מ"ג שמות ו יב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר משה לפני יהוה לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימַר הָא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא קַבִּילוּ מִנִּי וְאֵיכְדֵין יְקַבֵּיל מִנִּי פַּרְעֹה וַאֲנָא יַקִּיר מַמְלַל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר הָא בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא קַבִּילוּ מִינִי וְהֵיכְדֵין יְקַבֵּיל מִינִי פַּרְעה וַאֲנָא קְשֵׁי מַמְלֵיל: |
רש"י
"ערל שפתים" - אטום שפתים וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום (שם ו) ערלה אזנם אטומה משמוע (שם ט) ערלי לב אטומים מהבין (חבקוק ב) שתה גם אתה והערל והאטם משכרות כוס הקללה ערלת בשר שהגיד אטום ומכוסה בה (ויקרא יט) וערלתם ערלתו עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיבדיל בפני אכילתו (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו
ומה שהפך רש"י הפירוש "ואני ערל שפתים" קודם הקל וחומר, שבא לומר דהוי כאילו "ואני ערל שפתים" קודם "ואיך ישמעני פרעה", דהא "ואני ערל שפתים" הסבה בעצמו גם כן אל "ואיך ישמע אלי פרעה", דהכל הוא בקל וחומר זה - ישראל שהוא לטובתן לא ישמעו לי, פרעה שהוא לרעתו "ואני ערל שפתים" גם כן, ולישראל לא אכפת כל כך במה שהיה ערל שפתים, ואם כן "איך ישמעני פרעה". ולפיכך צריך להיות כאילו היה "ואני ערל שפתים" קודם:
ויש מפרשים דכך עשה קל וחומר, דמה ישראל שלא היה כאן רק מניעה אחת "מקוצר רוח" לא שמעו אלי, כל שכן אצל פרעה שיש ב' סבות שלא ישמע; האחד - שהוא לרעתו, והב' - "ואני ערל שפתים", שסבת "ערל שפתים" הוא מניעה למלך בלבד, בשביל שאין דרך לדבר ערל שפתים אל המלך. והשתא הוי קל וחומר שפיר. ואין להקשות דלמא סברא ד"קוצר רוח" עדיף יותר משתי סברות "ערל שפתים" והוא לרעתו של פרעה, אין זה כך, דהא "קוצר רוח" בשביל שרוחו קצרה קץ בנפשו עד שאין הדברים נכנסים באזנו, והכי נמי כאשר המגיד הוא "ערל שפתים" קץ השומע מפני המגיד, ואין דבריו נכנסים באזניו. והשתא הוא שוה כאשר קץ בנפשו עד שאין הדברים נכנסים באזניו מפני קוצר רוח, או שהמגיד ערל שפתים שאז גם כן קץ בו השומע מפני המגיד, והשתא הוי שוה לגמרי, ועוד יש סבה אחת - שהוא לרעת פרעה, ולא יהיו הדברים נכנסים באזנו. ולפיכך הפך רש"י הפירוש "ואני ערל שפתים" קודם "איך ישמעני פרעה", מפני שעל ידי זה הוי קל וחומר שפיר:
אך אין צריך לכל זה, שפירושו כמו שאמרנו דהוי קל וחומר מסברא, ולמד שפיר משה קל וחומר, כאשר נראה דהך סברא דהוא לטובתן של ישראל עדיף, והיה להם לשמוע אף על גב שיש להם קוצר רוח:בד"ה זה אחד כו' וא"ת כו' נ"ב ולי נראה שק"ו הוא בלי פירכ' שבודאי ידע משה שמחמת קוצר רוח הוא שהרי בתחילה שמעו לו אלא מכל מקו' הרגיש משה שלולי ערל שפתים ובכבידות הלשון היו שומעין מה היה מדבר ודוק וראייה בקרא ולא שמעו אל משה דהל"ל ולא ישמעו וא"כ יליף משה שפיר ק"ו אפילו הם שמורגלים בי ומבינים אותי מ"מ אם יבא סיבה ויערב הדבר שלא ישמעו מלך שלא הורגל בי ולא בשו' מלגלג מלעגי שפה כי דרך לדבר בפני מלאכים על ידי מליצים ק"ו שלא ישמעני מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עֲרַל שְׂפָתָיִם – אֲטוּם שְׂפָתַיִם. וְכֵן כָּל לְשׁוֹן עָרְלָה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהוּא אָטוּם: "עֲרֵלָה אָזְנָם" (ירמיהו ו,י), אֲטוּמָה מִשְּׁמוֹעַ. "עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט,כה), אֲטוּמִים מֵהָבִין. "שְׁתֵה גַּם אַתָּה וְהֵעָרֵל" (חבקוק ב,טז), וְהֵאָטֵם מִשִּׁכְרוּת כּוֹס הַקְּלָלָה. "עָרְלַת בָּשָׂר", שֶׁהַגִּיד אָטוּם וּמְכֻסֶּה בָהּ. "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ" (ויקרא יט,כג), עֲשׂוּ לוֹ אוֹטֶם וְכִסּוּי אִסּוּר שֶׁיַּבְדִּיל בִּפְנֵי אֲכִילָתוֹ. "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיוּ לָכֶם עֲרֵלִים" (שם), אָטוּם וּמְכֻסֶּה וּמֻבְדָּל מִלְּאָכְלוֹ.
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה כי כוונת דבריו הם לומר אמירה אחרת והיא מובנת מהדיבור מאומרו הן בני וגו' ואני ערל שפתים, ר"ל בזה כי יהיה ה' רופאהו, ועיין בפסוק הן בני וגו':
הן בני ישראל וגו'. קל וחומר זה יצדק לפי מה שפירשתי בפסוק מקוצר רוח שהם דברי תורה ישפוט בצדק משה קל וחומר כי לא חשב כי זה גורם. ואם נאמר כי משה גם כן ידע כי טעם שלא שמעו הוא לצד קוצר רוח יהיה הקל וחומר מופרך. ואולי כי ישפוט קל וחומר על זה הדרך שהגם כי בני ישראל הם בקוצר רוח יש בהם גם כן ב' בחינות, הא' שהם בעלי אמונה ומכירים מלכות שמים, והב' שהבשורה היא בשורה טובה ועצומה וב' אלו אינם בפרעה כי הוא כפר בעיקר ואמר מי ה' ח"ו וגם דברים המכהים את עיניו והנוקבים את לבו, ואם כן ק"ו נכון הוא ומה בני ישראל שיש בהם ב' מדות הנזכרים לא הטה ה' לבבם לשמוע ולא שמעו מצד טעם כל שהוא שיש להם קוצר רוח ואיך ישמע פרעה שיש לו ב' סיבות מונעות ממנו השמיעה שאינו מאמין כל עיקר והם דברים שחונקים אותו פשיטא שלא ישמע הגם שאינו קצור רוח, שקוצר רוח של פרעה בדברי משה וגם בדברי המשלח הוא יותר מקצרות רוח של ישראל, ואלו היה כח בדברי משה להכריח לפרעה לשמוע אליו מכל שכן שהיו בני ישראל שומעים אליו הגם היותם בקוצר רוח, והוא אומרו לאמר הן וגו' פי' הגם שיש להקשות מה לבני ישראל וכו' הלא יש גם כן לאמר להכריע הבנייא ההוא כנזכר. ואומרו ואני ערל וגו' פי' ועוד בה עצרייה כי הוא ערל שפתים ויאמר פרעה אם אלהי העברים שליט וכל יכול למה לא ריפא את משה, ובערך ענין זה גם כן ישתנה פרעה מישראל להיותו חסר האמונה בכל שהוא ינסה להרחיק האמונה ולהכזיבה ח"ו.
עוד ירצה לצד שדקדק ה' בדבריו שאמר לו בפרשת שמות (שמות ד', ט"ז) על אהרן ודבר הוא לך אל העם מכאן אתה למד כי אין אהרן לו לפה אלא אל העם ולא לפרעה, וכן תמצא שאמר הכתוב (שם ל') בשליחות ראשונה אל העם וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ובדברם לפרעה אמר (ה' א') ויאמרו אל פרעה מוכח כי משה ידבר, וטעם אומרו ויאמרו לשון רבים כן משפט כל שנים שאחד מדבר ואחד מסכים יחשבו כי שניהם דברו, ואם תאמר כלך לדרך זה אהרן דבר ומשה הסכים. ממה שראינו שדקדק הכתוב לומר בדיבור אל העם וידבר אהרן בדיוק גם בדברי ה' מצינו שלא אמר אלא ודבר הוא לך אל העם זה יגיד כי הדברים יצדיקו לנו, וכפי זה הכרעת צד ק"ו הוא אומרו ואני ערל שפתים, כי בחינה זו אינה אלא בפרעה כי משה ידבר מה שאין כן אל העם כי אהרן הוא המדבר. ואולי כי לזה דקדק לומר בערך ישראל תיבת אלי ובערך פרעה אמר ישמעני כי ישראל אינם שומעים מפיו ממש אלא מפי אהרן אבל פרעה היה שומע ממשה עצמו. ושמור לך פרט זה להבין אמרי קדוש בסמוך: