריות.

והקדוש ברוך הוא כך עשה בסיסרא, בא סיסרא על ישראל בהר תבור (שופטים ה, כ): "מן (ה)שמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא". התחילו הכל תמהים, שמעולם לא היה כמעשה הזה שירדו כוכבים מן השמים לעשות מלחמה עם בשר ודם, ואמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה הכוכבים נלחמו בשבילכם, אבל לעתיד לבא (זכריה יד, ג–ד): "ויצא ה' ונלחם בגוים" וגו' "ועמדו רגליו ביום ההוא" וגו', וכל אותו ענין. ויהיו הכל רואין ומראין אותו באצבע, שנאמר (ישעיהו כה, ט): "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו" וגו'.

סימן ד

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ" [וגו']. זהו שאמר הכתוב (משלי ז, ב): "שמור מצותי וחיה". לפי שדוד אמר (תהלים יז, ח): "שמרני כאישון בת עין". אמר רבי יהודה דסכנין בשם רבי אליעזר, אין בית רובע שאין בו תשעה קבין מזיקין. אמר רבי יהושע בן לוי, וכלן פורמא בפניהם. כיצד? אדם מהלך וחבירו יצא לפניו ואומר, הסתלקו לצדדין בפני איקונין של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם לט, ז): "אך בצלם יתהלך איש".

סימן ה

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ" [וגו']. זהו שאמר הכתוב (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". כל מי שמוצא דברי תורה, חיים הוא מוצא; לכך כתיב, "כי חיים הם למוצאיהם".

דבר אחר, "כי חיים הם למצאיהם", לאחרים. ואין אדם צריך ללמד דברי תורה אלא אם כן מוצא אותה כראי סוף דבר וטעמו, שכך אמר להם משה, כשתהיו למדין התורה, היו ממצין אותה כולה. לכך נאמר, "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון".

זהו שאמר הכתוב, (משלי ב, א): "בני אם תקח אמרי". אמר רבי אבא בר כהנא, אימתי אתה נקרא בני? כשתקח אמרי. וכן הוא אומר (דברים יד, א): "בנים אתם לה' אלהיכם". אימתי אתם בנים? כשאתם לה' אלהיכם, שאתם משמרים מצותי. לכך כתיב, "בני אם תקח אמרי".

"בני אם תקח אמרי", אם יהיה לך זכות. דבר אחר, אתה מצפין תורתי כאדם שיש לו מרגלית, כך תהא יגע בתורה. לכך נאמר, "ומצותי תצפון אתך". אמר רבי אבא בר כהנא,

משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו בת בוגרת, והוא מבקש לטורפה לכל מי שמוצא.

אין תורתי כן, אלא אם יהיה לך זכות תזכה לה, "ומצותי תצפון אתך". אמר רבי אחא, אתה נותן לך שמים, ואני(ע) צופן לך טובו של העולם הבא; (תהלים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

דבר אחר, אתה תצפון תורתי – כאדם שיש לו מרגלית והוא מצפינה, כך תהא יגע בתורה. לכך אמר, "ומצותי תצפון אתך".

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.