טור אורח חיים תרפח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תרפח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות מגילה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו. והאידנא אינה נקראת אלא בי"ד, אלא שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו, אפילו אם הם בחוץ לארץ, וכן הכפרים הסמוכים להן אפילו אינם נראים עמהם, כגון שהם בעמק, או שנראין עמהם אפילו אינם סמוכין, כגון שהם בהר, ובלבד שלא יהו רחוקים יותר ממיל. ואפילו הכרך אינה מוקפת חומה עתה, אם היתה מוקפת בימי יהושע קורין בט"ו. וכיון שהיתה מוקף, אפילו אין בו י' בטלנין שמשכימין תמיד לבית הכנסת, קורין בט"ו. ואין קרוי מוקף חומה אלא אם כן הוקף חומה תחילה ואחר כך נתיישב, אבל נתיישב ואחר כך הוקף אין קורין אלא בי"ד. ופירש הר"ם מרוטנבורק, דלא מקרי ישב ואחר כך הוקף אלא כשישב תחילה אדעתא שלא להקיפו, אבל אם ישב תחילה על דעת להקיפו מקרי שפיר הוקף ולבסוף ישב.

כרך שהוא ספק אם הוקף בימי יהושע אם לאו, קורין בי"ד ובט"ו. ולענין ברכה כתב אחי הרב ר' יהודה ז"ל, מסתברא שיקראו בלא ברכה בשני הימים: ביום ט"ו לא יברכו, דשמא אינה מוקפת חומה; וביום י"ד לא יברכו, דשמא היא מוקפת ועדיין לא הגיע זמנה, והויא ברכה לבטלה. וכיון דברכה לא מעכבה, למה יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה? והרמב"ם כתב שמברכין בי"ד, כיון שהוא זמן קריאה לרוב העולם.

ובשושן קורין בט"ו, אף על פי שאינה מוקפת חומה מימות יהושע, הואיל ונעשה בו הנס.

בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם כשהלך היה דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום, קורא כבני מקומו אף אם נתעכב שם. ואם אין דעתו לשוב עד שיאור יום י"ד, קורא כבני המקום שהלך שם. כיצד? בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לשוב למקומו בליל י"ד, קורא כבני מקומו אפילו אם נתעכב אחר כך בעיר. אבל אם דעתו לעמוד שם מקצת י"ד, כיון שדעתו לעמוד שם מקצת היום של זמן קריאתו, חל עליו זמן חובת קריאתן וקורא עמהן. וכן בן עיר שהלך לכרך, אם דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום, קורא כאנשי מקומו. אבל אם היה דעתו לעמוד שם מקצת י"ד, כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חובת אנשי מקומו, נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונחשב כבני המקום שעמד שם להתחייב בזמן קריאתם.

פורים שחל להיות בשבת, כגון ט"ו לבני כרכים, דאילו י"ד לא יבא לעולם בשבת, אין קורין את המגילה בשבת, אלא מקדימין לקרותה בערב שבת. וכדי שיזכרו ענין היום, דורשין בעניינו.

שדרו ממתיבתא: היכא דנפיק בשיירה או נפיק בספינתא, קורא בי"ד. וכל תקנה שיכול לעשות כדי שיקרא בי"ד, יעשה. ואם אין יכול לעשות, קורא אותה בי"א בי"ב בי"ג. אבל בעשירי ומי' ולמטה אינו יכול לקרותה. וכן כתב רב עמרם ז"ל, וכתב שמברך לפניה ולאחריה כשקורא אותה מי"א ולמעלה. ובעל העיטור ז"ל כתב, שהאידנא אין קורין אותה כלל אלא בי"ד, אפילו מי שיוצא בשיירא. וטוב לקרותה בלא ברכה.

וקורין אותה בלילה וחוזרים וקורים ביום. ושל לילה זמנה כל הלילה, ושל היום זמנה כל היום, מהנץ החמה עד סוף היום. ואם קראה משעלה עמוד השחר, יצא.

קראוה באדר ראשון ואחר כך ראו לעבר השנה, קורין אותה באדר שני. אבל הפרשיות שעשו באדר ראשון, אין צריך לחזור לעשותן בשני.

בית יוסף

מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו' — משנה בריש מגילה: מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר. כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, קורין בחמשה עשר. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. ופירש רש"י: אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה – כלומר, מאחר שהמוקפין קורין בחמשה עשר, ושאין מוקפין קורין בארבעה עשר, הרי הכל בכלל, תו היכי משכחת אחד עשר שנים עשר שלשה עשר? אלא שהכפרים נתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה, יום שני בשבת שלפני ארבעה עשר או חמישי בשבת, שהוא יום הכניסה, מתכנסין לעיירות למשפט, לפי שבתי דינים יושבים בעיירות בשני ובחמישי בתקנת עזרא (בבא קמא פב א). והכפרים אינם בקיאים לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבוא ביום ארבעה עשר, ופעמים שיום הכניסה בשלשה עשר ופעמים שהוא באחד עשר:

ומה שכתב: והאידנא אינה נקראת אלא בארבעה עשר אלא שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר — שם על משנה זו, אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, אבל חכמים אומרים, בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה, אין קורין אותה אלא בזמנה. ופירש רש"י: הכל צופין למקרא מגילה ואומרים: יום ארבעה עשר באדר קרינן מגילה, נשארו לאדר חמשה עשר יום וחמשה עשר של ניסן עושין פסח; ואם תקדים קריאתה, יעשו פסח לסוף שלשים יום של קריאה, ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח. והרי"ף פירש, הואיל ומסתכלין בה, כלומר, הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה כדי לחלק להם מעות פורים, אין קורין אותה אלא בזמנה. ויש שגורסים: "הואיל ומסתכנין בה", כלומר, באותה העת שהיו ישראל מעמידים דתיהם ואינם באים לידי סכנה, היו קורין אותה באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר; אבל בזמן הזה שמסתכנין ישראל בדתיהם, אין קורין אותה אלא בזמנה שהוא ארבעה עשר וחמשה עשר. ונראה שזו היתה גירסתו של הרמב"ם שכתב: במה דברים אמורים, שמקדימין וקורין ביום הכניסה? בזמן שיש לישראל מלכות; אבל בזמן הזה, אין קורין אותה אלא בזמנה, שהוא יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר. בני הכפרים ובני עיירות קורין בארבעה עשר, ובני כרכים קורין בט"ו:

ומה שכתב רבינו: שהכרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו אפילו אם הם בחוצה לארץ — כתב הר"ן, דאיכא מאן דאמר דכיון דבמוקפין חומה תלינן ביהושע, דוקא בארץ, אבל בחוצה לארץ אפילו מוקפין חומה מימות יהושע קורין בי"ד, דמה ענין יהושע בחוצה לארץ? אבל בתוספות הביאו ראיה שאפילו בחוצה לארץ קורין בט"ו, מדאמרינן (מגילה ה ב), רב אסי קרא מגילה בהוצל בי"ד ובט"ו, מספקא ליה וכו', והוצל בחוצה לארץ היתה, כדאמרינן בסוף כתובות. ואין זו ראיה, לפי שכתוב במקצת נוסחאות: רב אסי קרא מגילה בהוצל דבנימין. אבל הרמב"ן כתב, דמשמע דמוקפין דחוצה לארץ קורין בט"ו, דהא לרבי יהושע בן קרחה (מגילה ב ב) דאמר: כל שמוקפין חומה מימות אחשורוש, אפילו בחוצה לארץ קורין בט"ו, ומדרבי יהושע בן קרחה נשמע לרבנן במוקפין חומה מימות יהושע בן נון, דהא לא פליגי אלא בזמן, דרבנן תלו לה בזמן יהושע בן נון ורבי יהושע בן קרחה תלי לה בזמן אחשורוש, אבל בעיירות שבחוצה לארץ לא נחלקו. וגם זו אינה ראיה, דאיכא למימר דהא בהא תליא. אלא שהוא ז"ל הביא עוד ראיה, מדגרסינן בירושלמי: הכרך שחרב ונעשה של גוים וכו', ואם הירושלמי מתפרש כך, יש ללמוד ממנו שהכרכים המוקפין חומה שבחוצה לארץ קורין בט"ו. וכן דעת הגאונים ז"ל, עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ם, שכרך המוקף חומה מימות יהושע בן נון קורא בט"ו אף אם הוא בחוצה לארץ:

ואיכא למידק, למה חילקו מצוה זו לימים חלוקים, וקבעו יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים, מה שאין כן בשאר המצות? ותירץ הר"ן, שמפני שהיהודים היושבים בערי הפרזות והיהודים שבשושן לא נחו מאויביהם ביום אחד, שהרי היהודים הפרזים נחו בארבעה עשר (אסתר ט יז) והיהודים שבשושן נחו בחמשה עשר (שם פסוק יח) ועשו כל אחד ביום מנוחתו משתה ושמחה, לפיכך כשקבעו עליהם יום טוב לדורות, קבעוהו לכל אחד ביום שנח בו, והושוו כל הכרכים המוקפין חומה לשושן מפני שבה היה עיקר הנס. וכי תימא, תינח לרבי יהושע בן קרחה דאמר דבמוקפין חומה מימות אחשורוש תליא מילתא, אבל לדעת תנא דמתניתין (מגילה ב א) דאמר מימות יהושע בן נון, הא לא דמיא לשושן, ומה ראו לקבוע להם יום ט"ו? יש לומר דהיינו טעמא כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, כדאיתא בירושלמי (שם). ופירוש העניין, שכיון שהוצרכו לחלוק בין מוקפין לשאין מוקפין, כשם שנחלקה שושן משאר עיירות, אילו תלו הדבר מימות אחשורוש, היתה ארץ ישראל שהיתה חרבה באותם הימים נדונת כפרזים, והיה גנאי בדבר. ולפיכך תלו הדבר בימות יהושע בן נון, כדי שתהא נדונת ככרכים, שאף על פי שעכשיו אין להם חומה, כיון שהיתה מוקפת מימות יהושע בן נון, הרי דינה כאילו יש בה חומה כדאמרינן בגמרא, עד כאן לשונו:

וקשה לי על דבריו, מדאמרינן בגמרא (מגילה ב ב): ותנא דידן יליף פרזי פרזי, כתיב הכא: "על כן היהודים הפרזים" (אסתר ט יט), וכתיב התם: "לבד מערי הפרזי הרבה מאד" (דברים ג ה), מה להלן מימות יהושע בן נון אף כאן מימות יהושע בן נון. ופריך, אלא שושן דעבדא כמאן? ופירש רש"י: אי ילפינן הך גזירה שוה, היאך עשו אותם שבשושן בט"ו? הא פרזי הוא, ולא ידעינן בה שהוקפה מימות יהושע. אמר רבא: שאני שושן, הואיל ונעשה בה נס. ופירש רש"י: הואיל ונעשה בה נס, שניתן להם גם מחר לעשות כדת היום להרוג שני ימים, על כרחן לא נחו עד ט"ו, וכן קבעוה לדורות. ואם כדברי הר"ן, מאי פריך: אלא שושן דעבדא כמאן? הא כל עיקרן של מוקפין לא עבדי בט"ו אלא להדמות לשושן. ורבא אמאי קאמר: שאני שושן הואיל ונעשה בה נס, דמשמע דאי לאו האי טעמא היו בני שושן קורין בי"ד ומוקפין כדקיימי קיימי בט"ו, ואילו לדברי הר"ן, אם לא היו בני שושן קורין בט"ו גם המוקפין לא היו קורין בט"ו, שהרי לא קבעו בט"ו למוקפין אלא כדי לדמותן לשושן:

לפיכך נראה לי, דנהי דטעמא דרבי יהושע בן קרחה הוי כדכתב הר"ן, שקבעו ט"ו למוקפין כדי לדמותן לשושן, וכדאמר בהדיא בגמרא: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה? כי שושן, מה שושן מוקפת מימות אחשורוש וכו'; לתנא דידן לא הוי טעמא משום הכי, אלא היינו טעמא, כיון דמצוה זו הוקבעה בזמן חורבנה של ארץ ישראל, ראו חכמים שבאותו הדור לעשות זכר לארץ ישראל בנס זה, וכדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה דאית לן למיעבד זכר למקדש, ולפיכך תיקנו שמוקפין חומה מימות יהושע יקראו בט"ו ושאר העיירות יקראו בי"ד. ואילו לא היו מחלקין ביניהם, לא היה לארץ ישראל זכר בנס זה. ויש קצת סעד לזה בדברי הרמב"ם, שכתב: כל מדינה שהיתה מוקפת חומה מימי יהושע, קורין בט"ו, וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה מימי יהושע קורין בי"ד. שושן הבירה, אף על פי שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע קורין בט"ו, שבה היה הנס, שנאמר (אסתר ט יח): "ונוח בחמשה עשר בו". ולמה תלו הדבר בימי יהושע? כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה, כדי שיהיו קורין כבני שושן ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפים חומה, אף על פי שהן עתה חרבים, הואיל והיו מוקפין חומה בימי יהושע קורין בט"ו, ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה, עד כאן. ומאחר שכתב דין המוקפין קודם שכתב דין שושן הבירה, משמע דטעמא דמוקפין בט"ו לא תלי בשושן. ומה שכתב כדי שיהיו קורין כבני שושן, לאו למימרא דמוקפין תלי בבני שושן, אלא הוי כאומר שיהיו קורין בט"ו. ומה שכתב: ולמה תלו הדבר בימי יהושע? הכי פירושו: למה חלקו מוקפות מימות יהושע משאינן מוקפות. והיינו דמסיים בה: כדי שיהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה; ואם איתא שסיבת חילוק מוקפין משאינן מוקפין הוא מטעם אחר, וטעם כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל אינו אלא לומר למה תלו בימות יהושע ולא בימות אחשורוש, מאי "ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה" דקאמר?:

וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם וכו' — בפרק קמא דמגילה, אמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך. ועד כמה? אמר רבי ירמיה: כמחמתן לטבריה, מיל. ובתר הכי (מגילה ג ב) תנא: סמוך אף על פי שאינו נראה, נראה אף על פי שאינו סמוך. בשלמא נראה אף על פי שאינו סמוך, משכחת לה כגון דיתבא בראש ההר; אלא סמוך אף על פי שאינו נראה היכי משכחת לה? אמר רבי ירמיה: ביושבת בנחל. ומשמע דשיעור מיל לא איתמר אלא לסמוך ואינו נראה, אבל נראה אפילו רחוק כמה נדון ככרך:

ויש לתמוה על לשון רבינו, שנראה שהוא סובר דשיעור מיל שאמרו קאי גם לנראה אף על פי שאינו סמוך. אם כן, למה הוזכר? נראה שאם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך, ואף על פי שאינו נראה עמו הרי דינו כמוהו; ואם הוא רחוק יותר, אף על פי שנראה עמו הא אמרת דאין נדון כמוהו. והרמב"ם כתב כדברי רבינו. ותמה עליו הרב המגיד, והעלה שעיקר הנוסחא בדבריו היא: כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו, אם אין ביניהם יותר על אלפים הרי זה ככרך וקורין בחמשה עשר. דהשתא אם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד, וזה דבר מוכרח בגמרא, עד כאן לשונו. ודוחק גם כן לשבש נוסחת רבינו. ומיהו אפשר לדחוק ולומר, ד"ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל" דקאמר לא קאי אלא ארישא, דהיינו הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם; אבל אסיפא, דהיינו נראים עמהם, לא קאי, דהא בהדיא קאמר בהו: "אפילו אינם סמוכים". ועוד יש לומר, שהרמב"ם ורבינו מפרשים, דכי בעי "ועד כמה", לאו אסמוך בעי, דסמוך משתמע סמוך ממש, דהיינו בתוך עיבורה של עיר; אלא אנראה בעי, דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות מן הכרך, לפי שהוא נראה מן הכרך יהא נדון כמוהו:

אבל הר"ן כתב: יש מפרשים דנראה וסמוך דקאמר, היינו דמתחשב מתחומי העיר, והכי דייק לישנא דקאמר: נראה אף על פי וכו', ולא קאמר: רואין אותו מן העיר. מיהו הא והא נמי איתא, דרואין אותו מן העיר בעינן. אי נמי אפשר דכי אמרינן: "ועד כמה? אמר רבי ירמיה כמחמתן לטבריה מיל", אכולה מילתא מהדר, בין לנראה עמו בין לסמוך. ומכל מקום אינו נראה שאם היה רחוק כמה פרסאות, מפני שרואין אותו מן הכרך יהא נדון ככרך. עד כאן לשונו:

והשתא לפי מה שכתב, דאפשר דכי יהבינן שיעורא דמיל קאי גם לנראה עמו, קשה, דאם כן, נראה עמו למה הזכיר, דאם אין ביניהם יותר ממיל, אף על פי שאינו נראה עמו נדון ככרך וכמו שכתבתי. וצריך לדחוק ולומר, דכי בעי "ועד כמה", בין אסמוך בין אנראה קאי, וכי אמר רבי ירמיה: "כמחמתן לטבריה מיל" – קאי אתרווייהו, ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא, דבאינו נראה משחינן המיל במדת הליכה בקרקע, ובנראה דהיינו יושבת בראש ההר, לא משחינן המיל בקרקע, אלא על ידי שנותנין החבל מעיר לעיר באויר, ואם אין במשך אותו חבל יותר ממיל נדון ככרך, דהשתא הוי טובא טפי ממיל במדת הקרקע:

וביאור דברי הר"ן כך הם: יש מפרשים דנראה וסמוך דקאמר היינו דמתחשב מתחומי העיר, כלומר, שכפר זה נחשב מכלל תחום אותו כרך, אבל אם אינו נחשב מתחום אותו כרך, אף על פי שהוא נראה מן הכרך וגם אינו רחוק ממנו מיל, אינו נדון ככרך. וכשהוא נחשב מתחום אותו כרך, אם הוא סמוך, דהיינו שהוא בתוך מיל, או אם הוא נראה אף על פי שהוא רחוק ממיל, כיון דנחשב מתחומי הכרך נדון ככרך. אי נמי אפשר דכי אמרינן ועד כמה אכולה מילתא מהדר וכו', כלומר, דגם בנראה עמו בעינן שלא יהא רחוק ממנו יותר ממיל. אבל לומר כשהוא רחוק כמה פרסאות עד שאינו נחשב מתחומי העיר, שאם נראה מהכרך יהא נדון כמוהו, זה דבר שאינו נראה לאמרו. וזהו שכתב: ומכל מקום אינו נראה שאם היה רחוק כמה פרסאות, מפני שרואים אותו מן הכרך יהא נדון ככרך:

ומה שכתב רבינו: ואפילו הכרך אינה מוקפת חומה עתה, אם היתה מוקפת בימי יהושע קורין בחמשה עשר — פשוט בפרק קמא דמגילה, וכבר נתבאר טעמו של דבר, שהוא כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל:

וכיון שהיה מוקף אפילו אין בו עשרה בטלנים וכו' קורין בחמשה עשר — שם, אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר. והכריחו שם התוספות והרא"ש, דלא איירי רבי יהושע בן לוי במוקף חומה בימי יהושע, כסתם כרך האמור בכל מקום לעניין מקרא מגילה, אלא כשאינו מוקף מימות יהושע איירי, והוי כסתם כרכים האמורים בכל התלמוד שהן עיירות גדולות. אבל במוקף מימות יהושע בן נון אין צריך עשרה בטלנים, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל. וכתב הרב המגיד: ומכל מקום שיטה אחרת יש בזה, דאפילו בכרך המוקף בימות יהושע בעי עשרה בטלנים, ואם לאו הרי זה כעיר. וזהו דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל, עד כאן. ולא נתחוורה שיטה זו בעיני הר"ן. ומכל מקום כתב, שמה שנהגו עכשיו בארץ ישראל לקרות בחמשה עשר אף על פי שברוב המקומות אין שם עשרה בטלנים שיהיו בטלים ממלאכה לעמוד בבית הכנסת, אפילו לאותה שיטה יש ליישב אותו מנהג, דלאו דוקא בטלנים, אלא כל שדרים שם עשרה בני אדם שהולכים בוקר וערב לבית הכנסת הרי הוא כאילו יש שם עשרה בטלנים:

ואין קרוי מוקף אלא אם כן הוקף חומה תחלה ואחר כך נתיישב אבל נתיישב ואחר כך הוקף אין קורין אלא בארבעה עשר — שם, אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר. מאי טעמא? דכתיב (ויקרא כה כט): "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה", שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף. פירוש, ד"מושב" נקוד פת"ח והוא סמוך, ומשמעו בית שמושב של עיר החומה, ומשמע שהחומה היתה שם תחילה. וכתב הר"ן, שסובר רש"י דדווקא לענין בית בבתי ערי חומה הוא דבעינן הוקף ולבסוף ישב, אבל לעניין מגילה לא. ואינו נראה כן מדברי הרי"ף, שהביאה בהלכותיו. ואף הלשון בעצמו מוכיח שאף לענין מקרא מגילה איתמר, דאי לא, הוה ליה למימר: נדון כבתי ערי החצרים:

ומה שכתב רבינו בשם הר"מ מרוטנבורג דלא מיקרי ישב ואחר כך הוקף אלא כשישב תחילה אדעתא שלא להקיפו וכו'. והר"ן כתב: ואם תאמר, כיון דאמרינן דכרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר, עיר המוקפת מימות יהושע בן נון היאך קורין בארץ ישראל בט"ו? ניחוש דילמא ישב ולבסוף הוקף? יש לומר דישיבת הגוים אינה ישיבה, ונמצא שבשעה שכבשה יהושע היה בה חומה, ולא ישבה עד שנתיישבו בה ישראל. ואם תאמר, והרי בכל הערים המוקפות חומה קורין בט"ו, ואפילו בחוצה לארץ; ואי אמרת דישיבת הגוים אינה ישיבה, הרי הן כאילו לא היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, לפי שלא היה בהם זמן ישיבה כלל. יש לומר, כי אמרינן, הני מילי בארץ ישראל, משום דכיון דלעניין בתי ערי חומה דינן כמוקפין מימות יהושע בן נון, מפני שישיבת הגוים אינה ישיבה, אף לעניין קריאת מגילה נדונית כמוקפות חומה. אלא דאכתי איכא למידק, בעיירות המוקפות חומה שבחוצה לארץ, ניחוש דילמא קדמה ישיבתן לחומתן, ונמצא שהרי הן כאילו אין להן חומה? אלא איכא למימר שהולכין אחר הרוב, שעל הרוב קודמת חומתן לישיבתן, שכן דרך רוב המדינות, מקיפין חומה תחלה ואחר כך מיישבין אותן, עד כאן לשונו:

כרך שהוא ספק אם הוקף בימי יהושע אם לאו קורין בי"ד ובט"ו — כן כתב הרמב"ם ז"ל, וטעמו מדאמרינן בפרק קמא דמגילה: חזקיה קרי בטבריה בי"ד ובט"ו, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא. רב אסי קרי מגילה בהוצל בי"ד ובט"ו, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע היא אי לא. אבל הר"ן כתב, שהורו הגאונים דעיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה מימות יהושע, הולכין בהן אחר רוב עיירות, שמא אינן מוקפות חומה מימות יהושע, וקורין בי"ד. ועוד, שאפילו תאמר שהוא ספק שקול, הוה ליה ספק של דבריהם ולקולא, ונמצא פטורות בשניהם, ומבטל ממנו בוודאי מקרא מגילה, לפיכך קורא בראשון ופטור בשני. ודאמרינן בגמרא אטבריה והוצל שהיו קורין בהן בי"ד ובט"ו, במידת חסידות היו נוהגין כן משום ספיקא דטבריה, דתליא במגניא ומכסיא, ובהוצל, מפני שהיו נחלקין בה בקבלתן, זה אומר מוקפת וזה אומר אינה מוקפת, והיו קורין בה בלא ברכה, דספק דדבריהם לא בעי ברוכי, כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת כג א). אלא שראוי לברך בי"ד, מפני שהולכים אחר רוב העולם, והרב המגיד הזכיר סברא זו. וכתב עוד, שיש מפרשים שלא חשו לספק זה אלא בארץ ישראל, שהיו ידועות בשעת התקנה מחמת דין בית בבתי ערי חומה; אבל בחוצה לארץ, מעיקרא כך התקינו, שכל שהוא ספק לא יקראו אלא בי"ד. ויש מפרשים שהיו סוברים ונוהגים כדברי רבינו, וכן ראוי לעשות, וכן נהגו העולם לעשות כדברי הרמב"ם ז"ל:

וראיתי לה"ר יוסף אביוב ז"ל, שהיה קורא תגר על המנהג שנוהגים בכל עיר מוקפת חומה לקרות בי"ד וט"ו. דעד כאן לא קאמר הרמב"ם שקורין בשני הימים אלא בכרך שהוא ספק, דהיינו שקצתם אומרים מוקפת היא מימות יהושע וקצתם אומרים אינה מוקפת מימות יהושע; אבל כל שאין יודעים בה כלל, לא מיקרי ספק. והיה מביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות שגגות: אינו חייב באשם תלוי עד שיהיה שם איסור קבוע. כיצד? אכל חֵלב, וספק אם היה כזית או פחות מכזית, או שהיתה לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אי זה מהן אכל. (אבל) אם היתה לפניו חתיכה אחת ספק שהיא חלב ספק שהיא שומן ואכלה, פטור, שהרי אין כאן איסור. הרי דלא מיקרי ספק להתחייב אשם תלוי עד שיהיה שם איסור קבוע, ומינה נשמע לעניין קריאת מגילה, דסתם עיר המוקפת חומה ואין יודעין בה אם היא מוקפת חומה מימות יהושע אם לאו, דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי"ד בלבד, שהוא זמן קריאה לרוב העולם:

ולי נראה שאין הנדון דומה לראיה, דאם כן, אפילו אם נחלקו בקבלתם, זה אומר מוקפת חומה וזה אומר אינה מוקפת חומה, לא יקראו בי"ד ובט"ו, דכל כהאי גוונא לא מיחייב אשם תלוי, ומבואר מדברי הרמב"ם: אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ואכלה פטור. ואי אפשר לומר כן, דאם כן, הא דכתב הרמב"ם: עיר שהיא ספק קורין בה בשני הימים, היכי משכחת לה? ועוד, דמההיא דאשם תלוי ליכא למיגמר, דשאני התם דכתיב (ויקרא ה יז) "מכל מצות" וקרינן "מצות" בלשון רבים ויש אם למקרא, כדאיתא בכריתות ריש פרק ספק אכל. והילכך לא ילפינן מינה, דהתם לאו משום דלא הוי ספק הוא, אלא משום דגזירת התורה הוא דלא ליחייב עד דליקבוע איסורא. ומיהו יש לקיים דבריו ממה שכתב הר"ן בשם הגאונים, דטבריה והוצל שהיו קורין בהם בי"ד ובט"ו, במידת חסידות היו נוהגים כן, משום ספיקא דטבריה דתליא במגניא ומכסיא, ובהוצל מפני שהיו נחלקים בקבלתה, זה אומר מוקפת וזה אומר אינה מוקפת; משמע מדבריו, דדווקא בכהאי גוונא הוא דהויא ספק וקורין בי"ד ובט"ו, לדברי הגאונים ממידת חסידות ולדברי הרמב"ם מדינא; אבל כל שאין מחלוקת בקבלתן, אלא שאין אנו יודעים אם היא מוקפת מימות יהושע אם לאו, לא נכנסה לכלל ספק ואין קורין בה אלא בי"ד לדברי הכל. והעולם שנוהגים לקרות בי"ד ובט"ו בכל העיירות המוקפות מן הסתם, נראה שסוברים, שכיון שאנו רואין אותה שהיא מוקפת, באה לכלל ספק אם היא מוקפת מימות יהושע, והיא בכלל מה שכתב הרמב"ם: עיר שהיא ספק קורין בה בשני הימים ובליליהם אבל אין מברכין עליה אלא בארבעה עשר, הואיל והוא זמן קריאה לרוב העולם:

אחר כך בא לידי ספר אשכנזי וכתוב בו: קשה לי, עיירות דידן, מנא לן שלא היו מוקפות חומה? למה אין אנו קורין נמי בט"ו מספק? תשובה: כל כרכים דידן קורין בי"ד, אי לאו דקים לן מוקפת מימות יהושע בן נון. וספיקא דטבריה, משום דמספקא ליה לחזקיה אי היקף ימה חשיב חומתה אי לא, כדאיתא התם (מגילה ה ב), כך פירש רבינו משה הגאון בתשובה, עד כאן לשונו. וכן מצאתי כתוב בתשובות בשם גאון:

בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם כשהלך היתה דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום וכו' — בפרק שני דמגילה תנן: בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהם. ובגמרא (שם), אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד, אבל אין עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהם, דכתיב (אסתר ט יט): "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות". מכדי כתיב "היהודים הפרזים", למה לי למיכתב "היושבים בערי הפרזות"? הא קמשמע לן דפרוז בן יומו נקרא פרוז, ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז, מוקף בן יומו נקרא מוקף. וכתב הרא"ש, פירש רש"י, דרבא קאי אבן כרך שהלך לעיר, דאם אין עתיד לחזור בליל י"ד אלא ישאר בעיר עד אור היום, חל עליו חובת קריאת היום והרי הוא כבן עיר, והוא פרוז יום. והוא הדין בן עיר שהלך לכרך ואינו עתיד לצאת משם בליל ט"ו, שהוא ככרך, כשהאיר היום הוה ליה מוקף יום וקורא בליל ט"ו וביום ט"ו. ואפילו יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו בעירו. אבל אם הוא יודע שעתיד לצאת בליל ט"ו, קורא בי"ד כדין בני עירו. ולא רצה לפרש מילתיה דרבא גם בבן עיר שהלך לכרך, דלא מסתברא למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו חובת קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקרא עמהם, או אף אם יחזור לעירו יקרא בט"ו, כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין, למה תחול עליו חובת קריאתן? זהו סברת רש"י. מיהו לישנא דתלמודא משמע דרבא קאי אכולה מתניתין, וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל י"ד ומקצת היום, שהוא זמן קריאתם של בני העיר, וחלה עליו חובת קריאתן, כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם מקצת יום י"ד, כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם, נסתלקה מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתם, וקרינן ביה מוקף בן יומו, כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלקה מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד, וקרינן ביה מוקף בן יומו, ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו. והרי"ף כתב: לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב ולא חזר, ואשמועינן שהדבר תלוי בכוונתו בשעה שיצא מביתו, אם היה בדעתו להיות לילי י"ד בביתו הרי הוא כמקומו אף אם נתעכב שמה. אבל אם אינו עתיד לחזור בליל י"ד, קורא עמהם. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל:

ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש, ותחילה אמר הדין דרך כלל, שאם דעתו לחזור בי"ד קאי אכולה מתניתין, ואחר כך בא לפרש היכי קאי לכל חלוקה וחלוקה, וזהו שכתב: כיצד? בן כרך שהלך לעיר וכו'. ולכאורה הוה משמע לפרושי דרבא קאי ארישא, לומר דבן עיר שהלך לכרך אזלינן בתר יום י"ד, שהוא יום קריאת אנשי מקומו, ומינה נשמע לבן כרך שהלך לעיר דאזלינן בתר יום ט"ו, שהוא יום קריאת בני מקומו. ופרוז בן יומו, פירוש בן כרך שביום קריאת בני מקומו דעתו להתעכב בעיר, מיקרי פרוז וקורא בי"ד. וכן פירוש מוקף בן יומו, אלא דמשום דבגמרא אמרינן דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז ילפינן דמוקף בן יומו מיקרי מוקף, אלמא מבן כרך שהלך לעיר ילפינן לבן עיר שהלך לכרך, ואם כן, היכי אפשר דרבא אמר מילתיה על בן עיר שהלך לכרך ומיניה יליף לבן כרך שהלך לעיר? שמע מינה דליתיה להאי פירושא. ואפשר דמשום הכי כתב רבינו בתחילה בן עיר שהלך לכרך (וכו') ובן כרך שהלך לעיר, וכי אתי לפרושינהו נקטינהו איפכא, שכתב: כיצד? בן כרך שהלך לעיר וכן בן עיר שהלך לכרך, כלומר, עיקר מילתא בבן כרך שהלך לעיר כתיב, ומיניה ילפינן לבן עיר שהלך לכרך, ומשום הכי אי אפשר לפרושי דבן עיר שהלך לכרך אזלינן בתר יום י"ד, ובבן כרך שהלך לעיר אזלינן בתר יום ט"ו, דאם כן, רבא כי אמרה למילתיה על בן כרך שהלך לעיר הוה ליה למימרא. ומיהו מתניתין דאקדמה בן עיר שהלך לכרך לבן כרך שהלך לעיר לא קשיא מידי, דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט, שדרך בני עיירות ללכת לכרכים יותר מבני כרכים לעיירות. אבל מרבא דמייתי דרשה דקרא קשה. ואפשר לומר עוד, דבן כרך שהלך לעיר כל הפוסקים שוים בו דאזלינן בתר יום י"ד, ומשום הכי נקטה רבינו ברישא, ובתר הכי כתב (בן כרך שהלך לעיר) [בן עיר שהלך לכרך], דלדעת הרא"ש אזלינן ביה נמי בתר יום י"ד:

ולפי פירוש הרא"ש, פירוש דמוקף בן יומו הוי מוקף לא דמי לפירוש דפרוז בן יומו הוי פרוז, דמוקף בן יומו פירושו שאיבד יום עירו שהוא יום י"ד, דהיינו שהיתה דעתו להתעכב שם ביום י"ד, מיקרי מוקף ונסתלקה מעליו חובת אנשי מקומו. ופרוז בן יומו, פירושו שנתעכב בעיר יום י"ד שהוא יום קריאת המקום שהלך שם, חלה עליו חובת יום קריאת מקום זה:

ודברי הרמב"ם סתומים, ופירשם הרב המגיד כדברי רש"י, וכן פירש הר"ן גם כן דברי הרי"ף, שכתב וזה לשונו: לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד, אבן כרך שהלך לעיר בלחוד קאי, והכי קאמר, שאם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם, כיון שלא יתעכב כאן ביום י"ד. אי נמי אפילו נתעכב, כיון שנתעכב שלא מדעתו. וכן דעת הרי"ף, שכתב: ונתעכב ולא חזר. אבל אם אין דעתו לחזור בליל י"ד, כלומר שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן ביום י"ד, ונתעכב, קורא עמהם ביום י"ד, שנעשה פרוז בן יומו. ומיהו אם חזר למקומו בליל ט"ו קורא עמהם, וגדולה מזו אמרו בירושלמי: בן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו, נתחייב כאן וכאן. ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז, מוקף בן יומו נקרא מוקף, כלומר, דבבן עיר שהלך לכרך נמי אמרינן שאם היה דעתו בליל י"ד לחזור למקומו בליל ט"ו, לא יהא נעשה מוקף בן יומו וקורא באותה העיר עצמה בי"ד בלילה וביום י"ד, כמקומו. אבל אם דעתו בליל י"ד להתעכב שם ליל ט"ו וקצת מן היום, אינו צריך לקרות בליל י"ד וביום י"ד כמקומו, אלא ממתין עד ט"ו וקורא עמהם, דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז הכי נמי מוקף בן יומו נקרא מוקף. ובן יומו היינו בליל ט"ו וקצת מן היום, עד כאן לשונו:

פורים שחל להיות בשבת — בריש מגילה, אמר רבי יהושע בן לוי: פורים שחל להיות בשבת, שואלין ודורשין בעניינו של יום:

ומה שכתב: כגון ט"ו לבני כרכין וכו' — כן כתבו שם הרי"ף והרא"ש ז"ל, והוא בירושלמי פרק קמא דמגילה. משום דאם י"ד בשבת, יבוא יום הכיפורים בערב שבת:

ומה שכתב: מקדימין לקרותה בערב שבת — שם במשנה. ומצאתי כתוב, שמנהג ירושלים לגבות מעות מתנות עניים ולחלקם בו ביום, ואין אומרים בו "על הנסים" ואין מוציאין בו ספר תורה. ויום שבת שלפניו, שהיה ח' לאדר, קוראים פרשת "זכור" ומפטירין "פקדתי". ובשבת יום ט"ו, שהוא יום פורים, אומרים על הנסים, ומוציאין בו שני ספרים וקורין בשני "ויבוא עמלק". ותמהני, למה לא יאמרו "על הנסים" ביום ששי שבו קורין המגילה. וכתב הר"ן בפרק קמא דמגילה, על מה שכתב הרי"ף בשם הירושלמי: סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, כשחל ארבעה עשר להיות בערב שבת, שעיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום, שאין מוקפין חומה עושין סעודה עד אחד בשבת. וגרסינן בירושלמי (שם): ויעשו אותה בשבת? אמר ליה: "לעשות אותם ימי משתה" כתיב (אסתר ט כב), את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו בידי שמים, דשמחת [שבת] אינה מתקנת מרדכי, אלא בידי שמים היא:

שדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשיירא או נפיק בספינה וכו' — כן כתב בספר הרוקח, וזה לשונו: אדם שהולך בספינה או במדבר, אם יכול למצוא מגילה, יקח עמו, ואם לאו, יקרא בי"א בי"ב בי"ג שהתינוקות קורין, ולא יברך לפניה ולאחריה:

והמרדכי כתב בריש מגילה, תניא בתוספתא פרק קמא דמגילה: היוצא בשיירא והמפרש בספינה, קורין בי"ד. וכן כתב בעל הלכות גדולות. ויש מרבותינו אומרים, שאם אין בידם מגילה, מוטב שיקדימו ויקראו ממה שלא יקראו כלל. וכן נראה בעיני, דגרסינן בירושלמי פרק קמא דמגילה: תניא, כל החדש כשר לקריאת מגילה, שנאמר: "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" (אסתר ט כב). אמר רבי חלבו, ובלבד עד ט"ו. הא דתימא כל החדש כשר לקריאת מגילה, בשביל הולכי דרכים שאין בידם מגילה, אבל לסעודה אין עושין אלא בט"ו. ואפילו קודם י"א נראה לי, מדלא אמר רבי חלבו: ובלבד מי"א עד ט"ו. וההיא דתוספתא, בדאפשר לו לקרות עמהם. ראבי"ה, עד כאן לשונו. וכן כתב בהגהות אשירי בשם אור זרוע, שאם יודע שלא יהיה לו מגילה בי"ד, חייב לקרותה קודם שיצא לדרך אפילו מתחילת החדש:

והר"ן כתב בפרק קמא וזה לשונו, כתוב בספר המאור, תניא בברייתא: המפרש לים והיוצא לדרך קורין בי"ג. כתב עליה ה"ר אפרים, דהא דרב ודרב אסי, דאית להו קריאה שלא בזמנה, כגון שחל י"ד בשבת לבני עיירות או ט"ו לבני כרכים. אבל בי"א וי"ב ליכא קריאה כלל, דהא בטלי להו. וברייתא זו לא הזכירה אלא בי"ג בלבד, אלו דברי הרב ז"ל. ואני אומר, הוא הדין לי"א וי"ב, וכדאי הוא רבי עקיבא סתימתאה (מגילה ב א) לסמוך עליו בשעת הדחק, כגון מפרש לים ויוצא בשיירא, שמאחר שהתירו לו בי"ג, הוא הדין לי"ב וי"א. ובירושלמי גרסינן, רבי אבא בשם רבי יהודה: כל שאמרו ידחה ממקומו, ובלבד בעשרה. ותו גרסינן בירושלמי: מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן. וברייתא פליגא עליה במשמעה. אי נמי יש לומר, הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה, עד כאן לשונו. וכן כתב בארחות חיים בשם הרא"ה, דבי"א וי"ב וי"ג יכול לקרותה, עד כאן:

ונראה לי, דההיא דירושלמי דכל החדש כשר לקריאת מגילה לא סבירא ליה לתלמודא דידן, מדלא מייתי לה. ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כלל, כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו. ומיהו כל שקרא שלא בזמנה, אם נזדמנה לו מגילה בזמנה חוזר וקורא, כדין בן כפר שהקדים ליום הכניסה, שאם היה בעיר בי"ד חוזר וקורא עמהם:

כתב שבלי הלקט: בן עיר שהיה בא בספינה או בדרך ולא היה עמו מגילה, נזדמנה לו בט"ו, קורא אותה בט"ו. וה"ר יעקב הביא ראיה לדבריו, מדגרסינן בירושלמי: כל החודש כשר למגילה ובלבד עד ט"ו. ואם יש מי שמסתפק בדבר, יקרא בלא ברכה, עד כאן:

וקורין אותה בלילה וחוזרין וקורין אותה ביום — מימרא דרבי יהושע בן לוי בפרק קמא (מגילה ד א). וכבר כתבה רבינו בסימן תרפ"ז:

ומה שכתב: ושל לילה זמנה כל הלילה ושל יום זמנה כל היום — פרק שני (מגילה כ ב) תנן: כל היום כשר לקריאת מגילה. זה הכלל, דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה:

ומה שכתב: מהנץ החמה עד סוף היום ואם קראה משעלה עמוד השחר יצא — משנה שם (מגילה כ א):

קראוה באדר ראשון ואחר כך ראו לעבר השנה קורין אותה באדר שני — משנה פרק קמא (מגילה ו ב). ודייק מינה בגמרא (שם), הא לענין סדר פרשיות, זה וזה שוין, כלומר, שאם קראו הארבע פרשיות בראשון, אין צריך לחזור ולקרותן בשני.

[בדק הבית: מני מתניתין? לא תנא קמא ולא רבי אליעזר ברבי יוסי ולא רבן שמעון בן גמליאל. ומסיק דמתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא, דאמר: אפילו סדר פרשיות אי קרי בראשון קרי בשני, ופסק רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ולכן הנוסחא האמיתית בדברי רבינו: "וכן הפרשיות שעשו באדר הראשון, צריך לחזור לעשותן בשני", ולאפוקי מספרים דגרסי איפכא. ומכל מקום יש לתמוה. עד כאן]

(ויש לתמוה) על רבינו, למה הוצרך לכתוב זה? דכיון שאנו קובעין על פי החשבון, לא שייך למימר "קראו את המגילה באדר ראשון ואחר כך ראו לעבר השנה". ואפשר שכתב כן, ללמדנו שאם טעו בני העיר וחשבו שהיתה שנה פשוטה, וקראו המגילה והפרשיות באדר הראשון, ואחר כך נודע להם שהיא מעוברת, חוזרין לקרות המגילה באדר השני ואינם צריכין לחזור לקרות הפרשיות:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

• מגילה נקראת בי"א וכו' משנה רפ"ק דמגיל' ופירש"י דהיינו מפני בני הכפרים שמתכנסים לעיירות למשפט ביום ב' וה' וצריכין שיקראו להם א' מבני העיר וכו' והתוס' בפ"ק דיבמות הקשו דא"כ הו"ל ב"ד א' בעיר א' פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה ואיכא משום לא תתגודדו ופי' בשם רבינו חיים כהן דלא כפירש"י אלא בעירם היו מתכנסים בב' וה' והיו קורין ולא בעיירות והרא"ש לשם פי' כפירש"י דהיו מתכנסין בעיירות אלא שבני הכפרים היו קורין לעצמן ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא היו מתקבצין יחד אלא בעיירות וא"כ הו"ל כשני בתי דינין בעיר אחת ועוד תירץ שאפי' היה קורא להן בן עיר בעיירות ליכא משום לא תתגודדו וכו' וכדכתב גם הר"ן בפ"ק דמגלה עיין עליהן ועיין עוד בסמ"ג הלכות מגלה ורבינו לא הזכיר מזה כלום כיון דהאידנא אינה נקראת אלא בי"ד וליכא קושיא כלל: כתב ב"י איכא למידק למה חלקו מצוה זו לימים חלוקים וקבעו יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים משא"כ בשאר מצות ותירץ הר"ן שמפני וכו' וק"ל על דבריו מדאמרי' וכו' ואילו לדברי הר"ן אם לא היו בני שושן קורין בט"ו גם המוקפין לא היו קורין בט"ו וכו' וסוף דבריו דלא כפי' הר"ן דקבעו ט"ו למוקפין להדמות לשושן ואי לאו טעמא דשאני שושן הואיל ונעשה בה נס היו אנשי שושן קורין בי"ד ומוקפין בט"ו ותימה דלפי זה הדרא קשיא לדוכתא למה חילקו מצוה זו לימים חלוקים משא"כ בשאר מצות דכדי לעשות זכר לא"י בנס אינו מספיק לשיעשוה בימים חלוקים שהרי בשאר מצות לא חשו לזה כלל לכך ודאי העיקר כדכתב הר"ן שמפני שההנחה מאויביהם היו בימים חלוקים והוצרכו לחלק בין פרזים שאינן מוקפים ובין כרכים המוקפין בחרו יותר לתלות הדבר בימות יהושע כדי לחלוק כבוד לא"י וסמכום על היקש דפרזי פרזי והמקשה שהקשה ואמר אלא שושן דעבדא כמאן עבדא הכי קאמר דמאחר דשושן דעבדא בט"ו ליכא למימר דמכח הך ג"ש אתיא לה א"כ ה"ה שאר המוקפין ליכא למילף מהך ג"ש כיון דעיקרא דשאר מוקפין בט"ו אינן אלא כדי לדמותן לשושן ומשני רבא שאני שושן וכו' כלומר לעולם הך ג"ש ילפותא גמורה הוי לשאר מוקפין ואעפ"י דלא שייכא הך ג"ש לגבי שושן לית לן בה דכיון דבשושן ע"כ בט"ו הוא כיון דנעשה בה הנס הוה ליה עדיף טפי מג"ש ושפיר נוכל ללמוד שאר מוקפין בהך ג"ש אע"ג דלא שייכא בשושן גופיה כנ"ל:
• ומ"ש וכן הכפרים הסמוכים להם וכו' בפ"ק אריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל וכ"כ הרי"ף גם הרמב"ם כתב כלשון הזה ומשמע דלעולם שיעורו עד מיל אבל יותר על מיל אין קורין בט"ו אלא בי"ד בין נראה ובין אינו נראה וכ"כ הר"ן בפירוש וכבר תמה הרב המגיד על זה ואמר דאם כן נראה עמו למה הוזכר אלא האי עד כמה הכי קאמר עד כמה חשיב ליה סמוך וכן פי' רש"י ז"ל אבל בנראה עמו אפילו ביותר ממיל נדון ככרך אבל לפע"ד יראה דיש ליישב הקושיא שהקשה הרב המגיד אדברי הרי"ף והרמב"ם והוא דודאי האי עד כמה אכולה מילתא קא מהדר דבין נראה ובין אינו נראה אינו קורא בחמשה עשר אלא כשהוא עד מיל אבל יותר ממיל אינו קורא בחמשה עשר ולא קשיא כלל למה הוזכר נראה עמו דאיכא למימר להכי תני ליה כי היכי דלא תימא דוקא בסמוך ואינו נראה שיעורו עד מיל אבל בנראה עמו אפי' ביותר ממיל להכי תני וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו לאורויי לן דבנראה עמו דינו שוה לסמוך לו ודוקא עד מיל אין טפי לא וה"ק כרך וכל הסמוך לו ואינו נראה וכן כל הנראה עמו דינם שוה דנידון ככרך ועד מיל קשה דבסוגיא קאמר תנא סמוך אע"פ שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך הרי מבואר דבנראה לא בעינן סמוך ודוחק לפרש דהרי"ף והרמב"ם סוברים דהברייתא פליגא אדריב"ל ופסקו כריב"ל דהא פשטא דברייתא משמע אינה אלא לפרש ועוד שהרי הרא"ש הביא ברייתא זו בפסקיו וכן רבי' כתב בלשונה ואפי' הכי משמע מדבריו דאפילו בנראה עד מיל אין טפי לא ואפשר לומר דברייתא דתנא נראה אעפ"י שאינו סמוך כדי נקטה ולאו דוקא דעיקרה אינה אלא לפרש דלא בעינן סמוך ונראה אלא אפי' סמוך ואינו נראה אבל סמוך מיהא בעינן אפי' נראה וברייתא לא דייקא בסיפא ואגב דנקט ברישא סמוך אף על פי שאינו נראה נקט בסיפא נראה אף על פי שאינו סמוך וכהאי גוונא איכא טובא בתלמודא ולפי דהברייתא לא דייקא בסיפא לכך דקדקו הרי"ף והרמב"ם והשמיטוה מלשונם. ועוד נראה לי לפי לשון רבינו דסבירא ליה לפרש דעד כמה אנראה ואינו סמוך קאי ואמר עד מיל טפי לא אבל בסמוך ואינו נראה צריך שיהא סמוך תוך מיל ומשום הכי אמר רבינו ובלבד שלא יהו רחוקים יותר ממיל דמשמע דאנראה עמה אפי' הם רחוקים קאי ואמר ובלבד שלא יהו רחוקים יותר ממיל דאילו הוה קאי אסמוכים הו"ל למימר ובלבד שיהו סמוכים עד מיל אלא ודאי דאנראה קאי ואמר שלא יהו רחוקים יותר ממיל אבל מיל גופיה שפיר דמי אבל בסמוך ואינו נראה צריך שיהו סמוכין תוך מיל אבל מיל גופיה אין קורין בחמשה עשר ובספר צידה לדרך כתב בהדיא בזה הלשון וכן כפרים הסמוכים לה אפי' אינן נראין או שנראין עמה אפי' הם רחוקים והוא שלא יהו יותר רחוקים ממיל עכ"ל ועוד נראה לומר דסמוך לא מיקרי אלא סמוך לעיר ממש וכן מבואר במשנה פרק המביא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר"י ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך תחום השבת ופי' רש"י סמוך לעיר ממש והר"ן בשם הרשב"א כתב לשם דתוך עיבורה הוי סמוך ולפ"ז נמי עד כמה אנראה ואינו סמוך קאי וכן עיקר וכן בפרק אין צדין דמסיק הא בגנה הסמוכה הא בגנה שאינה סמוכה פירשו בו דבתוך עיבורה הוי סמוך ונראה דטעמו מאחר דקי"ל דשיעור מיל הוה לבד עיבורה של עיר א"כ כל היכא דקאמר סמוך תוך עיבורה קאמר כך נראה לי וכבר האריך בזה הב"י: ואפילו הכרך אינה מוקפת חומה עתה וכו' שם ברייתא אשר לא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן פירוש מדכתיב לא באל"ף:
• וכיון שהיתה מוקף אפילו אין בו עשרה בטלנים וכו' שם אריב"ל כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר והכריחו שם התוספות והרא"ש דלא איירי ריב"ל בכרך המוקף מימות יהושע אלא בעיירות גדולות קאמר שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר ונקראת ביום הכניסה ולא קשיא למה לא כתב רבינו אותו הדין דאיכא למימר כיון דהאידנא כל כפר בעולם קורין בארבעה עשר כמ"ש בתחלת סימן זה א"כ לא נפקא לן מידי בהאי דינא אבל הרמב"ם ז"ל כתבו כי כותב כל דין ודין אעפ"י שאינו נוהג עכשיו:
• ואין קרוי מוקף אלא א"כ הוקף חומה תחלה שם מימרא דריב"ל מ"ט דכתיב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה ופי' הר"ן דמושב נקוד פתח והוא סמוך ומשמעו בית מושב של עיר החומה ומשמע שהחומה היתה תחלה עכ"ל ואפשר לומר דמושב קרא יתירא לגמרי הוא דהו"ל למיכתב בית עיר חומה שפירושו בית בתוך עיר המוקפת חומה וכתב בית מושב משמעו דנתיישבה העיר בתוך החומה והיינו שהוקף החומה תחלה ולבסוף ישב נ"ל ואעפ"י דמקרא זה לענין בתי ערי חומה כתיב ילפינן מקרא מגלה מבתי ערי חומה כ"כ התוספות והרא"ש ודלא כפירוש רש"י:
• כרך שהוא ספק וכו' בפ"ק דמגילה חזקיה קרי בטבריה בי"ד ובט"ו מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון וכו' והרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה אבל הרמב"ם כתבו בפ"א ואחריו נמשך רבינו ועיין בדברי הב"י נתבאר שורש שני הסברות ולענין ברכה כתב אחי ה"ר יחיאל מסתברא שיקראו בלא ברכה בב' הימים וכו' כתב מהר"ש לוריא וז"ל ותימה ולמה אין מברכין עליה בב' הימים כשאר ספיקא דיומא בי"ט לענין ברכה ודוחק לומר ולחלק בין י"ט דאורייתא למקרא מגלה דרבנן בשלמא בלא ספק הוקף איכא להקשות אמאי לא נקראת המגילה בארבע עשר ובחמשה עשר משום ספיקא דיומא כשופר ולולב דכבר תירץ המרדכי משום דכתיב ולא יעבור מאחר שאנן בקיאין בקביעא דירחא אבל בספק ממש לא שייך לומר ולא יעבור דשמא היום עיקר זמנה ולמה לנו למיחש לספק ברכה לבטלה יותר מספיקא דיומא לענין י"ט ויש לחלק דהתם קדושת היום גורם לחייבו אף בברכה מכח ספיקא שאם לא תנהוג בו קדושת היום אף לענין ברכה א"כ אתה עושה חול ועוד קדושת המועדות תלוי בב"ד והם כך קבלו עליהם וק"ל עכ"ל:
• בין עיר שהלך לכרך כו' בפ"ב דמגילה משנה וגמרא ועל פי פירושו של הרא"ש שלא כפירש"י וכבר האריך בו הב"י ומבואר בדברי הרא"ש דבן כרך אינו נחשב כבני העיר אא"כ שהיה דעתו לעמוד שם ליל י"ד ומקצת יום י"ד שהוא זמן קריאתן של בני העיר אבל אם לא היה דעתו לעמוד שם מקצת יום י"ד אף על פי שהיה דעתו לעמוד שם בליל י"ד קורא כבני מקומו ורבינו לא הזכיר זה בביאור בדין בן כרך אלא בדין בן עיר ואפשר מאחר שכתב תחלה דרך כלל אם כשהלך היה דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום כו' אכולה מתניתין שוב לא חש לבאר בפרט והדבר פשוט דמ"ש אם כשהלך היה דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום היינו לומר שדעתו לעקור רגליו מן העיר קודם שיאיר היום אף עפ"י שלא ישוב לביתו כל יום י"ד דעיקר הדין תלוי במה שאינו עומד בעיר עד שיאור היום:
• פורים שחל להיות בשבת וכו' כתב הב"י בשם הירושל' שהסעודה עושין באחד בשבת שהוא יום י"ו וכן פסק בש"ע אבל ה"ר לוי חביב בתשובתו האריך בראיות שהסעודה היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים וגם המשלוח מנות זמנם הכי כי המנות הם מהסעודה וכתב שם עוד שהקריאה בתורה ויבא עמלק הוא בשבת ומפטירין פקדתי ואע"ג שמפטירין בה בשבת הקודם בפרשת זכור אין חשש בזה כלל וע"ש בסימן ל"ב:
• שדרו ממתיבתא כו' טעם סברות אלו נתבאר בספר בית יוסף ע"ש:
• וקורין אותו בלילה וכו' מימרא דריב"ל בפ"ק ומפיק לה מדכתיב במזמור למנצח על אילת השחר שדרשוהו רז"ל על אסתר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי וקריאת המגילה זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם יום ולילה:
• קראוה באדר ראשון כו' משנה פ"ק ויש נוסחאות מוטעות בספרי רבינו שכתוב בה דהפרשיות שעשו באדר הראשון אין צריך לחזור לעשותן בשני וכן היתה הנוסחאות לפני הב"י ומפני זה כתב שפסק זה הוא מהסוגיא שאמרה הא לענין סדר הפרשיות זה וזה שוין כלומר שאין צריך לחזור ולעשותן בשני ואין פסק זה אמת דהא אסיקנא בגמרא א"ר יוחנן הלכה כר' שמעון ב"ג שאמר משום ר' יוסי ומבואר בסוגיא דרשב"ג ס"ל דצריך לחזור ולעשותן בשני וכ"כ הר"ן והסמ"ג אלא כך היה הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וכן הפרשיות שעשו באדר הא' צריך לחזור ולעשותן בשני שזה עולה כפי המסקנא. שוב ראיתי בסוף ספר בדק הבית להב"י שכתב באורך והגיה הטעות שכתב בספרו ב"י ע"ש וז"ל הרא"ש קראו את המגלה באדר הא' ונתעברה השנה קורין אותה באדר הב' אין בין אדר הא' לאדר הב' אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים נראה לומר דסיפא ארישא קיימא היכא דקראו המגילה בי"ד ונתעברה השנה אז אין בין אדר ראשון לשני אלא מ"מ ומתנות לאביונים דאעפ"י דעשאוה בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאוה בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני דאילו נתעברה השנה קודם אדר הראשון אז הוי אדר כמו שבט ואהא קאמר תלמודא הא לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר הראשון כל הד' פרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה א"צ לחזור ולעשותן בשני אבל לא מיסתבר כלל שבכל השנים המעוברות יקראו הפרשיות בב' אדרים ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה פירוש אם קראו המגלה בי"ד ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ובתענית אבל בשאר שנה מעוברת נ"ל שמותר בהספד ובתענית כנ"ל לפרש השטה ומוקמינא מתניתין כרשב"ג וה"ק אין בין י"ד של אדר הראשוי לי"ד של אדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים הא להספד ותענית שניהם שוין וכן הלכה עכ"ל הרא"ש והנה הרואה דברים אלו ישפוט בתחלה הדעת שהרא"ש פוסק שהפרשיות אין צריך לחזור ולעשותן בשני כמו שכתב בפירוש אולי מכאן בא הטעות בספרי רבינו לגרוס שם שאין צריך לחזור ולעשותן בשני והא ודאי ליתא כדפרישית ואף דברי הרא"ש ישרים וברורים למוצאי דעת שזה שכתב הרא"ש ואהא קאמר תלמודא הא לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שא"צ לחזור ולעשותן בשני לא כתב כן ע"פ המסקנא אלא כל כונתו לאוכוחי מינה לפרש השטה כולה להיכא שקראוה באדר הראשון דאהא קאמר תלמודא בתחלת הסוגיא הא לענין פרשיות זה וזה שוין שאילו היינו מפרשין הסוגיא בכל השנים המעוברות ואם כן בעל כרחך היינו צריכין לפרש מאי דקאמר הא לענין פרשיות זה וזה שוין שיקראו הפרשיות בב' אדרים וזה ודאי אין סברא כלל וממילא נמי מאי דקתני בברייתא ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה פירושו נמי בכה"ג היכא דקראו בי"ד ובו ביום וכו' אבל בשאר שנים מעוברות נראה שמותר בהספד ובתענית באדר הא' כי היכי שאין קורין בו הפרשיות וכן כל שאר דברים אינו נוהג בו דהו"ל אז אדר הראשון כמו שבט כל זה כתב לפרש השיטה ואח"כ כתב המסקנא דמוקמי מתניתין כרשב"ג וה"ק אין בין י"ד וכו' אבל בסדר הפרשיות דלא שייכי לי"ד לא איירי מתניתין כלל ואה"נ דאי עשאום באדר ראשון צריך לחזור ולעשותן בשני כרשב"ג אלא דלא איירי בהכי וכך הלכה כדפסק ר' יוחנן זו היא דעת הרא"ש וכל מה שכתב תחלה לפרש השיטה אינו אלא לומר דסיפא ארישא קיימא וממילא לפי המסקנא נמי בשאר שנים מעוברות אינו אסור בהספד ובתענית באדר הא' ואצ"ל לענין הפרשיות וכל זה ברור למוצאי דעת:

דרכי משה

(א) ולפי דבריו העיקר חסר מן הספר ע"כ נ"ל דסמוך מקרי אם יכול לבא אל הכרך תוך מיל אבל בנראה ואף על גב דלא יוכל לבא אל העיר במיל כגון דאיכא נהר המפסיק וצריך להקיף מהלך רב אפילו חכי מכלל העיר יחשב מאחר דנראה עם העיר והוא תוך מיל כן נראה לי:

(ב) כתב הכלבו בשם התוספתא בן כרך שהיה מפרש ויוצא בשיירה או היה על הים אז במדבר ביום י"ד קורא ביום י"ד דכיון שאינו במקומו הולך אחר רוב העולם עכ"ל:

(ג) ומה שנוהגין לחלק מתנות עניים בו ביום כ"כ הר"ן ספ"ק דמגילה ע"א דבשמקדימין הקריאה נותנים מתנות עניים ביום הקריאה דלא כמרדכי פ"ק דמגילה שכתב דאע"פ שמקדימין הקריאה מ"מ גובין בו ביום ומחלקין בו ביום ומקיימין שמחה בזמנה עכ"ל ואפשר דבכה"ג דאי אפשר לגבות מעות בשבת אף המרדכי מודה דגובה בע"ש ומחלק בע"ש וכתב הר"ן פ"ק דמגילה דף שנ"ד ע"ב בשמקדימין לקרות ביום ו' מ"מ הסעודה אין עושין עד יום א' וכתב דיש חולקין וס"ל דעושין הסעודה בע"ש ביום הקריאה ובכלבו כתב כדברי הר"ן:

(ד) וכ"כ מנהגי מהר"א טירנא:

(ה) וכ"כ הכלבו:

(ו) וכ"כ הכלבו:

(ז) ומשמע מדברי הב"י שס"ל שנוסחא האמיתית היא בספרים אבל הפרשיות א"צ לחזור ולעשותן אמנם במקצת נוסחאות איתא דכל הפרשיות שעשו באדר ראשון צריך לחזור לעשותן בשני וכ"מ בגמ' פ"ק דמגילה (ו:) וכ"ה דברי הרא"ש וכ"כ מהר"א מפראג שכ"ה הנוסחא האמיתית: