מ"ג שמות יט טז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּמִהְוֵי צַפְרָא וַהֲווֹ קָלִין וּבַרְקִין וַעֲנָנָא תַּקִּיף עַל טוּרָא וְקָל שׁוֹפָרָא תַּקִּיף לַחְדָּא וְזָע כָּל עַמָּא דִּבְמַשְׁרִיתָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּשִׁיתָּא בְּיַרְחָא בְּעִידוֹנֵי צַפְרָא וַהֲוָה קָלִין דִּרְעֵים וּבְרָקִים וַעֲנָנָא תַּקִּיף קְטִיר עַל טַוְורָא וְקַל שׁוֹפָרָא תַקִּיף לַחֲדָא וְזַע כָּל עַמָּא דִי בְּמַשְׁרִיתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בהיות הבוקר" - מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא הרב ממתין לתלמיד וכן מצינו (ביחזקאל ג) קום צא אל הבקעה וגו' ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר – מְלַמֵּד שֶׁהִקְדִּים עַל יָדָם, מַה שֶּׁאֵין דֶּרֶךְ בָּשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁיְּהֵא הָרַב מַמְתִּין לַתַּלְמִיד. וְכֵן מָצִינוּ בִּיחֶזְקֵאל: קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְגוֹמֵר (יחזקאל ג,כב), וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד (שם,כג) (נדרים ח' ע"א).

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. הוא ג' לקדוש וששי לחדש.
ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר. הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקב"ה בכל בקר ובקר, שנאמר (איוב לח) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, והברקים הם מלאכים ג"כ שנאמר (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכתיב (יחזקאל א) ונוגה כאש ומן האש יוצא ברק. וענן כבד, כדי להפריש בין ישראל ובין המלאכים שאם היו ישראל רואים אותם היו נרעדים בראייתם, וכן כתוב ביחזקאל (שם) ענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה דמות ארבע חיות, זה כתב רבינו חננאל, עם היות שהפשט אמת ויציב והוא הראשון משבעים פנים כי יום מתן תורה היה כמין יום המעונן בקולות והם הרעמים כמנהגו של עולם והברקים וקצת גשמים, והוא שכתוב (שופטים ה) ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, והיה תחלה הענן ואח"כ הברקים ואח"כ הקולות. והאחרון בכתוב היה ראשון שכן מנהג לראות הברק ואחריו הרעם, ומה שהזכיר הכתוב שלא כסדר נראה לי בטעם הדבר כי עשה כן לעלוי קול השופר שאילו הזכיר כסדר שהיו היה סומך הקולות אל קול השופר והיה נראה כי היו שוים או קרובים זה לזה במעלה ולכך רצה להקדים הקולות כדי להרחיקם מקול השופר ולבאר כי יש רחוק גדול והפרש ביניהם כהפרש שיש בין דבר גופני לדבר שכלי.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי קולות וברקים" כענין והנה ורוח גדולה וחזק ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש וכן העיד כאמרו ארץ רעשה, אף שמים נטפו כו':

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי קולות וברקים". עוד טרם שירד ה' על ההר חרדו לקראתו שלשה האיתנים הקלים שהם יסוד המים והרוח והאש, שיסוד הרוח הוציא קולות ויסוד האש הוציא ברקים, ויסוד המים הוציא ענן כבד ומעט מטר כמ"ש חז"ל שהיה מטר בעת ההיא, רק שלא היו טבעיים רק נסיים, שלפי הטבע יהיה תחלה הענן ואחריו הברקים ואחריו הקולות, ופה היה תחלה קולות בלא ענן וברקים ואחריו ברקים בלא ענן ואחריו ענן כבד ואחריו היה קול שופר חזק נסיי, כי עבר קול השופר שלא ע"י שופר, וכן הזדעזעו כחות הגוף של העם המתיחסים ליסודות השלשה הקלים, אבל יסוד העפר לא קם ולא זע עוד, וכן יסוד העפר של העם לא התפעל עוד כי לא הסירו כובד העפר של גופם ללכת בחפזון ולדאות על כנפי רוח לקראת האלהים רק ויחרד כל העם אשר במחנה שהגם שחרדו והתעוררו יסודותיהם הקלים נשאר במחנה ולא זעו ממקומם. והנה הרוח של התוקע כשיעבור במקום צר ומוגבל דרך השופר וקרן היובל ישמיע קול תקיעה, והוא משל אל רוח ה' הנופח רוח חיים וקדושה בקרב העם והוא מתעכב מן החומר המונע ומעכב דרכו, עי"כ נשמע קול חזק כקול השופר ומזה חרדו כל העם, כי לא הוכנו לשמוע קול ה' בלא חרדה, שזה היה התנאי שיוכלו לקבל כל התורה מפי הקב"ה, אבל הם חרדו ונשארו במחנה ולא יצאו לקראת

האלהים:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי קולות וברקים. מקצת מפרשי התורה רצו ליתן טעם על מה זה היו קולות אלו וקול השופר, וכל אחד עושה רמזים על דרך הדרש כפי שכלו והקרוב אלי להוסיף דמיון בזה מאחר שאנו רואין שהקולות וברקים הם הפכים אל קול השופר כי קולות של רעם היוצאים מתוך הענן הוא קלא דפסק מהרה, והברק יצא חצו כרגע נראה וכרגע ספו תמו, אבל קול השופר היה הולך וחזק. ע"כ קרוב לומר שרמז זה הוא לשני כתות המקבלים התורה זקני ת"ח וזקני עם הארץ כי אלו מוסיפין חכמה ואלו מטפשין והולכים. כך שופר זה שהיה מן אילו של יצחק ומתיחס אחר הצדיק קולו הולך וחזק כי זקני ת"ח מוסיפין חכמה תמיד, אבל הענן הגס והעב המתיחס אחר זקני עם הארץ בעלי חומר הנה קולם וניצוץ אורם אינו כי אם לפי שעה. ומלת שופר דרשו (ויק"ר כט, ו) מלשון שפרו מעשיכם וזה מסכים לדברינו, ורמז ג"כ לזכותו של יצחק שהולך וחזק ונשמע קולו בכל דור ודור הולך וחזק.

ורמז עוד למ"ש (בפרקי ר"א לא) אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה קרנו של שמאל הוא שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין יתקע בו לעתיד שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. וטעם לגדלו כי בעה"ז אין קול התורה נשמע בארצנו כי אם ביעודי שכר העולם הזה כעושר וכבוד שבשמאלה, ושכר הרוחני לא רצתה התורה לפרש לנעדרי ההשגה כי בעוד היות האדם מסובך בחומר אין בו כח להבין מהות השכר הרוחני, אבל לעתיד מלאה הארץ דעה ואז ישמיע ה' לגאולי ה' השכר הרוחני ואורך ימים בימינה בעולם שכולו ארוך וזהו קול נוסף וחזק על קולו של מתן תורה ע"כ נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

בהית הבקר. חסר וי"ו שאז שלמו ו' עונות:

<< · מ"ג שמות · יט · טז · >>