מ"ג שמות לד יח


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
יָת חַגָּא דְּפַטִּירַיָּא תִּטַּר שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִּירָא דְּפַקֵּידְתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דַּאֲבִיבָא אֲרֵי בְּיַרְחָא דַּאֲבִיבָא נְפַקְתָּא מִמִּצְרָיִם׃
ירושלמי (יונתן):
יַת חַגָא דְפַטִירַיָא תִנְטְרוּן שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִּירֵי הֵיכְמָא דְפַקֵידְתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרוּם בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתּוּן פְּרִיקִין מִמִּצְרָיִם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"חדש האביב" - חדש הביכור שהתבואה מתבכרת בבישולה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

חֹדֶשׁ הָאָבִיב – חֹדֶשׁ הַבִּכּוּר, שֶׁהַתְּבוּאָה מִתְבַּכֶּרֶת בְּבִשּׁוּלָהּ.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(יח) והזכיר "את חג המצות" כאשר הזכירה בפרשה העליונה, בעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים (שמות כג, טו), והנה חג המצות לזכר. הזכיר דבר "פטר חמור", שגם הוא זכר ליציאת מצרים, כמו בפסוק ובקוצרכם (ויקרא כג, כב), שהזכיר עם חג הקציר. וככה הזכיר זה בפרשת קדושים תהיו (ויקרא יט, ט), ובעבור זה כל "פטר רחם לי":

קצר

(יח) וטעם "את חג המצות" - בעבור היותו שרש להזכיר, כי השם הוציאנו ממצרים, ואין ראוי לעבוד אלוה אחר:


 

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את חג המצות תשמור" אחר שאסר אלהי מסכה אשר בם חשבו עושיהם להשיג חיי שעה, הזכיר מצות אשר מהן ימשכו מיני הצלחות מדומות כאביב כקציר וכאסיף וכעסקי הקנינים, וסדר אותן כזאת הפרשה על הסדר שבו נתנו לישראל. הראשונה מהן היא חג המצות למועד חדש האביב אשר בה יבורך האביב. שנית, ענין הבכורות אשר בם יבורך המקנה, והיא המצוה שהיתה אחר חג המצות תיכף בצאתם ממצרים. שלישית, היא מצות השבת שנתנה במרה, ובו יבורכו ימי המעשה, כאמרו ששת ימים תעשה מעשיך ועמה דבר על השנה השביעית המברכת השנים כאמרו שש שנים תזרע. רביעית, היא חג הקציר אשר בו שבועות חקות קציר ישמור לנו. חמישית, חג האסיף שבו יבורך האסיף כאמרו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ואחר אלה המצוות הזכיר מצוה כוללת לשלשת הרגלים והיא יראה כל זכורך ואחר כך הזכיר מצוות מיוחדות לחג המצות לא תשחט על חמץ ולא ילין, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הקציר והיא ראשית בכורי אדמתך כאמרם זל מעצרת ועד החג מביא וקורא, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הסכות, והיא לא תבשל גדי כי אז זמן הגדיים, כמו שאמרו קצתם זל (פרק קמא דרה) באחד בתשרי רה למעשר בהמה:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את חג המצות". חזר זה שנית כי בעת נצטוו בפ' משפטים הי' חירות משעבוד גליות, ועתה יש אפשרות שיגלו מארצם בל יאמרו שאז אין עליהם חיוב מצה שהוא זכר ליצ"מ אחר שהם משועבדים שנית, אמר שבכ"ז היא מצוה קיימת לעולם, כי יציאת מצרים לא תבטל ואם יגלו מארצם ישובו להגאל כי יציאת מצרים היה ההתחלה אל כל הגאולות, וע"כ יזכירו יציאת מצרים לימות המשיח כמ"ש במק"א:

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים." (יח):

והוא כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה פרשת בא אל פרעה (יט ז) כי אשר נצטוינו לחוג את חג המצות שבעת ימים הוא על אשר מיום צאת ישראל ממצרים עד קריעת ים סוף היו שבעת ימים כשם שבריאת העולם היה בשבעה ימים. וענינם להיות כי מעשה נסי מצרים הם המאמתים לעיני הכל חדוש העולם, כי אין משנה הטבעים כי אם אשר חידש העולם והטביע בו הטבעים אשר בו. וכאשר נברא הכל ביום הראשון והיה יוצא אל הפועל קצת ממנו בכל יום ונגמר בשביעי כדבר שנאמר (בראשית ב ב) ויכל אלהים ביום השביעי, כן עיקר הדבר היה צאת ישראל ממצרים, כמו שאמר הכתוב (לעיל יג ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם וכו'. והוא כאמור אצלנו בשערים כי מכת בכורות שביום יציאה היה לעומת יום ראשון של בריאה. כי על כן בלילה ההוא היה ה' ולא מלאך כאשר ביום הראשון הכל מודים שלא נברא בו מלאך שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וכו' (בראשית רבה ג ח). וכמו שבו נבראו שמים הכוללים עולם המלאכים והגלגלים, כך שיבר המזל במכת בכורות השר ועל כנפי מלאכים הוליכם ביום צאתם ממצרים. וכאשר נבראת אז הארץ שתכלול בעל חי מדבר ובלתי מדבר וצומח ודומם, כך ביום ההוא שלט יתברך בבכור אדם ובכור בהמה ובאלהיהם עשה שפטים, שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה טו טו) של עץ היה נרקב, של אבן היה נימוח. וכאשר ברגע אחד נברא בראשון הכל אלא שהיה יוצא אל הפועל דבר יום ביומו, כך ברגע חצי הלילה היתה מכת בכורות ונגמר הדבר בשביעי על ידי קריעת ים סוף, כי אז נגמרה ההכרה כדברי יתרו (לעיל יח יא ורש"י) ורחב (יהושע ב י). ועל הכל כי שם הפיל ה' שרו של מצרים כמו שאמרו ז"ל וירא ישראל את מצרים מת (לעיל יד ל), מתים לא נאמר אלא מת (מכילתא בשלח פרשה ו על הפסוק וירא ישראל), מלמד שראו שרו של מצרים אשר מצרים שמו מת על שפת הים (עי' שמות רבה כב ב). ועל כן צונו הוא יתברך יהיה יום שביעי. הרי מזה כי בהיות הפסח שבעת ימים יש זכר אל קריעת הים שהיה בשביעי, כי אז נגמר הדבר בנפילת השר:

וזה ירמוז פה באומרו "את חג המצות תשמור שבעת ימים" וכו'. כי בהיות שבעת ימים זכור תזכור אשר הפלתי שר מצרים ולא עמד לפני. וגם שם ראית אשר שידדתי המזל הוא מזל טלה ברום ממשלתו בחדש ניסן. וזהו "אשר צויתיך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת" וכו':

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

את חג המצות תשמור. טעם מצוה זו כאן לציון כי הן אלה תיקוני החטא שקודם כאומרם ז"ל (זוהר ח"ב מ' א) כי החמץ הוא בחינת אל אחר, ולזה צוה ה' ביתר שאת לשמור את הדבר, וצוה כאן על כללות המועדים, אולי כי לצד שנאמר בעגל (לעיל ל"ב ד') אלה אלהיך אשר העלוך וגו' וכל המועדים תלוים ביציאת מצרים, לזה חזר ה' על הדברים כדי שיקבלו עליהם הפרטים שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכין, והזכיר שמירת שבת לפי שהם עבדו ע"ז שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה לזה אמר ה' מצות שבת שהיא גם כן שקול כנגד כל התורה שבזה יתוקן המעוות, ועיין מה שכתבתי בתחילת פרשת ויקהל:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

סמך את חג המצות לאלהי מסכה לומר שע"ג אסורה בהנאה כחמץ בפסח:

<< · מ"ג שמות · לד · יח · >>