מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית לט א

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן
מיוחס
לרבי תנחומא ברבי אבא
על
חמשת חומשי תורה
→בראשית לח א בראשית מא א←



[יד] ויוסף הורד מצרימה (בראשית לט, א). זהו שאמר הכתוב: "כי ה׳ אהב משפט ולא יעזוב את חסידיו" (תהלים לז, כח). למה הקב״ה אוהב משפט? שהוא נקרא בעל המשפט, שנאמר: "כי אלהי משפט ה׳" (ישעיהו ל, יח), ואומר: "ותאחז במשפט ידי" (דברים לב, מא). דבר אחר: לא יעזוב את חסידיו. וכי חסידיו צריכין שימור? אמר ר׳ ירמיה, ראה מה כתיב: "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב, ט). וכי הם צריכין שימור? אלא משל ההדיוט אומר: גודרין את הגדור ופורצין את הפרוץ; הוי "לא יעזוב את חסידיו.

דבר אחר: "כי ה׳ אהב משפט" וגו׳ [לעולם נשמרו]. מדבר ביוסף, ואיכן שמרו? [ראה] מה כתיב: "ויעברו אנשים מדינים סוחרים" (בראשית לז, כח), ומה היו טעונין? והלא אין דרכן של גמלים לטעון אלא עטרן; וכאן כתיב: "נכאת צרי ולוט"? אלא אמר הקב״ה: יהיה צדיק זה נתון בין ריח רע? אלא אזמין לו ריח טוב; הוי לא יעזוב את חסידיו. "וזרע רשעים נכרת" (תהלים שם) זה פוטיפר, שלא נטלו לעבוד אלא לדבר אחר. מה עשה הקב״ה? סירסו; הוי וזרע רשעים נכרת. ואין נכרת אלא סירוס, שנאמר: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" (ויקרא כב, כד). ומנין שלא היה סריס, וסירסו הקב״ה? שנאמר: פוטיפר סריס פרעה (בראשית לט, א):

[טו] דבר אחר: ויוסף הורד מצרימה. זהו שאמר הכתוב: "ראיתי עבדים על סוסים" (קהלת יי, ז). זה נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש, שלא נכנם לתוכו, שהיה מתיירא. מה עשה מיכאל? ירד ואהז בסוסו, והכניסו לקודש הקדשים, ורוח הקודש אומרת: ראיתי עבדים על סוסים, זה נבוכדנצר; ושרים הולכים כעבדים על הארץ (שם), זה מיכאל, שנאמר: "כי אם מיכאל שרכם" (דניאל י, כא):

דבר אחר: ראיתי עבדים על סוסים, מדבר במדיינים, והמד(י)נים מכרו אותו אל מצרים (בראשית לז, לו). אמר ר׳ אבין הלוי בר חמא: בן האמה מוכרים ובן העבד קונים, בין אלו ובין אלו נמכר יוסף. ויוסף הורד מצרימה, הורד השבט למצרים. למה הדבר דומה? לפרה שהיו מבקשים להכניסה למקולין, ולא היתה מבקשת ליכנס. מה עשו? נטלו בנה (לבית המזבח) והכניסוהו למקולין, והתחיל בנה גועה, ונכנסה אמו אחריו שלא בטובתה. כך יעקב אבינו ובניו היו הפרה, שנאמר: "כי כפרה סוררה" (הושע ד, טז). ויוסף ירד תחילה למצרים, לקיים גזירה שנגזרה על הזקן, שנאמר: "ועבדום וענו אותם" וגו׳ (בראשית טו, יג), והיה יעקב מתירא לירד. מה עשה הקב״ה? הוריד יוסף למצרים, ומשך לאביו שלא בטובתו; לכך נאמר: ויוסף הורד מצרימה:

[טז] דבר אחר: ויוסף הורד, מהו ויוסף הורד? שהיה מטלטל את המצרים ממקום למקום, כשם שאתה אומר: "ואת העם העביר אותו לערים" (בראשית מז, כא), שהיה נושאן מכאן ונותנן כאן, שלא יהו מונים לישראל לקרותם גלוותא בני גלוותא:

ויקנהו פוטיפר. למה נקרא שמו פוטיפר? שהיה מפטם פרים לעבודה זרה. דבר אחר: למה נקרא שמו פוטיפר? שנכנס לביתו של פרעה ונעשה ביתו פוטינוס (פי׳ עשיר)[1], שהבהיק לביתו של פרעה:

שר הטבחים. אעפ״י כן, ויהי ה׳ את יוסף. אמר ר׳ אבהו: אין לי אלא ברווחה, מנין אפילו בצער? הרי כתב: "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר" (שם לט, כ), אעפ״י כן "ויהי ה׳ את יוסף" (שם שם, כא). אמר ר׳ אבהו: יש לך אדם שהוא אוהב חבירו ברווחה, הגיעה לו צרה עשה כאילו אינו יודעו. אבל הקב״ה אינו כן, אלא "ויהי שם בבית הסהר", "ויהי ה׳ את יוסף", בצרה וברווחה היה עמו:

ויהי איש מצליח. היה חוגר מתניו, ואדונו אומר לו: מזוג לי כוס חמין, והוא מוזג. תן לי צונן, והוא נותן לו מאותו כלי. אדונו אומר לו: תן לי יין, והוא נותן לו. תן לי משולש[2], הוא נותן לו, ומאליו היה מתמתק, לכך נאמר: ויהי איש מצליח. וירא אדוניו כי ה׳ אתו. ראה מעשיו משונים; וכל כך למה? ויהי ה׳ את יוסף:

[יז] מה כתיב למעלה מן העניין? מעשה תמר, "ויוגד לתמר לאמר" וגו׳ "ותסר בגדי אלמנותה [מעליה] ותכם בצעיף" (בראשית לח יג-יד). שתים נתכסו בצעיף וילדו תאומים, אלו הן: רבקה ותמר. רבקה כתיב: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד, סה), וילדה תאומים, עשו ויעקב, שנאמר: "והנה תומים בבטנה" (בראשית כה, כד). תמר נתכסית בצעיף וילדה תאומים: פרץ וזרח:

ותשב בפתח עינים. אמר ר׳ יהושע בן לוי: בפתח שכל העינים תלויות בו ומקוות להקב״ה. דבר אחר: ותשב בפתח עינים, בפתח שהקב״ה מביט בו, שנאמר: "עיני ה׳ (משוטטות) [המה משוטטים] בכל הארץ (זכריה ד, י). דבר אחר: בפתח עינים, כשאדם יוצא לדרך, עיניו מביטות לבאן ולכאן:

ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כמתה פניה (בראשית לח, טו). אלא אמר ר׳ יוחנן: שכסתה פניה עד שהיא בבית חמיה. מכאן אמרו רבותינו: צריך אדם להיות מכיר כלתו. אמר יהודה: זו היא זונה, מה איכפת לי בה? הלך לו. ביון שהלך לו תלתה עיניה להקב״ה, אצרה לפניו: רבונו של עולם, אני יוצאה חינם מגופו של צדיק זה? מיד שלח הקב״ה מיכאל והחזירו, מנין? שכאן כתוב: ויט אליה, וכתיב התם: "ותרא האתון את מלאך ה׳ וגו׳ ותט האתון" (במדבר כב, כג).

ויאמר אליה הבה נא וגו' (בראשית לח, טז). למה? כי לא ידע כי כלתו היא.

ויאמר אנכי אשלח גדי עזים (בראשית לח, יז). אמר לה: מה הערבון אשר אתן לך, ותאמר חותמך ונו׳. ויבא אליה ותהר, לא חסר המקרא כלום; ומהו ותהר לו? אלא שילדה מלכים כיוצא בו.

ויהי כמשלש חדשים וגו׳ (בראשית לח, כד). אמר ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום: בת ג' חדשים אשה ניכרת אם מעוברת אם לאו:

ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הרה לזנונים. מהו לזנונים? שהיתה נכנסת למרחץ ואומרת לחברותיה: עברו מלפני, שאני טעונה מלכים. והיה יושב בדין שם: יצחק, ויעקב, ויהודה. אמרו: הוציאוה ותשרף. אמר ר׳ יוחנן: דיני ממונות מתחילין מן הגדול, ודיני נפשות מתהילין מן הקטן וגומרין בגדול. ולמה אומר בקטן? שכן תולין את הקלקלה בקטן. למה אמר תשרף ולא אמר 'תהרג'? אפרים מקשאה בשם ר' מאיר אמר: בתו של שם היתה, ושם כהן היה; לפיכך אמר: הוציאוה ותשרף. והיו גוררין בה ומוציאין אותה שלא בטובתה, שנאמר: היא מוצאת (בראשית לח, כה). ועם שהיא יוצאת, בקשה את הערבון ולא מצאה אותם, באותה שעה תלתה עיניה לשמים, מיד שלח לה הקב״ה אחרים. דבר אחר: אמר ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום, עם שהיא יוצאה האיר הקב״ה עיניה ומצאה אותם מאחר שאבדתן, שאין מציאה אלא מכלל אבדה, שכתיב: "או מצא אבדה" (ויקרא ה, כב). מיד שלהה אצל יהודה, לאיש אשר אלה לו. אמרה לו: יהודה, הכר נא את בוראך, מיד ויכר יהודה (בראשית לח, כו). באותה שעה יצתה בת קול ואמרה לו: תאמר [ממני הרה שלא] תשרף, ואחר כן הודה: ממני היה הדבר. אמר לו הקב״ה: יהודה, אתה הצלת לי שלש נפשות מן האור, ואחד

מן הבור, חייך אף אני אציל לך כשם שהצלת לי. מי הם? חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, ודניאל מבור אריות; מה כתיב בהם? "ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה" (דניאל א ו), מבני חזקיה אין כתיב כאן, אלא "מבני יהודה"; על ידי מה? על ידי שהציל תמר ובניה, ויוסף מן הבור. כיון ששמע ראובן שהודה יהודה, מיד עמד גם הוא ואמר: אף אני חיללתי יצועי אבי. אמר אליפז לאיוב: "אחוך שמע לי וזה חזיתי ואספרה אשר חכמים יגידו" (איוב טו יז-יח), אלו ראובן ויהודה, לפיכך "להם לבדם נתנה הארץ" (שם, יט), אימתי? "ולא עבר זר בתוכם" (שם), כשבא משה לברכן, מה אמר? "יחי ראובן ואל ימות" וגו׳ "וזאת ליהודה" (דברים לג ו-ז):

[יח] דבר אחר: ויוסף הורד מצרימה. זהו שאמר הכתוב: "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" (הושע יא ד). ראויין היו ישראל לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, כשם שירדו לבבל, אילולי שקדם יוסף. כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, מה שכתיב ביוסף כתיב בציון. ביוסף כתיב: יפה תואר ויפה מראה (בראשית לט ו), בציון כתיב: "כלילת יופי" (איכה ב טו). לפיכך היה יעקב מתיירא לירד למצרים, לפי שנגזר על אברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (בראשית טו יג), וישב לו בארץ כנען. באו ואמרו לו: נמכר יוסף שנדמה לשור, שנאמר: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג יז), והרי הוא נתון במצרים. כיון ששמע יעקב כן, אמר: הרי אני יורד למצרים, אע״פ שאני פורע שמריו של אברהם. מיד "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי" (בראשית מה כח). מיד ירדו כל השבטים עמו. מי גרם להם שירד למצרים? יוסף, בחבלי אדם אמשכם, זה יוסף, ויוסף הורד מצרימה:

[יט] [דבר אחר: ויוסף הורד מצרימה]. זהו שאמר הכתוב: "כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח ן), אהבה שאהב יעקב לרחל, שנאמר: "ויאהב יעקב את רחל" (בראשית כט יח). קשה כשאול קנאה (שה״ש שם), שקנאת רחל באחותה; ומה תעשה אהבה בצד קנאה? דבר אחר: כי עזה כמות אהבה, אהבת יונתן ודוד, שנאמר: "ונפש יונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יונתן כנפשו" (ש״א יח א). קשה כשאול קנאה, שקינא שאול בדוד; ומה תעשה אהבה בצד קנאה? דבר אחר: כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יעקב ליוסף, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג). קשה כשאול קנאה, שקינאו בו אחיו; ומה תעשה אהבה בצד קנאה? ומי גרם ליוסף לבוא לידי שנאה, שהאהבה שאהב אותו אביו יותר מדאי:

[כ] דבר אחר: ויוסף הורד מצרימה. שלש מדות היו בו, בן תורה, ונביא, ואת אחיו מכלכל. בן תורה, שכן כתיב: "כי בן זקונים הוא לו" (בראשית לז ג), וכתיב: "שאל אביך ויגדך [זקניך ויאמרו לך"] (דברים לב ז). ומנין שהוא נביא? שנאמר: "והוא נער את בני בלהה" וגו׳ (בראשית לז ב), וכתיב: "ומשרתו יהושע בן נון נער" וגו׳ (שמות לג יא), וכתיב: "ויגדל הנער שמואל" (שמואל א ב כא). ומנין שהוא זן את אחיו? שנאמר: "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם" וגו׳ (בראשית נ כא):

[כא] דבר אחר: ויוסף תרד מצרימה וגו׳. מה כתיב למעלה מן הענין? "ויהי כמשיב ידו [ויקרא שמו פרץ"] (בראשית לח כט), זה מלכות, "ואלה תולדות פרץ" (רות ד יח). "ואהר כך יצא אחיו" (בראשית שם), זה כהן, ואחר כך ויוסף הורד מצרימה. אלא שבישרן הקב״ה שכל מקום שהן הולכין הן משתמשין במלך וכהן, כיצד? במצרים – במלך וכהן, שנאמר: "ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן" וגו׳ (שמות ז ח); וביציאתם – "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" (תהלים עז כא): חסלת פרשת וישב

  1. ^ פירוש המעתיק של כתי"א ואינו בשאר כתה"י, ובובר פירש מלשון נר.
  2. ^ שני שליש מים ושליש יין. בובר.