פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות שיר השירים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דודי צח ואדום דגול מרבבה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"דודי צח" - לבן כמו (איכה ד) צחו בחלב

"ואדום" - אפרש תחלה כל הענין לפי פשוטו קילוס נוי בחור כשהוא לבן ופניו אדמוניות

"דגול מרבבה" - נדגל בחיילות הרבה רבים חיילותיו רבבות הרבה קרויין רבבה שנאמר (יחזקאל יז) רבבה כצמח השדה נתתיך

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

דגול - מן דגל:

הפעם השנית

ענין דגול מרבבה - כמו הדגל הוא בין חביריו:

הפעם השלישית

פשטתי - שנתעצלו ישראל לעלות ולבנות הבית:

דודי שלח ידו מן החור - מחלון הרקיע וזהו דאתנביא חגי וזכריה בר עדו:

קמתי אני לפתוח לדודי - זהו בנין הבית וחשבו שהשכינ' תדור עמהם וכן הבטיחום הנביאים ושכנתי בתוכך אילו היו על דרך ישרה והנה השכינה לא נכנסה עמהם וזה ענין בקשתיהו ולא מצאתיהו:

וטעם נפשי יצאה בדברו - נפשי תצא כשאזכור דברו כשהיה מדבר עמו בימים הקדמונים:

מצאוני השומרים - מלכי יון:

הכוני פצעוני נשאו את רדידי - והענין עזבוני ערומה מהמצות ואני בין כך ובין כך דבקה בשם וחולת אהבה ולא עבדתי עבודה זרה:

דודי צח - שמעשיו זכים ונחים לזכים ואדום למכעיסיו כענין מדוע אדום ללבושיך וענין מרכבה אלף אלפין ישמשוניה:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


משל

(י) "דודי". משיבה סימניו ומעלותיו על כל דוד, ומסיימת זה דודי ר"ל הנמצא כמוהו:

מליצה

(י) "דודי". משיבה הנפש דודי צח ואדום, תחלה מגדת בכלל כי הדוד הנעלם ית' הוא צח ואדום, ר"ל שכלול מחסד ורחמים שהיא מליצת הצחות ומן מדת הדין שמורה אדום, פי' שהוא המקור לטוב ולרע, הדין והרחמים הטובות והרעות החיים והמות כולם משורש אחד יוצאים משורש השרשים שכולו טוב ואין דבר נפרד ממנו לא כהאומרים שהם משני שרשים (ובמד' צח לי בים וב"י הלכו ביבשה בתוך הים ואדום לי בים וינער ה' את מצרים בתוך הים) וכן הוא דגול מרבבה בו נקבצו רבבות כחות שהוא המקור לכולם שמצד זה נקרא בשם אלהים, ר"ל קבוצת כל הכחות אשר במציאות שאין דבר חוץ ממנו:

 

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

משיבים ישראל ואומרים"דודי צח ואדום" כו', לומר הנה הטוב או הפכו אשר ייטיב או ירע השר השורר על כל אומה, לא מכחו הוא רק מאתו יתברך, והשר הוא כצנור לקלח שפע הנרצה מאתו יתברך. והראיה כי לא ייטיב וירע כאחת שום אחד מהשרים, רק או טוב או רע, ואין זה רק למה שהוא שליח, ואין שליח עושה שתי שליחויות כאחת. אך הוא יתברך יעשה שתי פעולות נגדיות כאחד, כענין שקיעת המצריים והצלת ישראל רגע אחד, ושתית המצרי דם וישראלי מים במכת הדם ושניהם שותים יחד בכוס אחד, וההיקש בזה אין מספר. וזהו "דודי צח ואדום", שמתייחס אל צחות הוא פעולת רחמים, ומתייחס אל אודם הוא דין, יהיו יחד בו יתברך:

הרי מזה תשובת שתי השאלות, מה דודי מדוד בהיותי היפה בנשים בהשפיעו טובה, לא על ריבוי הטובה או מיעוטה הדבר תלוי, רק במי שהוא בעל הטוב שאליו ראוי לידבק, ולא במי שהוא שליח כשר השורר על כל אחד מהאומות מ"ה:

ועל השנית, שאמרו מה דודך מדוד שככה השבעתנו שהוא על עתות בצרה, הוא כי צרתכם על ידי השר הוא צרה בעצם, אך צרתנו על ידו יתברך היא טובה בעצם, כי הוא "צח ואדום", שזולת היותו רחום בדין עיקרו הוא הרחמים. כי על כן יקרא "צח ואדום" ולא אדום וצח, כי העיקר הוא הרחמים, כי לא לינקם יכוין רק לנכות עון מאהבה מסותרת:

ושמא תאמרו מי יגיד לנו שהוא יתברך צח ואדום, הלא הוא אותם שהורו זה באצבע, הם התינוקות שיצאו ממצרים, כמאמרם ז"ל (סוטה יא, ב) על פסוק "תחת התפוח עוררתיך(שיר השירים ח, ה), שהיו יוצאות השדה הנשים המעוברות ויולדות שם, והיתה הארץ נבקעת, והיה הוא יתברך ממציא לכל אחד ואחד שני עוקצים, אחד מוצצין ממנו חלב ואחד דבש, שנאמר "ויניקהו דבש מסלע כו'(דברים לב, יג), והיה כל תינוק רואה תמונת בחור צח ואדום עומד לפניו כאומן את היונק. והם הכירו את הקב"ה תחלה על הים, שהיו מראים באצבע ואומרים "זה אלי ואנוהו(שמות טו, ב), שהיו מכירים אותו מאז היה אומן אותם, שראוהו צח ואדום כמאז, ככתוב אצלינו במקומו, כי ראו בים דין ורחמים יחד שהוא צח ואדום, מעין מה שנראה אליהם שהיו בצער מחילות והיו מתרחמים בדבש וחלב, עם שלא יבצר שהיה נדמה לפניהם תמונת צח ואדום מעין המאורע:

וזהו אומרו פה, היותו צח ואדום נעיד עדים, והם אותם שהיו מראים באצבע, הם אותם הרבבה כצמח השדה. והוא מאמרם ז"ל (סוטה יא ב) שהיו גדילים שם, והיו באים בגדלם רבבות מהם עדרים עדרים, וכל אחד מכיר אביו ואמו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל טז, ז): "רבבה כצמח השדה נתתיך" כו'. וזהו "דגול מרבבה", והוראה באצבעו תקרא דיגול, כמאמרם ז"ל (שיר השירים רבה ב טו) על ודגלו עלי אהבה (לעיל ב ד), מלך בשר ודם מי שמראה ונותן באצבע בפניו מתחייב מיתה, והקב"ה תינוק נותן אצבעו על ההזכרה ואינו נזוק, הדא הוא דכתיב ודגלו עלי אהבה. הרי שפירשו אומרו ודגלו על הוראה באצבע, כך אומרו "דגול מרבבה" הוא אשר היה דגול ומוראה מהרבבה באצבע. ובמה שכתבנו יצדק היות פסוק צח ואדום קודם לאומרו ראשו כתם פז כו', עם היות הראש למעלה מהפנים שבהם הצחות והאודם, והוא משבח מלמעלה למטה:

או יאמר, הלא תמהתם מה דודי מדוד, שעם שצרות גדולים באות עלי למענו לא זזתי מחבבו. אל תתמהו, כי הלא כל אודם רוגזו לבניות וטובה הוא לי, כי הנה הוא "צח ואדום". כי גם עתה שמייסרני, העיקר הוא צחות ולובן ורחמים, והאודם הוא הטפל, וזהו"צח ואדום" ולא אדום וצח. והוא כאיש שגופו ופניו לבנים ומעט אודם בכל צד מפניו, שהאודם הוא תוספת מועט על העיקר הכולל שהוא הלובן. כן תדמה את דודה ביופי הזה, לומר גם שתראו פני הראות אודם בו, דעו כי הוא"צח" בעצם, "ואדום" מתוך הצחות למראה ולא עיקרי. והוא, כי ברגע שהוא באפו, חיים ברצונו. כי מדכאנו לטובתינו להכשירנו וללבן אשמותנו, לזכותנו לחיי העולם הבא. והראיה, מה שהיה "דגול מרבבה" כמפורש בקודם. ועל כן הקדים ענין היותו יתברך צח ואדום שהוא על מראה הפנים, קודם לראשו כתם פז שהוא למעלה מהפנים, למה שעיקר תשובת ישראל על סובלם היסורין בחבה עם קונם:

חיד"א (כל הפרק)(כל הפסוק)

כג. דודי צח ואדום. פי' רובו ככלו צח רמז למדת רחמים. ואדום רמז לדין הכלול. ראשו כתם פז רמז אני ה' גימטריא פז והוא מדת רחמים.[1] ובזה יצאנו ממצרים כמ"ש הרב ש"ך עה"ת דהוסיף א' על אלהים והם פז כמנין אני ה' וז"ש ראשו כתם פז בתחילת גאולת מצרים עטרנו עטרת פ"ז לגואלנו באני ה' גימט' פז:

מדרש רבה (כל הפסוק)


י.

( אין טקסט בדפוס בסימן זה )


  1. ^ יא) ע' לעיל פ' תצוה אות א' וש"נ.
    יב) ע' לעיל פ' בשלח אות ט' או"ק ז' וש"נ.