רבינו בחיי על שמות יט



Verse 1

בחדש השלישי. הוא חדש סיון, ביום הזה ראש חודש היה אי זהו יום שנקרא חדש הוי אומר זה ראש חדש הוא שכתוב (שמואל א כ) ויהי החדש וישב המלך אל הלחם לאכול וכתיב (שם) ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולמדך הכתוב שהיו שני ימים ר"ח וזהו שכתוב (שם) ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם, וכן דרשו רבותינו ז"ל ביום הזה ר"ח היה כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם (שמות יב) החדש הזה לכם.

באו מדבר סיני. הוא חורב שכתוב בו (שם ג) ויבא אל הר האלהים חורבה, ועליו נאמר (שם) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה.


Verse 2

ויסעו מרפידים. כלומר ביום הזה הוא ר"ח סיון, ויבאו מדבר סיני ויחנו שם, בו ביום וביום השני נעתקו וחנו כנגד ההר שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומה שהזכיר לשון ויחן ולא אמר ויחנו למדך הכתוב מעלתם של ישראל שחנו כלם בלב אחד לקבל התורה, שכל מקום שנאמר ויחנו היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן כתיב ויחן.
ודרשו רז"ל ויחן שם ישראל נגד ההר ישראל סבא. והענין כי מפני שמצינו במסעות ויסעו בני ישראל מרעמסס ואחר כך ויסע מלאך האלהים כן מצינו בחניה ויחנו במדבר ואחר כך מיד ויחן שם ישראל ויהיה נגד ההר המכוון כנגד ההר והבן זה.
ולפי הפשט טעם נגד ההר למזרחו של הר, בו ביום נאמר למשה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, והזכיר האנשים והנשים באותן מצות שהן חייבות בהן ואמר להם אתם ראיתם אשר עשיתי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', ויענו כל העם יחדו וגו'. ביום הג' וישב משה את דברי העם אל ה'. ביום ד' אמר לו לך אל העם וקדשתם היום ומחר ואמר כן על יום רביעי ויום חמישי והיו נכונים ליום השלישי של קדוש שהוא יום ששי לחדש והרי לך מבואר כי בששי בסיון נתנה תורה. ודעת רז"ל שהתורה נתנה ביום שבת שכן דרשו במסכת שבת פרק אמר ר' עקיבא תנו רבנן בששה בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו אמר רבא לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל כתיב הכא (שמות כ) זכור את יום השבת וכתיב התם (שם יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום כי פליגי בקביעא דירחא רבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא ורבנן סברי בשני בשבת איקבע ירחא, ואע"פ שרבי יוסי נמוקו עמו הלכה כרבנן דבתרי בשבא איקבע ירחא וכיון שכן ביום ראש חדש יום שני לבריאת עולם באו מדבר סיני למחרתו יום ג' נעתקו משם וחנו נגד ההר וצוה הקב"ה למשה מצות אזהרה וכתיב ויענו כל העם יחדו וגו'. יום רביעי וישב משה את דברי העם אל ה'. יום חמישי מצות פרישה והגבלה ואמר לו וקדשתם היום ומחר שהוא יום ששי והיו נכונים ליום השלישי הוא שלישי לקדוש והוא יום שבת ויום ששי בסיון, והא למדת כי בשבת נתנה התורה ומזה תקנו רבותינו ז"ל בתפלת שבת ישמח משה במתנת חלקו לפי שהתורה נתנה בשבת ע"י משה.

Verse 3

כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים, כה תאמר בלשון הקדש, כה תאמר בנחת. וצוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן מוסר ודרך ארץ ועוד כדי להמשיך לבן אל התורה והמצות ולומר להן ראשי פרקים מפני שאין דעתן מיושבת כאנשים, ועוד שהאשה הטובה היא סבה לתורה שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש לפי שהיא מצוייה בבית והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין כדי להמשיך אותו אחר למוד התורה מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה, ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, וכן דרשו רז"ל האי מאן דרגיל בשרגי הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

ותגיד לבני ישראל. צוה להודיעם אזהרות ועונשים וזהו לשון ותגיד דברים הקשים כגידין ועל כן הוא מלא ביו"ד ובכל המקרא לא תמצא לשון הגדה אלא חסר כגון (יהושע ז) והגד נא לי מה עשית, (ישעיה נח) והגד לעמי פשעם, אבל זה שנכתב ביו"ד לכך דרשו בו דברים הקשים כגידין.


Verse 4

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. תחלת דברי שליחותו באר להם ענין ההשגחה שהוא עיקר התורה כי כאשר יאבד הקב"ה אומה בעונם ויציל אומה אחרת בזכותם הנה זה ממופתי ההשגחה ומעיקרי העונש והשכר, ועל כן אמר אשר עשיתי למצרים שהבאתי המכות עליהם ואבדתי אותם בים ואתם ראיתם זה בעיניכם ואתכם הצלתי מכל המכות ההם במצרים ובים וזהו שאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים שהגנתי עליכם מן הצרות כנשר שמגין על בניו. ומה שהמשיל זה לנשר דרשו רז"ל מה נשר זה מלך שבעופות אינו מתירא מעוף אלא מחץ ושאר העופות נושאים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף שעל גביהם אבל הנשר הזה נושאם על כנפיו הוא שכתוב (דברים לב) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו' אומר מוטב יכנס בי החץ ולא בבני כך ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לתוך הים היו המצריים רודפים אחריהם והיו שני העמודים עמוד הענן ועמוד האש מפסיקים בין מחנה מצרים למחנה ישראל והיו המצריים זורקים לישראל חצים ואבני בלסטראות והיה עמוד הענן מקבלם.

ולפי המדרש הזה היה ראוי שיאמר ואשא אתכם על כנפי נשר כי הכוונה להמשיל חבת המקום לחבת הנשר לבניו שנושאם על כנפיו. ויתכן לומר כי הזכיר נשרים רמז לשני העמודים כי משעה שיצאו ממצרים שאמר הכתוב (שמות יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה מיד היה עמוד הענן יומם לנחותם הדרך ועמוד האש לילה להאיר להם, והוא שכתוב (שם יד) ויסע מלאך האלהים ויסע עמוד הענן מפניהם.


Verse 5

והייתם לי סגולה. המטמון המוצנע והסמוי מן העין יקרא סגולה והוא מיוחד וחביב אצל המלך ותחת ידו לא יפקיד עליו פקיד ולא ימנה עליו שוטר ומושל כענין שכתוב (קהלת ב) וסגולת מלכים והמדינות. ומטעם זה אמר מכל העמים כלומר שאין מעלה זו לשאר העמים, כי הם היו תחת ממשלת פקידי המלך ושוטריו, ומפורש אמר הכתוב (דברים ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה' כי ישראל לקוחים לחלקו יתברך וסגולה תחת ידו ביחוד. כי לי כל הארץ. ולא בחרתי באומה ולשון כי אם בכם.
וע"ד הקבלה כי לי כל הארץ כבר רמזתי ענין הארץ הנקראת כל בפסוק בראשית.

Verse 6

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ע"ד הפשט תהיו לי לחלקי. וקראם מלכים וכהנים וקראם גם כן גוי קדוש בקבלת התורה, ובאר לך הכתוב כי בכתר תורה נכללים כתר כהונה וכתר מלכות, וכן דרשו רז"ל (משלי ג) יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

וע"ד הקבלה ממלכת כהנים ממלכת משרתים שתעבדוני בעולם הזה וגוי קדוש לעולם הבא כי מלת גוי סמוכה כלומר גוי של קדוש הוא האל הקדוש הנקדש בצדקה וכמוהו (ישעיה כו) ויבא גוי צדיק גוי של צדיק, והנה הם מובטחים בעולם הזה ובעולם הבא.


Verse 7


Verse 8

כל אשר דבר ה' נעשה. הודו וקבלו עליהם עול התורה והמצות ועשו כן ברצונם. ומה שדרשו רז"ל כפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם על התורה שבעל פה היה שיש בה אזהרות ועונשים וכמה סייגים וגדרים אבל התורה שבכתב הכל הודו מדעתם בחפץ גדול בשמחה ובטוב לבב ולא הוצרכו כפיה אלא בתורה שבעל פה.

וישב משה. יש שפירשו שהביא בידו התשובה ולא הספיק להגידה עד שנגלה עליו דבורו של מקום שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' ואז הגידה וזהו ויגד משה. ואפשר לפרש כי וישב משה הוא שאמרו נעשה ויגד משה הוא שתבעו שהיו רוצים לשמוע מפיו יתברך, ויהיה באור יחדו שני דברים יחדו האחד נתפרש בכתוב והשני לא נתפרש, וישראל שתבעו כן מצאו פתח מדבריו של מקום שאמר אם שמוע תשמעו בקולי, ולפיכך כשהשיב משה נעשה אמר לו השי"ת בעבור ישמע העם, ואז ויגד משה שהשמיעה מפיו היו תובעין, וכן מצינו במדרש בתחלת שיר השירים רבה ויגד משה את דברי העם אל ה' שאמרו רוצים אנו לשמוע מפיו רצוננו לראות את מלכנו.


Verse 9

בעב הענן. כתב הרמב"ן הוא הערפל אשר שם האלהים והכל רואים ומכירים כמ"ש ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו', ויאמר הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי ויהיו הם עצמם נביאים בדברי לא שיאמינו מפי אחרים, שנאמר (דברים ד י) באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים וגו' ובך יאמינו לנצח בכל הדורות ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום נגד דבריך יכחישוהו מיד שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה יתברר להם ממך מה שכתוב (במדבר יב) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך כי ישמעו דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי וגם בך יאמינו לעולם. וכן מה שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי לומר הנה נתקיים אצלנו הדבור בראית עינינו כאשר היה חפץ האלהים ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה העליונה על כל הנביאים.


Verse 10

וקדשתם היום ומחר. קדושה זו היא שלא יגש אל אשה גם להפריש עצמן מכל טומאה כי הנשמר מן הטומאה נקרא קדוש.

וכבסו שמלותם. מכבוס הבגדים למדנו טבילת הגוף, וכן דרשו רז"ל במכילתא אין לך כבוס בגדים שלא יהא טעון טבילה.


Verse 11


Verse 12


Verse 13

אם בהמה אם איש לא יחיה. אין להבין בהמה ממש דוקא אבל הוא כנוי אל הרשעים הנמשלים לבהמה. יאמר בין שיהיה רשע או צדיק לא יחיה הנוגע בו וכן אמר קהלת (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה וגו', המשיל נפש הרשע לבהמה ואמר כי רוח הצדיק שהיא בודאי עולה למעלה ורוח הרשע שהיא בודאי יורדת למטה מי יודע אותם כלומר מי מכיר בהם בעוה"ז לומר זו תעלה וזו תרד, ובא ולמד כי בעוה"ז מקרה אחד לכל לצדיק ולרשע כמות זה כן מות זה והוא דבק בפסוק שלפניו כי הכל שב אל העפר ובעוה"ז כלם שוים משא"כ בעוה"ב שמדרגותיהם חלוקות, וכן אמר בכאן לא יחיה עשה את כלם שוים בין צדיק בין רשע שלא יחיה בעולם הזה, ומזה אתה למד שמדרגותיהם חלוקות לעוה"ב כלומר לא יחיה הרשע בעולם הזה ובעוה"ב ולא יחיה הצדיק בעוה"ז אבל יחיה בעוה"ב והראיה נדב ואביהוא שמתו בעוה"ז לפי שנגעו בהר שהוזהרו עליו וזכו לחיי העוה"ב כי על כן נזכרה מיתתם ביום הכפורים.

במשוך היובל. על דרך הפשט כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק השכינה והפסקת הקול. היובל הוא שופר של איל ושופר של אילו של יצחק היה, כן פירש רש"י ז"ל. וכוונתו לומר כי אע"פ שהאיל הוקרב עולה ועולה כולה כליל החזירו הקב"ה להויתו הראשונה, וכן דרשו רבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר רבי חנינא בן דוסא אומר איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה (אברי הבשר) [אפרו] של איל הוא יסוד של המזבח הפנימי, גידיו של איל אלו י' נימין של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו זכור לטוב שנאמר (מלכים ב א) ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו ויאמר אליה התשבי הוא. וקרנו של איל קרן שמאל הוא הנשמע בהר סיני שנאמר ויהי קול השופר הולך וגו', קרן ימין שהוא גדול משל שמאל הוא שעתיד לתקוע בו לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ע"כ. ומן הכתוב הזה הוכיחו רז"ל במסכת יום טוב תחלת פרק ראשון כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו והוא שאמרו שם בגמרא מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא במשוך היובל המה יעלו בהר למה לי, ש"מ כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, ובאור זה כי ממה שכתוב אל מול ההר ההוא יש ללמוד בעוד שהשכינה בהר ההוא נסתלקה שכינה ירעו, וא"כ למה הוצרך במשוך היובל המה יעלו בהר, אלא כדי להתיר להם בצווי כמו שהיתה להם המניעה בצווי ומכאן שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו.

וע"ד הקבלה במשוך היובל קול השופר הזה הוא פחד יצחק שהשיגוהו בהר סיני ולא השיגו בו דבור זולתי קול וזהו ויחרד כל העם כלשון (בראשית כז) ויחרד יצחק, וכבר הזכרתי זה בפסוק (שם כב) והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו.

והגבלת את העם. תן גבול לעם כשעור אלפים אמה הן חסר הן יתיר כדי שלא יעלו בהר וכדי שלא יגעו בקצהו.

כל הנוגע בהר מות יומת. וכל שכן העולה. לא תגע בו יד. והלא כבר נאמר כל הנוגע בהר אבל באורו לא תגע בו יד לא תהא מיתתו בנגיעת יד כגון חנק ושרפה וכיוצא בהן כי אם מרחוק כגון סקילה או בחצים זהו שאמר כי סקול יסקל או ירה יירה.


Verse 14


Verse 15


Verse 16

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. הוא ג' לקדוש וששי לחדש.
ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר. הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקב"ה בכל בקר ובקר, שנאמר (איוב לח) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, והברקים הם מלאכים ג"כ שנאמר (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכתיב (יחזקאל א) ונוגה כאש ומן האש יוצא ברק. וענן כבד, כדי להפריש בין ישראל ובין המלאכים שאם היו ישראל רואים אותם היו נרעדים בראייתם, וכן כתוב ביחזקאל (שם) ענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה דמות ארבע חיות, זה כתב רבינו חננאל, עם היות שהפשט אמת ויציב והוא הראשון משבעים פנים כי יום מתן תורה היה כמין יום המעונן בקולות והם הרעמים כמנהגו של עולם והברקים וקצת גשמים, והוא שכתוב (שופטים ה) ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, והיה תחלה הענן ואח"כ הברקים ואח"כ הקולות. והאחרון בכתוב היה ראשון שכן מנהג לראות הברק ואחריו הרעם, ומה שהזכיר הכתוב שלא כסדר נראה לי בטעם הדבר כי עשה כן לעלוי קול השופר שאילו הזכיר כסדר שהיו היה סומך הקולות אל קול השופר והיה נראה כי היו שוים או קרובים זה לזה במעלה ולכך רצה להקדים הקולות כדי להרחיקם מקול השופר ולבאר כי יש רחוק גדול והפרש ביניהם כהפרש שיש בין דבר גופני לדבר שכלי.

Verse 17

ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה. זה מחנה ישראל שהיו ששים רבוא. לקראת האלהים. שיעורו לקראת מחנה האלהים הם מלאכי השרת שירדו שם, ודרשו רז"ל ששים רבוא מלאכי השרת ירדו שם כנגד ששים רבוא ישראל ועליהם רמז יעקב (בראשית לב) שם המקום ההוא מחנים כי היו שתי המחנות זה לעומת זה, ועל זה אמר שלמה ע"ה כמחולת המחנים. ולפי שהיו ישראל משועבדים בשעבוד ד' מלכיות וכל אחת מהם אומרת לישראל שישובו לאמונתם ויאמינו בהם לכך הזכיר ד' פעמים שובי, ואנחנו היום בשעבוד המלכות הרביעית האומרת שובי ונחזה בך כלומר נעשה מכם שלטונין ונתן לכם כל מיני ממשלה והוא מלשון ואתה תחזה מכל העם. ודרשו רז"ל השולמית, אומה ששלום העולמים דר בתוכה, והיא משיבה מה תחזו בשולמית מה אתם יכולים לתת ממשלה ומעלה וכבוד לשולמית שמא אתם יכולים למצוא בדמיון שמחת מעמד הר סיני זהו כמחולת המחנים שתי המחנות שהיו יוצאין זה לקראת זה. והמשיל תענוג ההשגה שהשיגו באותו מעמד למחול וכענין שדרשו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן ולכך אין לי לשוב לאמונתכם כי זכורה אני אותו המחול כלומר מעמד הר סיני. ועוד דרשו רז"ל שהיו שם במעמד הקדוש הזה כ"ב אלף מלאכי השרת שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן והם היו הקרובים לשכינה יותר משאר המלאכים, והיו כנגד כ"ב אלף הלוים שהיו סמוכים לאהל מועד ששם הארון, ואשרי העם שככה לו כי ראו ארבע חיות מרכבה הרשומות במלת שנאן וראו ד' מחנות שכינה הרשומות במלת ארגמן כי ממה שהזכיר שלמה בחכמתו (שיר ג) מרכבו ארגמן יתבאר למשכיל סוד האחד הרוכב על ארבע מחנות שכינה של כבוד ארגמן, וידוע כי משם התאוו לדגלים, ואמרו במדרש כי ביום הזה של מתן תורה היתה עמידת חמה ותחית המתים כמו שכתוב (שם ה) נפשי יצאה בדברו, וכן דרשו באלה הדברים רבה ה' פעמים עמדה חמה למשה, יום של יציאת מצרים, ויום של ים, ויום של עמלק, ויום של מתן תורה, ויום של נחלי ארנון ע"כ.

ויתיצבו בתחתית ההר. למטה מן ההר וחוץ לגבול שהוזהרו להתרחק ממנו.

ודע כי הכבוד היה בראש ההר שנאמר וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר וכתיב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכל ישראל עמדו בסוף ההר שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר, ומשה זכה לעלות אל ההר לבא בתוך הענן, שנאמר (שם) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וזכה עוד שנתקרב אל עב הענן הוא שכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ועב הענן הוא הערפל אשר שם האלהים, וזהו באור הכתוב (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל, חשך הוא האש ואח"כ ענן ואח"כ ערפל שהוא עב הענן, ולפי זה היו ד' מדרגות זו למעלה מזו וזו לפנים מזו ואלו הם, תחתית ההר, וראש ההר, וענן. ועב הענן, ומצינו דוגמתם בבהמ"ק שער העזרה כנגד תחתית ההר, והעזרה עצמה כנגד ההר עצמו, וההיכל לפנים כנגד פנימיות הענן, בית קדשי קדשים שהוא לפנים מן ההיכל הוא כנגד עב הענן הוא הערפל אשר שם האלהים.


Verse 18

והר סיני עשן כלו. ההר היה עשן ולא האש כי האש שהוא לפני כבוד ה' אין לה עשן ומה שאמר כעשן הכבשן ידוע כי אין המשל דומה לנמשל אבל מפני שאנחנו גשמיים אי אפשר לנו שנערוך ונדמה הענינים השכלים רק בדברים הגשמיים שאנו שקועים בהם וכן הכתוב המשיל יופי השמש וזהרו ליופי בן אדם והמרוצה שלו בגלגלו למרוצת הגבור הוא שכתוב (תהלים יט) והוא כחתן יוצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ אורח, ודבר ידוע שאינו בערכו ולא דומה לו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, וכן הכתוב המשיל את הקב"ה לאריה שנאמר (עמוס ג) אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא, והענין לפי שאין לנו בכל בעלי חיים גופניים יותר גבור ממנו וכדי לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע ועל כיוצא בזה ארז"ל דברה תורה כלשון בני אדם.


Verse 19

משה ידבר והאלהים יעננו בקול. היה פלא גדול שכל ישראל שהיו מהלך ג' פרסאות שישמעו כלן קולו של משה ועוד שהיה שם קול השופר והיה ראוי לעכב, וע"כ יבאר הכתוב הנס הגדול הנעשה בזה כי משה ידבר והאלהים נותן לו כח וסיוע בקולו שיוכל להגביהו כשעור שישמעו כל ישראל קולו ויבינו ממנו. ומלת יעננו מלשון (הושע ב) אענה נאם ה' אענה את השמים שהוא לשון עזר וסיוע.


Verse 20

וירד ה' על הר סיני. לשון ירידה בהקב"ה בכל מקום הוא ענין הראותו וגלויו בהשגת השכל והוא כלשון (בראשית יח) וירא אליו ה' האמור באברהם וכן תרגם ואתגלי כתרגום וירא, אבל אחז הכתוב לשון ירידה כי גלוי שכינה אל התחתונים ירידה היא אצל מעלות הגבוה. ובאור וירד ה' בכאן שנראה ה' המיוחד לעיני כל העם כי כן הזכיר למעלה כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, כי מתוך שראו הכבוד כאש אוכלת בראש ההר ידעו והבינו כי שם ה' המיוחד ואל הכוונה הזאת נאמר וירד ה', לא שיראו ה' המיוחד שהרי כתיב (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי. וכן הענין באברהם שנאמר וירא אליו ה' יגיד כי ה' המיוחד נראה לאברהם וכבר ידוע כי האבות לא השיגו השם המיוחד ולא נראה להם רק באל שדי שהוא השער לה', ולכך הוצרך לומר והוא יושב פתח האהל שהוא באור לוירא אליו למדך הכתוב כי הראותו לאברהם מתוך פתח האהל היה כדי שלא תבין שנראה לו ה' המיוחד ממש, וכן בכאן בוירד ה' שוה בשוה כי גלוי ה' המיוחד לעיני כל העם מתוך מראה הכבוד שהיו רואים כאש אוכלת היה.


Verse 21

ונפל ממנו רב. אפילו אחד מהם נופל הרי הוא כנגד מעשה בראשית, כי היה ראוי לומר ויפלו מהם רבים.


Verse 22

וגם הכהנים הנגשים אל ה'. ע"י הקרבנות. נקראו הבכורות כהנים כי העבודה בבכורות היתה. או יש לפרש הכהנים על בני אהרן ממש ונקראו כהנים על שם העתיד שעתידה הכהונה להנתן להם, וכמוהו (בראשית ב) הוא ההולך קדמת אשור שנקרא אשור על שם העתיד.

יתקדשו ומזה כתוב (ויקרא י) בקרובי אקדש, אמר בקרובי כנגד הנגשים ואמר אקדש כנגד יתקדשו.

פן יפרץ בהם ה'. ירמוז למיתתם כי פרץ בהם ה' ולא רצה להענישם עתה במתן תורה שלא לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום ח' של מלואים, ואמר וגם לרבות שבעים זקנים.


Verse 23


Verse 24

והכהנים והעם וגו'. סדר הדברים היה במתן תורה כענין זה, תחלה צוה למשה והגבלת את העם שיתן בהר גבול ידוע לעם שלא יעברוהו, והוא מה שאמר לו משה כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו שהרי גבול העם הוא גבול ההר, ואחרי כן הזהירם שיפרשו שלשה ימים מכל טומאה והצריכם טבילה הוא שכתוב ויקדש את העם ויכבסו שמלותם, וביום השלישי בבקר הוא ו' בסיון היו קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ועדיין לא ירדה שכינה כענין שכתוב (מלכים א יט) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואז נתלבשו חרדה מפחד הקולות ההם שנאמר ויחרד כל העם כו' ומשה חזק את לבם להוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר, ובהיותם שם בתחתית בהר מצפים ירד השי"ת על ההר באש ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל וחרד ההר עצמו ונזדעזע כאשר יעשה ברעש הנקרא זלזל"ה או יותר מכן, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סח) ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל, באורו נטפו אש, ובאור ז"ה, בער סיני, מלשון (דניאל ג) ואתונא איזה יתירא, וכן למיזא לאתונא, וכן מצינו בדבורה הנביאה (שופטים ה) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, וכן אמר הכתוב (תהלים קיד) ההרים רקדו כאילים וגו', ואיננו משל כאשר איננו משל הים ראה וינוס וגו', וכן אמר הנביא (ירמיה מו) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא ודרשו רז"ל שבשעת מתן תורה נקבעו הרים הללו בארץ ישראל ועבר כרמל את הים, ואחרי כן נתחזק קול שופר מאד ואז ראה העם וינועו ויעמדו מרחוק יותר מן הגבול.

ויש לך לדעת כי פרשת וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו קודם מתן תורה היה כי אז אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה כי במראה ובשמיעת הקולות ההם נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח ואם ישמעו הדבור מפי הגבורה ימותו ומשה חזק את לבם ואמר להם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם וגו', ואז שמעו אליו ויעמוד העם מרחוק כי לא נתפייסו ולא נתרצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל לא בא בתוכו ואז דבר אלהים עשרת הדברים.

והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'. והלא כבר הזכיר למעלה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות. אבל נראה כי שם הבין משה שההתראה שיתרה בהם הוא שלא יעלו אל ההר ושלא יתקרבו אל הגבול המסומן לראות בחוש העין והשיב משה בזה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו בה' לשונות של התראה והוא שכתוב והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת לא תגע בו יד, וזהו תוספת הה"א במלת העדותה, ולכך הוצרך הקב"ה לחזור ולפרש לו שאין ההתראה על קרוב גבול כי כבר הם מותרין ונזהרין בכך אבל הוא על קרוב השגה והסתכלות מחשבה, וזהו שאמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות, הזכיר לשון לעלות כלומר עלית מחשבה למעלה מכח ההשגה ולכך השוה את כלם כאחד הכהנים והעם והיה כעם ככהן שלא יסתכלו ולא יתאוו להשיג מה שאיננו מושג.

ויש לדקדק בפסוק פן יהרסו אל ה' לראות למה לא הזכיר פן יהרסו לראות את ה' כשם שהזכיר כאן אל יהרסו לעלות אל ה'. ויתכן לומר כי אילו אמר כן היה נראה מזה שהראיה אפשרית אלא שהוא מונע אותה על כן איחר הראיה ואמר פן יהרסו אל ה' לראות כי יהרסו מחשבתם שיחשבו לראותו ובאר בזה כי הראיה בלתי אפשרית אבל הוא דבר נמנע וכענין שכתוב (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי.