מגן אברהם על אורח חיים א
(א) שיהא הוא מעורר השחר - בשל"ה כתב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבוקר הן בערב.
(ב) מפני - ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם (ב"י).
(ג) ומיד - לאו דוקא, אלא ישהא מעט כדאיתא בגיטין דף ע'.
(ד) המשכים - המקובלים האריכו בעניין תפילת חצות. וברקנטי פרשת בראשית כתב וז"ל: ויש אומרים זמן בקשת רחמים הוא סוף הלילה, ואני אכריע, כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה כו', ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ובקשה זו צריכה להיות בנפילת אפיים, עד כאן. ועיין סימן קל"א סעיף ב'. ובגמרא דילן לתירוץ הראשון דנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות, משמע דעת רצון הוא, ולתירוץ השני לא משמע כן. ועיין בזהר ויקהל ע' שמ"ב, דלעולם חשבינן הלילה לי"ב שעות, הן בקיץ הן בחורף, אע"ג דלעניין תפילה אינו כן, כמו שכתוב סימן רל"ג. וכן כתב שערי ציון.
(ה) חורבן בית המקדש - כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל" (תהלים קלז), ובשבת יאמר מזמור "בשוב ה' את שיבת ציון" וגומר (תהלים קכה). ואחר כוונת הלב הן הן הדברים.
(ו) מעט — ובגמרא אמרינן: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים; כלומר, אף על פי שהמרבה כוון לבו גם כן, מכל מקום אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות, הוא רצוי להשם יתברך כמו המרבה. וכן משמע מהראייה שמביא מעולת העוף [שמביא] העני שנאמר בו גם כן ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר.
(ז) העקדה — כתב הבחיי פרשת צו שאין די באמירה, אלא בביאור הפ' הפסוקים ויכיר נפלאות ה'. וכן פירש מה שאמרו: כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים [בכל יום] מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
(ח) עולה — לאחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, והיא בסדר שלח לך; כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים. ופרשת צו את אהרן לא שייכא לעולה, רק שייכא לקרבן תמיד וכמו שכתוב ס"ט ויאמר. פרשת ושמעה קול אלה בסוף ויקרא, שהיא באה על שבועת ביטוי ועל שבועת העדות ואשם ודאי ואשם תלוי.
- נשאלתי למה כתב הטור והרב"י בשו"ע לומר עולה כו' חטאת, הלא קיימא לן פרק י' דזבחים דחטאת קודם לעולה, וכן כתב רש"י פרשת תזריע ע"ש ברא"ם. ונראה לי דאמרינן בזבחים דף ז', למה חטאת קודמת לעולה? משל לפרקליט שנכנס למלך, ריצה הפרקליט, נכנס דורון אחריו, עיין שם. והתוס' כתבו: עולה דורון הוא, אף על גב דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע"ש, פירוש, דאיתא בגמרא: חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופיא, ועולה מכפר מקיבעא, אף על פי כן כשקרב חטאת ראשונה אם כן כבר כיפר על חייבי כריתות ועשה, אם כן עולה הוי דורון. אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה"ר אחר פרשת החטאת, שמא אינו חייב חטאת, והוי כקורא בתורה, ועולה מכפרת אעשה, דאמרינן בגמרא: אין לך אדם שאינו מחוייב עשה, אם כן יאמר עולה קודם, שהיא מכפרת, כדאיתא בזבחים שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה כנ"ל. אבל כשיודע שנתחייב חטאת, יאמר חטאת קודם.
(ט) בצבור — מפני המינים שאומרים: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכן אין כותבין אותו על קונטרס המיוחד לצבור (ל"ח ס"ט).
(י) ביום — אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לומר קודם היום, כדאיתא ביומא סוף פרק א'.
(יא) יהי רצון מלפניך — אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה, אלא כשעבר בשוגג על דבר שזדונו כרת (טור). ומשמע דעת הרב"י דאפילו אחר אשם תלוי לא יאמר כן, דקיימא לן כחכמים דאינה באה נדבה, רק כשהיה מונח לפניו חתיכה של חֵלֶב וחתיכה של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה היא. ועיין ביורה דעה סימן ה'. והטור כתב: אחר אשם יאמר יהי רצון. וכתב בית יוסף בשם מהר"י אבוהב ומהרי"ח שהאשם נמי בא בנדבה, לפי שאמרו בנדרים שהחסידים נודרין עצמן בנזיר כדי להביא קרבן, אם כן נראה שיש לו לבא כמו בנדבה, עד כאן לשונו. מבואר מלשונו דלא כע"ש. ומה מאד נפלאתי על הגאונים, שהרי בנדרים דף י' אמרינן שהיו מתנדבין בנזיר כדי להביא קרבן חטאת, ולא הוזכר שם אשם, ואם כן בחטאת היה לו לומר יהי רצון ולא באשם. ועוד, דמקרא מלא הוא דנזיר מביא חטאת ולא אשם, אלא אם כן כשנטמא, ואם כן לא מקרי נדבה, והוי דומיא דכל חטאות ואשמות שבאין על החטא. ואין לומר: שאני אשם נזיר דבא על המזיד, וכדאיתא פרק ב' דכריתות, ואם כן בידו לידור בנזיר ולטמאות עצמו ולהביא אשם, מה שאין כן בשאר קרבנות דבאין דווקא על השוגג. זה אינו, דאם כן למה לי מכח נזירות? הלא אשם שפחה חרופה ואשם פקדון [ו]חטאת דעולה ויורד נמי בא על המזיד, ועוד, דחלילה לצדיקים לטמאות עצמן במזיד ולעבור על לא תעשה. ועוד, דעל כל פנים חטאת מקרי באה בנדבה, דמביא נזיר טהור.
ושאלתי את פי הגאון הגדול מהור"ר יצחק נר"ו אב"ד דק"ק פוזנן בשנת תכ"ח, והאריך בחריפותו ובקיאותו דחטאת נזיר אינה באה לכפרה, לכן אי אפשר לאומרו על חטא אחר, מה שאין כן באשם נזיר, דבאה על כפרה, וכשאומרו מתכפר בו חטא אחר. ולא משמע כן בנדרים, שפירש המפרש וזה לשונו: שמתייראין שלא יעשו שום חטא, ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהן, והיו נודרין בנזיר, עד כאן; שמע מינה שהיו מתכפרין בחטאת זו. ואין כאן מקום להאריך בזה, עיין ברמב"ם פרק א' מנזירות.
והב"ח כתב בשם רש"ל, שאחר חטאת יאמר: אם נתחייבתי חטאת, יהי רצון שיהא כו'. וקשה לי, שהרי תלמוד ערוך הוא בשבת דף ע"ב דחטאת בעי ידיעה בתחילה, דכתיב: "או הודע אליו חטאתו". ואף שמשמע שם מדברי רש"י סוף דף ע"א דלא בעי ידיעה בתחילה, מדקאמר שזה איל וכו', ע"ש, מכל מקום למסקנא בעי ידיעה, ודברי רש"י צריכים יישוב, ואין כאן מקומו. ואם כן אין מועיל תנאי אם לא ידע שחטא. לכן נראה לי לנהוג דאחר פרשת האשם יאמר רבונו של עולם, אם נתחייבתי אשם יהי רצון וכו', דאשם לא בעי ידיעה בתחילה; אבל אחר חטאת לא יאמר כלום. ובהכי מתיישבה דעת הטור על פי ההלכה. וכתוב בשל"ה דבשבת ויו"ט לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם; אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה. ומכל מקום אם תלמיד חכם הוא מוטב שיעסוק בפרשה דיומא, עד כאן. ועיין סימן ק"ז סעיף א'. ובערב פסח וחול המועד וערב יום כיפור לא יאמר פרשת תודה, עיין סימן נ"א.
(יב) מקטר — כי אחר התמיד היו מקריבין הקטורת (ב"י א"ח). ובהג"מ כתב לומר הקטורת קודם תמיד, וטעמא מדתנן פרק ג' דיומא: קטורת של שחר היה נעשה בין דם לאיברים. אבל בסדר היום כתב לומר התמיד קודם הקטורת, דהא עיקר כפרה בדם. וכן כתב תלמיד רבינו יונה ריש פרק ד' דברכות גבי תפילת המנחה, דעיקר נגד הדם, ולכן מתחלת זמן שחיטת התמיד דהיינו משש שעות ומחצה, ותפילת השחר משיעלה עמוד השחר, ובתפלת המנחה כולי עלמא מודו דתמיד קודם לקטורת, כדאיתא ביומא. והע"ש שכתב לומר מנחה קודם לקטורת לא דק, דהא אביי הוה מסדר מערכה וכו', ע"ש.