מ"ג שמות כא כ



מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲרֵי יִמְחֵי גְּבַר יָת עַבְדֵּיהּ אוֹ יָת אַמְתֵּיהּ בְּשׁוּלְטָן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵיהּ אִתְּדָנָא יִתְּדָן׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲרוּם יִמְחֵי גְבַר יַת עַבְדֵיהּ כְּנַעֲנָאָה אוֹ יַת אַמְתֵיהּ כְּנַעֲנִיתָא בְּשַׁרְבִיטָא וִימוּת בְּהַהוּא יוֹמָא תְּחוֹת יְדֵיהּ יִתְדְּנָא יִתְדַן דִּין קְטִילַת סַיְיפָא:
ירושלמי (קטעים):
מִתְנַקְמָא יִתְנַקֵם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכי יכה איש את עבדו או את אמתו" - בעבד כנעני הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי ת"ל כי כספו הוא מה כספו קנוי לו עולמית אף עבד הקנוי לו עולמית והרי היה בכלל מכה איש ומת אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור

"בשבט" - כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אינו אלא אפי' אין בו כדי להמית ת"ל בישראל (במדבר לה) ואם באבן יד אשר ימות בה (או בכלי עץ יד אשר ימות בו גירסת רא"ם) הכהו והלא דברים ק"ו מה ישראל חמור אין חייב עליו אא"כ הכהו בדבר שיש בו כדי להמית ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו עבד הקל לא כ"ש

"נקם ינקם" - (סנהדרין עא) מיתת סייף וכן הוא אומר (ויקרא כו) חרב נוקמת נקם ברית (מכילתא)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ – בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִבְרִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי כַסְפּוֹ הוּא" – מַה כַסְפּוֹ קָנוּי לוֹ עוֹלָמִית, אַף עֶבֶד הַקָּנוּי לוֹ עוֹלָמִית. וַהֲרֵי הָיָה בִכְלַל "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" (לעיל פסוק יב)? אֶלָּא בָא הַכָּתוּב וְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל, לִהְיוֹת נִדּוֹן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם: שֶׁאִם לֹא מֵת תַּחַת יָדוֹ וְשָׁהָה מֵעֵת לָעֵת – פָּטוּר.
בַּשֵּׁבֶט – כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר לה,יז): "וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ". וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל חָמוּר אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִכָּהוּ בְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, וְעַל אֵבֶר שֶׁהוּא כְדֵי לָמוּת בְּהַכָּאָה זוֹ, עֶבֶד הַקַּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן (מכילתא)?
נָקֹם יִנָּקֵם – מִיתַת סַיִף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו,כה): "חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (סנהדרין נ"ב ע"ב).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

בשבט: בדבר שאדם רגיל להכות את עבדו להוכיחו, אבל בחרב לפי הפשט אפילו לאחר יום או יומים אם ימות חייב מיתה שאין זה דרך תוכיחה אלא דרך רציחה ובעבד כנעני מדבר, אבל עבד עברי ישראלי אינו כספו אלא כשכיר תושב יהיה עמך ודינו כישראל לכל דבריו אלא שמוסר לו רבו שפחה כנענית:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכי יכה איש את עבדו" - כבר למדו רבותינו (במכילתא כאן) בהכרח מטעם כי כספו הוא שבעבד כנעני הכתוב מדבר ופשוטו של מקרא כדבריהם כן הוא באמת כי לא יקראו עבד ואמה סתם אחיו העברי או העבריה ואמר בשבט בידיעה כי דרך מושל ואדון להיות בידו שבט והזהיר כי אע"פ שהוא שבט מוסר ואיננו מקל יד ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכת בלתי סרה וזה טעם תחת ידו שהיה מכה אותו מכה רבה עד שמת ולא הוצרך לפרש משפטו אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו רק נקום ינקם כנקמת כל מכה איש ומת שאמר בו (לעיל פסוק יב) מות יומת ועל דרך הפשט אך אם יום או יומים יעמוד שיקום העבד ויעמוד על רגליו ולכך הוצרך לומר יום או יומים וטעמו אם ביום ההוא או גם ביום המחרת יעמוד על רגליו לא יוקם ושיעורו אך אם ביום או ביומים או ליום או ליומים וכמוהו רבים והנה בתחלה אמר ומת תחת ידו והיה במשמע שימות בעת הכאתו מיד ושב לבאר שאם עמד ביום ההכאה על רגליו או אפילו לא היה יכול לעמוד כלל ביום ההוא ועמד ביום המחרת יפטר האדון אבל אם לא עמד כלל חייב אף על פי שמת ביום השני כי גם זה תחת ידו מת ולא הזכיר עמידה ביום השלישי כי כיון שחיה שלשה ימים פטור הוא שהרי אין אני קורא בו ומת תחת ידו ועל דעת רבותינו (במכילתא כאן) הזכיר יום או יומים להודיע שצריך לחיות עשרים וארבע שעות וטעמו יום שלם או יומים שאין יום שלם בהם ואלו אמר יום בלבד היה צריך שיעמוד לילה ויום כיום התורה במעשה בראשית ובשבתות ובמועדים ויהיה יעמוד שיתקיים וכן למען יעמדו ימים רבים (ירמיהו לב יד) יתקיימו והוא הנכון והאמת

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט. עבד ואמה סתם הנזכרים בכתוב בכנעניים הכתוב מדבר ועוד הרי הוא בפירוש כי כספו הוא.

והרמב"ן ז"ל פי' כי הזכיר בשבט בלשון ידיעה לפי שדרך מושל ואדון להיות בידו שבט, והזהיר כי אע"פ שהוא שבט מוסר וכענין שכתוב (משלי כב) שבט מוסר ירחיקנה ממנו ואינו מקל יד ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכה בלתי סרה וזה טעם תחת ידו שהיה מכה רבה עד שמת. ואמר נקום ינקם ולא הוצרך לפרש משפטו בפירוש אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו רק נקם ינקם כנקמת כל מכה איש ומת שאמר בו מות יומת. ובאור נקם ינקם חיוב מיתה בסייף כענין שכתוב (ויקרא כו) חרב נקמת וגו'.

ורבינו חננאל ז"ל פירש מה שהוציאו בלשון נקמה לפי שהאדון נתכוין להמיתו כשמת תחת ידו ובא לו בדרך ערמה כאדם הרוצה להנקם מאויבו אבל לא שימיתנו, וכיון שהיתה כונתו להמיתו לכך הוציא הכתוב מיתת האדון בלשון נקמה כלומר אף האדון נקם ינקם.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נקום ינקם" דם העבד, כי לא הורשה האדון להכות מכת אכזרי כזאת, אף על פי שהיה לו רשות להכותו ליסרו, כאמרו בדברים לא יוסר עבד:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

בשבט. כתב רמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח וז"ל יראה לי דוקא בשבט אבל בסייף וסכין או אבן ואגרוף וכיוצא ואמדוהו למיתה אפילו מת לאחר שנה הרי זה נהרג עליו עד כאן. וקשה לי אם לא הרגו בדבר שאמדוהו להריגה למה אם לא יעמוד יום יתחייב הרי אפילו לאדם אחר שאינו עבדו פטור הוא אפילו לא יעמוד יום. ואולי שעל שאר אומדנות הוא אומר שהגם שאמדוהו שימות במקום המכה ושאר אומדנות. ולי נראה שאומרו בשבט לומר שאם מעשיו מוכיחים כי ליסרו בשבט מוסר הוא שנתן ה' זכות יום אחד וכו', אבל אם מעשיו מוכיחים שמתכוין להורגו כגון שתוחב לו סכין בבטנו ובסימניו שזה מגיד שאינו מיסרו אלא ממיתו ומת אפילו אחר שנה חייב עליו:

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


עח. וכי יכה איש את עבדו אף (את) עבדו ושפחתו בכלל שנאמר (והמית איש או אשה ) [מכה איש ומת] מות יומת. והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו שיהא נדון ביום או יומים. לכך נאמרה פרשה זו.

וכי יכה איש אין לי אלא איש, אשה מנין ( -תלמוד לומר) היה רבי ישמעאל אומר, הואיל ונאמרו כל הנזקין שבתורה סתם ופרט לך וכו'. רבי יאשיה אומר, איש ואשה למה נאמרו וכו'. רבי נתן אומר אינו צריך וכו' כדכתוב לעיל.

עט. את עבדו (ואת) [או את] אמתו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ר' אליעזר אומר, בכנעני הכתוב מדבר. אתה אומר בכנעני הכתוב מדבר, [או] אינו אלא בעברי. תלמוד לומר (מהם תקח עבד אמה (ויקרא כח ) מקיש עבד לאמה ואמה לעבד. (מה) עבד שגדלו וקטנו עבד (אף) אמה שגדלה וקטנה אמה. יצא עבד עברי שאף על פי שגדלו עבד, אין קטנו עבד. יצאת אמה העבריה שאף על פי שקטנה אמה, אין גדלה אמה. אמר רבי יצחק שומע אני עבד של שני שותפין ועבד שחציו בן חורין במשמע. תלמוד לומר עבדו ואמתו. (מה) עבדו שכלו שלו, (אף) אמה שכלה שלו. יצא עבד של שני שותפין ועבד שחציו בן חורין שאין כולו שלו. רבי ישמעאל אומר, (בכנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי תלמוד לומר) לא יוקם כי כספו הוא. מה כספו שקנינו קנין עולם ורשותו גמורה לו. יצא עבד עברי אף על פי שרשותו קנויה לו אבל אין קנינו קנין עולם. יצא עבד של שני שותפים ועבד שחציו בן חורין אף על פי שקנינו קנין עולם, אין רשותו גמורה לו.

פ. בשבט שומע אני בין שיש בו בדי להמית ובין שאין בו כדי להמית. תלמוד לומר או בכלי עץ. מגיד שאיני חייב עד שיש בו כדי להמית. ומנין אל מקום שהוא כדי להמית תלמוד לומר וארב לו וקם עליו (דברים יט ). מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית אל מקום שיש בו כדי להמית. (עד שלא יאמר יש לי בדין,) ומה אם ישראל שהחמיר בו שאין ביום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ולמקום שיש בו כדי להמית, כנעני שהקל בו שהוא ביום או ביומים דין הוא שלא יהא חייב עד שיהא בו כדי להמית ובמקום כדי להמית. (אם אמרת כן הבאת עונש מן הדין, לכך נאמר בשבט ללמדך שאין עונשין מן הדין. דבר אחר בשבט למה נאמר. עד שלא יאמר יש לי בדין. אם ישראל שאין בו יום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית, כנעני שהקל בו שהוא ביום או ביומים אינו דין שלא יהא חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית אל מקום שהוא כדי להמית. (לא, אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר בשבט.) ומה תלמוד לומר בשבט. אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה. נאמר כאן בשבט, ונאמר להלן בשבט. מה (להלן) להוציא (הלקוח) של שני שותפים, אף (כאן) להוציא (הלקוח) של שני שותפין .

פא. ומת תחת ידו שתהא מכתו ומיתתו ברשותו. הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת הרי זה (פטור).

פב. נקם ינקם מיתה. אתה אומר מיתה, או אינו אלא ממון. ר' נתן אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה נוקמת נקם ברית (ויקרא כו ), מה להלן חרב אף כאן חרב (שם) (מה כאן בב"ד אף להלן בב"ד).

<< · מ"ג שמות · כא · כ · >>