מגיד משנה/הלכות גירושין/פרק א

מגיד משנה · הלכות גירושין · פרק א · >>

הלכה א-ב

אין האשה מתגרשת וכו' ועשרה דברים הם וכו' ומנין וכו' אם לא תמצא חן בעיניו שאינו מגרש וכו'. - פרק חרש (יבמות דף קי"ב:) "האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו":

הלכה ג

וכתב מלמד וכו' - פרק קמא דקידושין (דף ה') ""וכתב לה" - בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף":

לה לשמה. - פרק כל הגט (גיטין דף כ"ו):

ספר כריתות וכו'. - פרק קמא דקידושין (דף ה') בעינן דבר הכורת בינו לבינה דכתיב "ספר כריתות":

ונתן בידה וכו'. - פרק קמא דבבא מציעא (דף י':) ""ונתן בידה" - אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל "ונתן" - מ"מ".
ובספרי: "א"כ מה ת"ל "ידה" מה ידה מיוחדת שהיא רשותה אף כל שהיא רשותה":

ושלחה וכו'. - פרקא קמא דקידושין (דף ה':) "וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת וכו'":

הלכה ה

זה שנאמר בתורה וכו'. - בספרי: "ונתן בידה" - כיון שנתנו בידה ושלחה מביתו, מכאן אמרו הזורק גט לאשתו וזרקו לה בתוך ביתה או בתוך חצרה. "ויצאה מביתו" - מגיד שהאשה יוצאה מלפני האיש. "והלכה והיתה לאיש אחר" - מגיד שלא תינשא עמו בשכונה:

שלא נאמר ושלחה וכו'.

פ' הזורק (גיטין דף פ"א) "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני וכו'":

הלכה ו

ומנין שלא יהא מחוסר וכו'.

המביא תניין (דף י"ט) "על הכל כותבים על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה הפרה וכו'", ובגמרא: "בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה וכו'". נראה דהאי דאמרינן מי שאינו מחוסר וכו' כגון יד של עבד וקרן של פרה, דפרה ועבד דבר חשוב הוא ומסתמא לא יהיב לה ומחוסר קציצה הוא אי לא יהיב לה פרה ועבד, אבל אם חתך מן הקלף אחר שנכתב הגט לאו מחוסר קציצה הוא.
וזה נראה מהא דאמרינן (דף פ"ז) "שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר וכו'", ובגמרא: "רב אשי אמר והוא דידיע ביה מתחתא דמגילתא" וליכא למיחש שמא שני גיטין היו וחתך מן האחד בתחלתו ועשה שניהם גט אחד, אבל בגט אחד בדף אחד אפילו נחתך מן המגילה כשר. וגם מגופו של גט כגון הזמן אמרו "גזייה לזמן ויהביה ניהלה כשר" (גיטין יז:) משמע דלאו מחוסר קציצה הוא אא"כ היה הדבר שנכתב בו הגט טפל לגבי מה שנחתך ממנו כגון קרן לגבי פרה ויד לגבי עבד, וה"ה אם כתב הגט בקלף גדול ונחתך ממנו דמחוסר קציצה הוא הואיל והקלף חשוב יותר ממה שנכתב בו הגט. אבל אם חתך ממה שאינו כתוב ולא מועיל בגט, כשר. ובמחובר לקרקע פסול בכל ענין דמחוסר קציצה הוא.

וכתב מר יהודאי גאון ז"ל "ומאן דכתיב גיטא אקלפא ובתר דכתביה גזיז מינה שיורא דמגלתא פסול". ורבינו חננאל ז"ל דחה האי סברא דבמידי דתלוש אפילו קציץ מיניה לית לן בה. ומייתי ראיה מהכא דאמרינן (דף כ"א:) "כתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא אמר פסול שמא יקטום" והוי קציצה במחובר כיון שהוא נקוב, מכלל דבשאינו נקוב ליכא למיגזר שמא יקוץ כיון שהוא תלוש. ורבינו האי ז"ל כתב, דאי כד אתחיל למכתביה הוה בדעתיה למיגז מיניה לית ליה למיגז מיניה בתר דאיכתוב, אבל אי כד כתביה לא הוה בדעתיה למיגז מיניה אי גייז מיניה בתר דאיכתוב לית לן בה:

הלכה ז

אין כותבין וכו'.

התם נמי "אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר וכו'" (גיטין כא:). ובגמרא כתבו: "במחובר והא אמרת רישא אין כותבים וכו'" ומסקנא אין כותבים טופס במחובר גזרה שמא יכתוב תורף, כתבו לטופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר וכ"כ הרב. וכתב הרי"ף וליתא כדבעינן למימר קמן, פי' תורף - שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם:

הלכה ח

כתב כל הגט וכו'.

שם "כתבו על חרס של עציץ נקוב - כשר וכו'. על עלה של עציץ נקוב וכו' - רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום":

הלכה ט

ומנין שאין נותנין לה אלא בתורת גירושין וכו'.

שם בהזורק (דף ע"ח) "א"ל כנסי שטר חוב זה וכו', נתן בידה והיא ישנה וכו' (אינו גט)" פי' שצריך לתת לה בתורת גירושין שנאמר "ונתן בידה":

הלכה י

אמר לעדים וכו'. - פרק חרש (יבמות דף קי"ג:) ביבמות "אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר וא"ל כנסי וכו' [ה"ז מגורשת]":

הלכה יא

המגרש צריך שיאמר וכו'.

במס' מעשר שני (פ"ד מ"ז), ומייתי פרק קמא דקידושין (דף ו'): "היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו וכו', אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעסוקים באותו ענין". פירוש אבל אם אין עסוקים באותו ענין צריך לפרש [ובתר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי]:

הלכה יב

גט שהיה וכו'.

פרק הזורק (גיטין דף ע"ח) "או שמצאתו מאחוריו וא״ל וכו' וכי א״ל (הא גיטך) מאי הוי הוה ליה טלי גיטיך וכו' אימא [ששלפתו מאחוריו] שלפתו נמי הא בעינן ונתן וכו'. לא צריכא דעריק לה חרציה ושלפתיה", פי' חרציה חלציו. וזהו הרכין לה בגופו שכתב הרב:

הלכה יג

ומנין שיתננו לה בפני עדים וכו'.

תימה על זה הטעם שכתב הרב שהרי אשה שאנו יודעים בודאי שהיא אשת איש והלכה למדינת הים וחזרה ואמרה מת בעלי נאמנת ומתירין אותה להנשא, ואם זה הטעם אמת איך התירוה לינשא ושמו מכשול לפניו שמא שקרנית היא. ולולא הטעם שכתב הרב אין זה קושיא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם אמרו שעל ידי דבורה יעקרו הקידושין, ובכמה מקומות אמרו חכמים שהיא צריכה לעדי חתימה או לעדי מסירה. והטעם שכתב הרב לא מצאתי. ונראה הואיל וקי"ל כר' אליעזר דאמר "עדי מסירה כרתי" צריך שיעידו עדים שגירשה מטעם דילפינן "דבר" "דבר" מממון, ואפילו לר"מ בעינן עדי חתימה מהאי טעמא. וגבי גט הוא דכתיב "דבר" אבל אי אמרה מת, הרי היא נאמנת מן הטעם שאמרו חכמים "מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה":

הלכה יד

בד"א וכו'.

פ' המגרש (דף פ"ו.) משנה: "שלשה גיטין פסולין וכו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו'" ובגמרא: "אמר רב, כתב ידו שנינו אהייא וכו'" ומסקנא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אלמא כתב הגט בכתב ידו ועד אחד חתום עליו פסול:

הלכה טו

תקנת חכמים היא וכו'.

פרק השולח (גיטין דף ל"ד:) אמרינן "העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם וכו'" ומסקנא לא צריכא (אלא) לר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי וכו'. ונראה מדברי הרי״ף דהא דאמרינן עדי חתימה כרתי אפילו נתנו לה בינו לבינה הואיל והגט יוצא מתחת ידיה והעדים חתומים בו כשר בדיעבד, וכן כתב הר״ן.

וכתב הרב: נותנו לה בפני שנים בין בפני אותן החתומים עליו וכו' והא נראה מהא דאמרינן פרק קמא דגיטין (דף י') "איכא בינייהו שמות מובהקין" פירוש שמות ידועים שהם של עכו״ם ולא אתי למסמך עלייהו לממסריה לה באנפייהו. ועוד נראה מהאי צריכותא דאמרינן פרק כל הגט (גיטין דף כ"ו) גבי כותב טופסי גיטין דמוקמינן שאין קיום הגט אלא בחותמיו אליבא דר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי צריך עדי מסירה ויש מן (הגאונים) [האמוראים] וכו' דסבירא להו כר״א דאמר עדי מסירה כרתי פרק המגרש (גיטין דף פ"ו:):

הלכה יז

היו עדיו מתוכו וכו'.

פ"ק דגיטין (דף ד') אמרינן "לעולם ר"א הוא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא (עליה) עדים בעי דאמר רבי אבא מודה (היה) ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול" נראה דמגרע גרע היכא דאיכא עדים ולא חתמו לשמה וה"ה אם אחד מהם פסול גרע מהיכא דליכא עדים כלל.
והרי"ף נראה דלא ס"ל האי סברא, דכתב פ' המגרש מהא (נמי) שמעי' דלא בעי עדי מסירה היכא דאיכא עדי חתימה דהא רב הוא דאמר אם נשאת בעד אחד וכו' וכתב נמי וחזינן לגאון וכו' (ולא) נראים דברי גאון כדעת הרב דלדעת הרב פסול בלבד ואין הולד ממזר. וש"מ הר"ם והרי"ף ז"ל לא פליגי וחילוק יש בין עד אחד פסול ואחד כשר לכתב סופר ועד דבעבור העד הפסול הוה ליה כמזוייף ולדעת הגאון כתב סופר ועד נמי מזוייף:

הלכה יח

הרחיק את וכו'.

פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב:) גבי שאר שטרות תניא: "הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכן כשר". פירוש לפי שאין העדים נקראים עמו, אבל אם יש שם עדי מסירה לא הוי מזוייף מתוכו הואיל ואין העדים נקראים עמו.

ובתוספתא דגיטין פ' בתרא "הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין פסול פחות מכן כשר. וכמה ירחיק את העדים מן הכתב ויהא כשר כדי שיהו נקראין עמו דברי רבי, ר' שמעון (בן אלעזר) אומר מלא שיטה אחת, רבי דוסתאי בר רבי ינאי אומר מלא חתימת שני עדים." ונראה דפסק הרב כרבי. וכאן לא הביא הרב אלא לשון התוספתא ולא פירש אם בכתב ידי העדים או לא, ובהלכות מלוה ולוה פירוש השמועה כדאיתא בפ' גט פשוט:

הלכה יט-כ

העדים שנותנין וכו'. - המביא תניין (דף י"ט:) "אמר רבינא הכי אמר לי אמימר משמיה דרב דימי (מנהרדעא) הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למקרייה מיתיבי וכו' לא כל הימנו לאוסרה (עליו) וכו'".

וכתב הרב: ולא עוד וכו'. - זה ביאור לא כל הימנו לאוסרה עליו:

הלכה כא

הרי שלא וכו'.

פירוש, דכי היכי דאינו נאמן לאוסרה בדקריוה ברישא, כך אינו נאמן להתירה בדלא קריוה ברישא:

הלכה כב

זרק לה וכו'. - התם נמי, "ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אישתכח מזוזתא וכו' וגיטא אימור עכברים שקלוה". פירוש וספק מגורשת היא פי' והאי ביני דני בחצרה היו דאי בחצרו רשותו הוא:

הלכה כג

העדים שחותמין וכו'.

התם נמי תניא "עדים שאין יודעים לחתום (רב אמר) מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעין דיו וכו'".

וכתב הרב: והוא שיכירו לשון הגט.

פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית או יונית או שאר לשונות, ואין לומר שיבינו לשון הגט, שהרי אמרו עדים שאין יודעים לקרות קורא לפניהם וחותמין ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם. ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים מה שאין כן בשאר שטרות דלא בעינן עדים שידעו לקרותו, ואם נאמר שצריכין להבין לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא. אלא ודאי אע"ג דאין יודעין לקרות ולהבין לשון הגט קוראין לפניהם להודיע שזה השטר גט הוא ודבר כורת בין איש לאשתו וחותמין:

הלכה כד

אע״פ שחתימת העדים וכו'.

פרק השולח (גיטין דף ל"ו) "התקינו שיהו עדים מפרשים שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם". ובפ״ק דגיטין (דף י') "אמר רב פפא וכו' עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה גזרה משום כולכם":

וכן התקינו חכמים שיכתוב זמן וכו'.

פרק המביא תניין (גיטין דף ט"ז) מפני מה תיקנו זמן בגיטין ר״י אומר משום בת אחותו וכו' ואמרינן בירושלמי (בפרק השולח) מעשה באחד שהיה נשוי את בת אחותו וזנתה עד שהיא אשתו (לימים עמד וגירשה) הלך והקדים זמנו בגט אמר מוטב שתדון כפנויה ואל תדון כאשת איש. ומקום כתיבתו נמי כדאמרינן פ' גט פשוט (ב"ב קע"ב) כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני. וגבי גט איתמר פרק המגרש (גיטין דף פ"ו) גט שיש עליו עדים וכו' יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלש גיטין פסולין. ופ״ק דר״ה (דף ב') אמרינן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. אבל גבי גט אם זמן הגט מאוחר לחתימתו נמצא מחזיק אותה באשת איש עד אותו הזמן וחכמים תקנו זמן שלא יקדים ושלא יאחר ואף על גב דבמאוחר ליכא למיגזר משום בת אחותו אי שרינן ליה אתי למישרי מוקדם. ובפרק המביא תניין (גיטין דף י"ז) תנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ומדאמרינן גבי כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה והוא שעסוקין באותו ענין דכמעשה ב״ד דמיא משמע דבגט אע״ג דעסוקים באותו ענין פסול. ונראה דדוקא מוקדם שזמן הגט קודם החתימה כגון שנכתב ונחתם במרחשון וכתבו בו שבתשרי קודם למרחשון נכתב כההיא דירושלמי פסול וכן נמי מאוחר שנכתב ונחתם בתשרי וכתב בו במרחשון שלאחריו כדי להחזיק אותה באשת איש פסול אבל אם היה עומד בתשרי וכתב הגט לשמה כהלכתו וכתב בו זמן מרחשון וחתמו בו העדים שנכתב הגט בפניהם בו ביום הכתוב בגט נראה דכשר דלא חשבינן ליה מוקדם ומאוחר הואיל וזמן הכתוב בגט והחתימה הכל ביום אחד. וזהו שכתב הרב עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו כלומר בזמן הכתוב בגט ולא אמר ביום כתיבתו והאי דאמרינן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול דוקא שנכתב בו זמן ונחתם בלילה אחר הזמן. ומ״ש הראב״ד ז״ל קיימא גיטא בבית דין האי לא פסול לדעת הרב דא״כ גט הבא ממדינת הים ליפסול:

הלכה כה

או כתב הגט בירושלים וכו'.

פרק הזורק (גיטין דף ע"ט:) היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה. ומזרח ומערב פירש הרב לוד וירושלים דלוד מן המזרח וירושלים מן המערב והאי דאמר רב הונא אמר שמואל (שם פ':) זו דברי ר״ח אבל חכמים אומרים הולד כשר מכל מקום הוי הגט פסול אפילו לרבנן. ונראה דהאי כתב במערב פירש חתם והאי כתובו בהיני נמי חתומו כמו שפירש הרב בהלכות לוה פרק כ״ג וכן מי שנמסרה להם עדות במדינה זו וכו' וכן כתב הרב בכמה מקומות. לכך נראה שאם היה הסופר במזרח וכתב בו מקום מערב ששם צוהו הבעל לכתוב והלך וחתמו במערב הכתוב בגט שהגט כשר הואיל וחתמו במקום הכתוב בגט וזהו שכתב הרב עד שיחתמו בו במקום כתיבתו כלומר במקום הכתוב בגט דלכתיבה אין אנו חוששין אלא לחתימה ואין לומר דכתיבה וחתימה בעינן במקום אחד דהא חזינן פרק שביעי שכתב הרב נכתב בארץ ונחתם בחוץ לארץ צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דבתר חתימה אזלינן והכי איתא בתוספתא דגיטין פ״ב גט שכתבו בעיר הזאת לא יחתמנו לעיר אחרת ואם חתמו כשר:

הלכה כו

חתך ממנו וכו'.

המביא תניין (י"ז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מאי א''ל לרמאי לא חיישינן וכו' מה הועילו חכמים בתקנתם פירוש מדשני ליה לרמאי לא חיישינן ולא שני כדשנינן לעיל אהני דלכתחילה לא תינשא משמע הכא דלכתחלה תינשא. כתב בו שבוע שנה חדש שבת מאי וכו'. והרי''ף לא הביא שיטה זו ונראה ליה דפליג האי שיטה למתני' דאמרינן גט שיש עליו עדים ואין בו זמן פסול וגזייה לזמן נמי כמי שלא נכתב דמי ולדעת הרב יש חילוק בין לא כתב בו זמן לגזייה לזמן דגזייה לזמן רמאות הוא ולרמאות לא חיישינן ובפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב:) אבא שאול אומר (אפילו) אם כתב בו אני גירשתיה היום כשר ההוא יומא דנפיק ביה (גיטא) משמע:

הלכה כז

וכן תקנו שיהו מונין לגיטין וכו'.

פ' הזורק (גיטין דף ע"ט:) כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' וצריכא דאי אשמעינן מלכות שאינה הוגנת (משום) דמליכא אבל מלכות מדי ומלכות יון מאי דהוה הוה וכו', וזהו שכתב הרב מלכות שאינה מלכות אותה המדינה. ובתוספתא דגיטין פ״ח x (א"ר אליעזר) כתב לשם הפרכין (לשם הורכינוס) או שהיו שני מלכים עומדים וכתב לשם אחד מהם כשר ושמא זהו שכתב הרב כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות וזהו שני מלכים עומדים שיש להם רשות באותה מדינה:

הלכה כח

האומר לשנים וכו'.

פרק גט פשוט ב''ב (דף קע"ב) אמר להו רב לספרי וכו' כי קיימיתו בשילי וכו' ולגבי גט נאמר פ' הזורק בגיטין (דף פ') ור''ל כתובו חתומו כמו שביארנו והתם נמי אמר להו רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אוקנייתא וכו'. ונראה דוקא שטרי אוקנייתא דמשעת הקנין חל השעבוד ואם יודעין יום הקנין כותבין אותו יום ולא מיתחזי כשיקרא דסתם קנין לכתיבה עומד אבל בגט או בשטר שאין בהם קנין שזמן הכתיבה מוכיח עליו אם לא יכתבו היום שעומדין בו מיחזי כשיקרא: